בווידאו: לברון ג'יימס מסרב להסביר למה אינפל את הקאבס
פרויקט הצעירים של השבועות האחרונים בוחן כמה מהשחקנים המבטיחים ביותר שעדיין נמצאים תחת חוזה רוקי, כאשר בחלק האחרון של הכתבה יש התייחסות גם לקבוצה בה הם נמצאים ולהתאמת תהליך הבנייה שמתרחש בה לכוכב הצעיר. במקרה של אנדרה דראמונד, ההפרדה בינו לבין הקבוצה שלו הרבה פחות קלה. את הכתבה עליו צריך להתחיל דווקא בסיפור של דטרויט בשנתיים האחרונות.
לסיפור הזה יש פנים, עם שפם. לפני קצת פחות משנתיים סטן ואן גנדי חתם על חוזה לחמש שנים בפיסטונס שהעניק לו תפקיד כפול: המאמן והנשיא לענייני כדורסל. הנהלת הקבוצה פשוט שמה את הקבוצה בידיים שלו. דראמונד סיים אז את העונה השנייה שלו וכבר סומן כסנטר המפלצתי הגדול הבא, לכן ההגעה של ואן גנדי סימנה מטרה מאוד ברורה: לבנות את דטרויט סביב דראמונד במודל בו SVG בנה את אורלנדו סביב דוויט הווארד. האופן בו ואן גנדי השתמש בדוויט היה לנצל את הנוכחות הדומיננטית שלו בריבאונד ובהגנה כדי להקיף אותו בארבעה שחקני חוץ, כך שמשחק ההתקפה היה מרווח ואפשר לו להביא לידי ביטוי את היכולות שלו כחוסם בפיק נ' רול וכשחקן פוסט.
הכתבות הקודמות בפרויקט הצעירים:
אנדרו וויגינס עדיין לא מוכיח שהטרייד לא היה צריך לקרות
אנתוני דייויס מתחיל להראות מה הוא באמת שווה
דמיאן לילארד הוא הדבר הכי קרוב לסטף קרי
העתיד של יאניס אנטטוקומפו נראה ורוד מתמיד
דטרויט שוואן גנדי קיבל הייתה רחוקה מאוד מאורלנדו ההיא. לצד דראמונד היו עוד שני שחקני פנים דומיננטיים גרג מונרו וג'וש סמית', ומעט מדי שחקנים אחרים שמסוגלים ליצור בהתקפה. ואן גנדי החל במהפכה שיטתית, צעד אחרי צעד. הוא שחרר את סמית', ויתר על מונרו והוסיף פיסה אחרי פיסה לפאזל כדי לבנות סגל צעיר שנראה בדיוק כפי שהוא רוצה. שבעה מתשעת השחקנים ששותפו הלילה (בין שני לשלישי) בניצחון על מילווקי לא היו בדטרויט בתחילת העונה שעברה. פרט לדראמונד, השריד היחיד ברוטציה הוא קנטביוס קולדוול פופ הצעיר. רג'י ג'קסון הובא כדי לנהל את המשחק, טוביאס האריס ומרכוס מוריס הם הפורוורדים שמתפקדים כשחקני חוץ ועושים קצת מהכל, הרוקי סטנלי ג'ונסון הוא שחקן כנף מגוון עם פוטנציאל גבוה. אלה ארבעת המצטרפים המרכזיים, כולם שחקנים התקפיים עם יכולות מגוונות, ויחד עם קולדוול פופ מדובר בחמישה שחקנים בני 26 ומטה שמתאימים בדיוק למטרה של לבנות קבוצה סביב דראמונד.
הדבר הראשון שוואן גנדי עשה עם דראמונד היה לעבוד על משחק הפוסט שלו. בשנתיים הראשונות שלו בליגה דראמונד ניזון רק מריבאונד התקפה וחיתוכים ללא כדור לטבעת בפיק נ' רול, הוא לא נתן סיבה להניח שהוא מסוגל להרחיב את ארסנל היכולות ההתקפיות שלו, אבל ואן גנדי התעקש. כל משחק דראמונד תופס מדי פעם עמדה קרוב לצבע, מקבל כדור עם הגב לסל ומתחיל לעבוד. זה קורה גם כשיש אופציות יעילות יותר וגם כשברור שזה לא טבעי לדראמונד. ואן גנדי ידע שזה יוביל לירידה חדה באחוזי השדה של הסנטר שלו ולהתקפות מבוזבזות רבות, אבל הוא מוכן לשלם את המחיר בהווה כדי שיהיה לו ביד שחקן שלם יותר בעתיד. דראמונד פיתח עם הזמן הוק-שוט שהוא קולע באחוזים מתקבלים על הדעת (44.8), הוא רחוק מלהיות שחקן פוסט מלוטש אך הגודל והאתלטיות שלו מאפשרים לו להשיג שם נקודות.
זו העונה הראשונה בה דראמונד מוקף בארבעה שחקני חוץ, לכן זו הזדמנות טובה לבחון כיצד הוא נראה כשחקן פנים בודד שמשמש כעוגן הגנתי, באילו תחומים גרף ההתפתחות שלו הוא כלפי מעלה ובאילו הוא תקוע. בגלל ואן גנדי והאופן בו בנה את הסגל סביבו, ההשוואה המתבקשת היא לדוויט הווארד. קל לזלזל עכשיו בדוויט, אך בשלוש שנות השיא שלו ושל הפרוייקט של אורלנדו, בין 2008 ל-2011, הוא היה אחד מהשחקנים הטובים והחשובים בליגה. הוא סיים רביעי, רביעי ושני במרוץ ה-MVP בעונות האלה, גרף בקלילות את תואר שחקן ההגנה של העונה בכולן, קלע כ-20 נקודות בכשישים אחוזים מהשדה ומהעונשין, שלט בריבאונד, חסם כמעט שלושה כדורים למשחק ואפשר להגנה של המג'יק להיות אחת הטובות בליגה למרות שלא היו סביבו כמעט שחקני הגנה טובים. משחק הפוסט שלו לא היה יפה לעין אבל אפקטיבי, הוא כתש יריבות שלא היה להן שומר שמסוגל להתמודד עם שילוב הכוח והאתלטיות שלו. לשיאו ההתקפי הגיע בסדרה מול קליבלנד ב-2009, כשהוביל את אורלנדו לגמר.
דראמונד עדיין רחוק משם. אך לפני שנפרט את התחומים בהם הוא רחוק, חשוב להתעכב על התחום בו הוא כבר עכשיו עדיף על דוויט: הריבאונד. עוד לפני סיום העונה הרביעית שלו כבר ניתן להכריז שדראמונד הוא ריבאונדר ההתקפה הטוב ביותר שהגיע ל-NBA מאז דניס רודמן. הוא היחיד ב-14 השנים האחרונות שרשם עונה של חמישה ריבאונדים בהתקפה ומעלה, והוא עשה זאת פעמיים ברציפות ואולי נמצא בדרך לשלישית. יש לו את החוש הזה של הריבאונדרים הגדולים, החוש שמוביל אותו בדיוק למקום הנכון. הוא יודע להתמקם לפני השומר שלו כדי להיות בעמדה הטובה ביותר לריבאונד, רוב הריבאונדים שלו קרובים לסל לכן חלק גדול מהם מסתיים בטיפ קטן פנימה. כך הוא ניצח את מילווקי הלילה בשניות האחרונות.
בריבאונד ההגנה דראמונד שני לדיאנדרה ג'ורדן בכמות אבל בפחות דקות, מאז שאין לידו ריבאונדר דומיננטי נוסף הוא יוצא דופן באיכותו גם בצד הזה. בנתונים של קצב ריבאונדים, הוא מדורג ראשון בהגנה ושני לאנס קאנטר בהתקפה. נדיר ששחקן מדורג כל כך גבוה בשני התחומים. הוא פתח את העונה במצב רוח מפלצתי במיוחד ואת חודש נובמבר סיים עם 17.1 ריבאונדים למשחק. מאז הוא בירידה והתייצב על איזור ה-15, זו נקודה שאחזור אליה בהקשר רחב יותר בהמשך.
התחום בו דראמונד רחוק במיוחד מדוויט בשיאו הוא בהגנה על הטבעת. למרות הנתונים האידיאליים, כרגע דראמונד פשוט לא טוב בכך במיוחד: הוא לא חוסם מספיק (1.4 חסימות למשחק), לא משנה מספיק זריקות של חודרים ולא עקבי בהגנה שלו על שחקני פוסט. קבלת ההחלטות שלו לא מספיק טובה בשביל להיות עוגן הגנתי אמיתי. הוא מזהה חדירות מאוחר, מגיב יותר מדי להטעיות, נע אחורה מדי ומאפשר לשחקנים זריקות נוחות, יוצא לדאבל-טים אגרסיבי במצב שיש לשחקן עם הכדור אופציות מסירה. הנוכחות של אתלט אדיר בגבוה 2.11 מטר מרתיעה בפני עצמה, אבל הטעויות הקטנות שלו מצטברות. בנתון המרכזי שבודק הגנה על הטבעת דראמונד מפתיע מאוד לרעה: שחקנים קולעים ב-53.4 אחוזים כשהוא בינם לבין הטבעת. זה נתון רע לכל סנטר, לא רק לסנטר שאמור להיות עוגן הגנתי. לשם השוואה, שחקנים קולעים ב-41.7 אחוזים כשרודי גובר נמצא בינם לבין הטבעת.
שלא יובן לא נכון, דראמונד הוא עדיין שחקן הגנה טוב בתמונה הגדולה. ריבאונד ההגנה שלו הוא נכס, הוא לוקח ריבאונדים קשים ומסוגל להגיב מספיק מהר גם כשהוא עוזר מול חדירה והכדור ניתז יחסית רחוק ממנו. הוא גם חוטף נהדר יחסית לסנטר (1.5 חטיפות למשחק), הוא קורא מסירות ומגיב מהר. בדקות שהוא משחק דטרויט סופגת 102.5 נקודות ל-100 פוזשנים, זה לא רע ויותר טוב מהנתון הקבוצתי (103.5). אבל זה גם לא מאוד טוב, וזאת הנקודה החשובה: דראמונד כרגע הוא לא סנטר שניתן להקיף בארבעה שחקני חוץ ועדיין לקבל הגנת טופ חמש, כפי שדוויט היה. והוא לא קרוב.
בהתקפה, דראמונד עושה שני דברים חשובים ברמה גבוהה מאוד: נקודות מריבאונד התקפה ותפקוד כחוסם בפיק נ' רול. הוא אחד מהשחקנים שהגנות יריבות צריכות להתכונן במיוחד לחיתוכים שלהם לטבעת כדי להימנע מהאלי-הופ. התזמון שלו לא מדויק כמו של טייסון צ'נדלר, אבל מספיק טוב כדי להוות בעיה לכל יריבה. הריווח שיש סביבו השנה הופך את הפיק נ' רול שלו עם רג'י ג'קסון לקטלני, בין אם הוא מסתיים בזריקה של אחד מהשניים או בהוצאה לקלע.
הקשיים של דראמונד בהתקפה הם בתחומים בהם הוא חלש מראש, אך הייתה ציפייה שעם השנים ישתפר בהם מעט. זה בולט במיוחד באחוזי העונשין. מהרגע הראשון שלו בליגה היה ברור שדראמונד הוא מקלעי העונשין החלשים ביותר בנמצא, כאלה ששיטת ההאק תהיה אפקטיבית במיוחד מולם. בעונה השנייה הוא עבד על הקליעה וקלע ב-41.8 אחוזים מהעונשין. הייתה תקווה שהוא ימשיך להשתפר ויגיע לאזור ה-50, אך מאז הוא רק נחלש והעונה הגיע לשפל עם 35.7 אחוזים.
גם יכולת המסירה שלו לא ממש משתפרת, כמעט כל פעם שהוא מקבל כדור ברור שמדובר בתחנה אחרונה. הוא מוסר 27 פעמים במשחק, יותר משליש מהפעמים מדובר במסירה שאחרי ריבאונד ההגנה. מבין הסנטרים שמשחקים יותר מ-25 דקות למשחק רק חסן וויטסייד מוסר מעט פחות (אבל גם משחק חמש דקות פחות). משחק הפוסט זה תחום נוסף בו נדמה שדראמונד כבר לא יתקדם. לעומת דוויט, קשה לראות אותו מתפתח לשחקן שמפרק יריבים לא מספיק פיזיים או אתלטיים. במקרה הטוב הוא יוכל לנצל חילופים בהם יקבל שחקנים נמוכים.
משחק הפוסט התקוע מוביל לתהייה האם ואן גנדי יהיה מוכן לוותר על האלמנט הזה בהמשך, האם מדובר בכלי שהוא עזר לדראמונד לרכוש (וטוב שיש לו בארסנל) אך כאשר דטרויט תרצה להפוך לקבוצת צמרת הוא יוריד למינימום את השימוש בו. כי יש מספיק כלים התקפיים מסביב כדי להפוך את דראמונד לשחקן פיק נ' רול וריבאונד התקפה במשרה מלאה.
הנקודה הזאת חשובה גם ברמה ההתפתחותית של דראמונד, כי יכול להיות שואן גנדי מנסה לתפוס איתו מרובה ובינתיים לא תופס את החלקים המהותיים ביותר. נדמה שהשימוש המוגבר בדראמונד, והצורך שלו ללמוד כל כך הרבה אלמנטים חדשים במקביל, מתיש אותו. בחצי השני של העונה הוא נחלש מאוד, וזה בא לידי ביטוי בקבלת ההחלטות בשני הצדדים, כשהוא עייף הוא לא ער למשחק ומתנהל במכניות. בשלב הזה נראה שהעייפות כבר פוגמת בהתפתחות שלו.
אך יש רגעים בהם הוא מתפקס ונראה כמו שחקן אחר. זה נוטה לקרות במאני טיים של משחקים צמודים (בכלל, דטרויט מפתחת זהות של קבוצת קלאץ' איכותית). בדקות האלה גם ההגנה של דראמונד על הטבעת טובה יותר, מה שנותן תקווה שהוא יוכל לפתח את התחום החשוב ביותר עבורו ועבור הקבוצה. אם ההגנה שלו על הטבעת תשתפר באופן משמעותי הוא יוכל להיות שחקן שבונים סביבו קבוצה גם אם הוא לא מגוון אלא עושה מספר דברים מצוין. אולי זה יקרה כאשר ואן גנדי יפסיק לנסות ליצור את דוויט השני ויתחיל ליצור את אנדרה הראשון, מה שיעזור לדראמונד להיות ממוקד יותר בתחום בו השיפור שלו חשוב במיוחד.
