הסירו את המסיכות: ניתוח הניצחון של הפועל ירושלים על מכבי תל אביב

מכבי תל אביב שיחקה שישה משחקי ליגה מאז מתחילת חודש פברואר. בשניים מהם, מול נס ציונה ואילת, היא קלעה מעל 80 נקודות. מול מכבי חיפה היא קלעה 56. מול נהריה 78. בדרבי 68 ואמש (שני), מול הפועל ירושלים, הצליחה לדחוק 66 נקודות. כלומר, תוך שהיא מציגה מאזן 3:3 בששת משחקיה האחרונים, התייצבה התקפת הטיקי טאקה הצהובה על ממוצע של 67 נקודות מול יריבות שאינן מאומנות על ידי עופר ברקוביץ' ועודד קטש. כן כן, 67 נקודות. לשם השוואה, הממוצע העונתי של קבוצת ההתקפה החלשה בליגה (חולון) עומד על 76 נקודות למשחק.

ועל רקע הנתון הזה, אולי צריכים לקחת בפרופורציה את היכולת של הגנת אלופת המדינה להחזיק את מכבי תל אביב על 66 נקודות. רק נקודה מתחת לממוצע שהצגנו פסקה אחת למעלה. כי ההתקפה של מכבי תל אביב מעוררת רחמים. במצבה הנוכחי, יש לה שחקן אחד שיכול לייצר במצבי פיק אנד רול – ושמו גל מקל. ויש לה שלושה שחקנים שבאופן תיאורטי (ומעשי) יכולים לבנדר כל כדור לכיוון הטבעת (רוצ'סטי, לנדסברג והעלם הקרואטי על שמו קרוי האלמנט). ובזאת מנינו את כל האפשרויות הקיימות לעשות סל. לפחות במשחק מסודר.

אז נושא מקל טופל היטב החל מההתחלה, כאשר פרנקו זרק עליו את דונטה סמית' וניטרל – באמצעות הפתרונות שנבחרו לפיק אנד רול – את היכולת שלו לייצר יתרון מספרי בהתקפה העומדת. מקל התקשה מאוד לייצר מצב שבו הוא מקבל בחילוף את ליאור אליהו, ונאלץ להתמודד מול שומרים שהכריחו אותו לטעויות. במיוחד במחצית הראשונה. והמבנדרים? אז רוצ'סטי הצליח לגנוב כמה ג'אמפרים מיד בתחילת התקפות + לנדסברג הצליח לקבל כמה מבטים טובים בתחילת המשחק + בנדר, האיש ושם הפועל, הרים כמה שלשות במחצית הראשונה שבעיקר חיזקו את מעמדו בפיינל פור של דראפט ה-NBA הקרוב. אבל אלו שחקנים שלא משדרגים את משחק ההתקפה של הקבוצה שלהם. ההיפך הוא הנכון. ובלאו הכי הם מצליחים לייאש את חבריהם לקבוצה ומאמנם בכל רגע שבו הם מתחזים לשומרים, כשהקבוצה שלהם מנסה למנוע מהיריבה לקלוע.

וכשז'אן טבק מתראיין בסיום המשחק ומדבר דווקא על נקודות חיוביות שהוא לוקח מעוד בומבה בארנה, הוא מתכוון – כנראה – ליכולת לשחק טקטי בהתקפה. או בתרגום מקרואטית: לכך שלא מבצעים שטויות במשחק המעבר. ואתם יודעים למה? כי (כמעט ו) לא רצים. אז בחסות אחוזים לא הגיוניים לשלוש נקודות הצליחה הקבוצה שלו לייצר רבע ראשון עם המון נקודות. ברגע שזה נגמר, נגמר גם משחק ההתקפה והסתיים לו המשחק.

בפעם השלישית העונה: הפועל ירושלים ניצחה את מכבי תל אביב

ייאוש במכבי תל אביב: "יש חשש להמשיך עם ז'אן טבק בעונה הבאה"

אחרי הלפרין: הפועל ירושלים תציע חוזה חדש גם לבר טימור

ואת הפועל ירושלים כל הדברים האלו אמורים לעניין הרבה פחות. גם במשחק התקפה בינוני ומטה שלה, היא הצליחה לטאטא בפעם השלישית העונה את זו שמתיימרת ליטול ממנה את צלחת האליפות. מכבי תל אביב, נאמנה לתיאוריה לפיה ירושלים יכולה לנצח אותה רק כשדונטה סמית' בעניינים, ניסתה למצוא פתרונים הגנתיים שונים. ראינו חילופים אוטומטיים ונסוגים, ראינו הגנות מתחלפות שמתחילים מאזורית ושאר תצורות מגזרת הבבל"ת [רגע, טבק לא הבטיח שאצלו הדברים יהיו אחרת?]. ראינו גם ניסיונות יצירתיים (נגיד) בדמות ההצבה של רנדל על סמית' בהתחלה ואיתי שגב בהמשך.

נו, אז רנדל התאדה לו מהמשחק חיש קל ואיתי שגב היה – כהרגלו – בסדר גמור. רק כדי לגלות שדונטה, בכושרו הנוכחי, עוצר בעיקר את עצמו. מצד שני, המחיר על הצבת ה-4 הצהוב על דונטה גבה מחיר, כאשר ליאור אליהו העניש (במיוחד) בפתיחה את פניני ולנדסברג במצבים של גב לסל. כשחושבים על זה, היו לדני פרנקו אתמול מספר שחקנים שהצליחו להחזיק את משחק ההתקפה שלו, כל אחד בתורו, בכמה מקבצים ששווים ניצחון. ליאור אליהו אמרנו. אי.ג'יי רולנד ברבע הרביעי. איליי הולמן ברבע השני. והיה לו את יותם הלפרין לאורך כל המשחק.

ניתן היה להרגיש את עוצמת סערת רגשותיו של הקפטן האדום במשחקים האחרונים, כולל סצינת הדמעות הנוגעת ללב בסיום משחק הניצחון מול הרצליה בבית. כולל ראיון סיום המשחק אמש. הלפרין היה יוצא מן הכלל, תוך שהוא מפגין אסרטיביות שאיננה מובנת מאליה. אפשר וחייבים לדבר על תצוגה נהדרת של 5 מ-7 לשלוש נקודות ו-23 נקודות ב-28 דקות, אבל לפחות אותי הרשימו שלושה דברים מסוימים מאוד. הראשון – זריקה קשה שהלפרין לקח (והחטיא) במשחק מעבר במחצית הראשונה. כי אסרטיביות באה לידי ביטוי גם בהחלטות שיוצאות ממתחם הנוחות שלו. השני – היכולת שלו לקחת לסל, פעמיים, את בנדר במחצית השניה. השלישי והחשוב מכולם, נתון של 6 מ-8 מהקו, שיפור של 4 זריקות עונשין לעומת השיא העונתי הקודם של הלפרין. ביום שבו הכל הולך לקבוצה קשה, לקח דווקא הגארד המושמץ את העניינים לידיים ותרם דווקא בדברים שכן רואים בסטטיסטיקה (למעט אסיסטים). וטוב שכך.

קשה לראות, במצב הדברים הנוכחי, מצב שבו ירושלים לא פועלת – ומהר – כדי לרצות את הלפרין המתוסכל ולהעניק לו את החוזה שהוא מבקש. לטווח ארוך. זאת, למרות שברור שבירושלים מבינים את מלכודות הפתאים אשר מוצבת מולם. מצד אחד ישנם שחקנים כמו דונטה סמית' והלפרין שמייצרים רגעי קסם בשלולית. ומצד שני מפריעים לה מאוד בניסיונותיה להתקדם באירופה. בבחירה בין שני הדברים, אפשר בהחלט להבין שבאלופת המדינה חושבים קודם כל על זכייה בתארים מקומיים. כאלו שיתנו לה לגיטימציה להמשיך ולהתקדם. מקצועית, ציבורית וכלכלית.

וכחלק בלתי ישיר מקו מחשבה זה, ירושלים צריכה להחתים עוד זר. לקו האחורי. בניגוד למכבי תל אביב, שבחוכמתה כי רבה הצליחה להתקע כבר במרץ בלי חילופי זרים ובלי קו אחורי ראוי, לירושלים עדיין יש מהלכים שתלויים בה. אל מול הקולות שיקראו שם לשמור על הקיים ולא לשבור את ההיררכיה, המרקם ושאר הסיפורים + קולות נוספים שיגידו שאין טעם לבזבז כסף כשהיריבה נראית כפי שהיא נראית, לירושלים אין את הפריבילגיה לקחת כאן סיכונים.

כפי שפעלה היטב בעניין הולמן, והחתימה שחקן שיכול לעזור לה בתחום שבו היא חלשה – כאן ועכשיו ובהתעלם מהעונה הבאה, כך היא צריכה לנהוג גם לגבי גארד זר. כי עם כל הכבוד להלפרין, ההיסטוריה שלו מדברת עדיין בעד עצמה. כשירושלים נדרשה לנקודות של גדולים בשלבי ההכרעה בעונה שעברה, ברייסי רייט צעד קדימה. ואם אורי אלון ושות' מחויבים לאליפות בכל מחיר, הם צריכים להנחית כאן גארד שיוכל להציל אותה במשחק נוקאאוט שיכול לשלוח אותה הביתה. שייתן לה יתרון אבסולוטי מול הקו האחורי של זו שתטען מולה לכתר. ולא בטוח שזו תהיה מכבי תל אביב.