"זה שחקן שבאירופה לא שווה כלום", נוהגים להגיד על ערן זהבי, כאילו לעובדה שבישראל הוא כן שווה משהו אין משמעות. כאילו זו לא חוכמה גדולה להצליח בליגת העל. כאילו כל אחד יכול לכבוש פה 30 גולים בעונה. כאילו כמה מטובי בנינו - מלמיליאן, סיני, עטר - לא נחשבים פה לגאוני כדורגל ולגיבורי על למרות שמעולם לא הוכיחו את עצמם בחו"ל. אפשר להבין את החלום האירופאי של כדורגלנים ישראלים, אבל אפשר גם להבין את אלה שאוהבים להיות בבית. הרי עם כל הכבוד לפאלרמו, עבור קהילה עצומה של אנשים, שבמקרה ערן זהבי משתייך אליה, אין דבר נאצל בעולם הזה מאשר לזכות באליפות במדי מכבי תל אביב.
משחק העונה בראשון ב-20:55 - כל העדכונים, הניתוחים והכתבות
פרויקט ההשוואות שלנו: אז למי יש ישראלים יותר טובים בסגל?
פרויקט ההשוואות שלנו: אז מי נהנתה יותר מטעויות שיפוט העונה?
"מי שיכבוש ייקח את הגול לכל החיים": אלון ברומר בראיון נוסטגלי
'עמה יעמיק', פרק 1: מעקב אחרי הפלייאוף ההיסטורי של באר שבע
לכן אוהדים נוהגים להרגיש עלבון קל כששחקן שלהם רוצה לעזוב לחו"ל. אלא אם כן מדובר בליגה בכירה (חמש הגדולות) או בחוויה איכותית (הצ'מפיונשיפ היא חלום), לא תמיד ברור מה האטרקציה הגדולה לעזוב את הארץ. בגלל זה הרבה אוהדים של מכבי תל אביב לא הבינו מה בוער לאיתן טיבי לא לחדש חוזה ולבדוק את האופציות באירופה. מה כל כך מלהיב בלעבור לשרלרואה או לפ.צ תון. ממתי זו פחיתות כבוד להצעיד את מכבי תל אביב להישגים ולהיכנס לספרי ההיסטוריה של המועדון.
איתן טיבי היה הסלע של מכבי תל אביב בשלוש האליפויות שלה. סלע לא רק כדימוי לחוסן ויציבות, אלא פשוטו כמשמעו - לפעמים הוא היה ממש האבן הגדולה שחוסמת את השער. הוא היה החוליה הכי חשובה בהגנה, שזכתה בשלוש אליפויות רצוף. הוא היה מהיר, חזק, נחוש, יציב מאוד, ידעת שהוא ישגה פעם אחת במשחק, אבל לא יותר מזה. השנה הייתה לו עונה רעה, בסטנדרטים שלו. אפשר היה להרגיש שהראש שלו במקום אחר. הוא רצה לעזוב, מכבי רצתה שיישאר, היו מאבקים, היו מתחים, עד שלאחרונה הוא (כנראה) החליט שהוא רוצה להישאר, שהוא רוצה לחדש חוזה. לאחרונה ההגנה של מכבי תל אביב בראשותו נראית אחרת לגמרי.
אחרי שלוש אליפויות, קשה למצוא רעב. אפשר להבין את זה. חצי עונה מכבי תל אביב שיחקה בצורה מנומנמת. לאוהדים אין מה להתלונן, גם הם היו מנומנמים. אפשר להבין את זה. אין את התשוקה, דרייב, מוטיבציה, טירוף, שיש במירוץ לאליפות ראשונה. גם טיבי אולי קצת השתעמם. הוא חשב שהוא רוצה אתגר חדש, שהוא מיצה. אבל בשבת האחרונה, אחרי הניצחון על סכנין, הוא פתאום נזכר ש"אני רעב מאי פעם לאליפות". אולי הוא פתאום הבין שאין אטרקציות גדולות בחוץ, ואולי הוא פתאום הצליח להסתכל לרגע על התמונה הגדולה, להביט על עצמו מלמעלה, להבין ש"יש אנשים שמטפסים על הרים אבל אני אוהב להיות בבית", וזה בסדר. לעזאזל, מה כבר יכול להיות נעלה יותר מאשר לנסות לזכות בעוד אליפות במדי מכבי תל אביב ולהיכנס לספרי ההיסטוריה של המועדון? למי אכפת מאירופה?
הרעב המחודש של מכבי תל אביב, שמתבטא אצל טיבי, הוא אלמנט קריטי. בזמן שבבאר שבע השחקנים ישבו מחובקים בשורה חגיגית על הדשא מול הקהל בסיום כל ניצחון, לאורך כל העונה, במכבי פשוט עשו את העבודה, בצורה מונוטונית. השבוע טיבי המחיש את ההתעוררות של הצהובים, והזכיר לבאר שבע שלפחות היתרון הזה נגמר להם. לא בטוח שזה יספיק לאליפות מול יריבה חזקה, אבל מבחינת האוהדים זה שינוי מרענן לשמוע שהשחקנים "רעבים מאי פעם" ולא מפנטזים על כל מיני שטויות שמחוץ לבית, או שהם לא מרגישים איזו תחושת מיצוי, או שנגמרו להם האתגרים. טיבי הוא תזכורת שעכשיו הם מחויבים רק לדבר אחד. שגם הם יודעים שאין מקום אחר.
לצדו ניצב קרלוס גרסיה, האיש שנשלח הביתה שוב ושוב, ולא הולך לשום מקום. עד לא מזמן השניים האלה סימלו את העייפות בסגל של מכבי תל אביב, את השחיקה והצורך הקריטי בריענון השורות, אבל עכשיו הם סמלי ההתאוששות. לא זוהרים, פשוט עושים את העבודה ביעילות. זאת עובדה, ההגנה הצהובה סופגת פחות. אין ספק שקרלוס וטיבי נחלצו מהתקופה העגומה שלהם וייצבו את מכבי תל אביב.
כל זה קורה כשקרלוס איטי מאי פעם. לפעמים זה מראה ממש מכמיר לראות אותו מנסה לרדוף אחרי חלוץ צעיר. בכל משחק הוא מקבל צהוב על עבירה מאחור על שחקן שברח לו. המגבלות הפיזיות שלו עדיין ניכרות. בכל משחק היריבה מגיעה לפחות למצב אחד מול ראיקוביץ'. ועדיין, טוב לדעת שהוא שם. כל עוד הוא לא נדרש להאיץ בריצה, תענוג לראות אותו. הוא מצליח לשדר איזשהו רגש גאווה. Solid, אומרים באנגלית, משהו שהוא גם יציב פיזית, חסון, מוצק, קבוע. שחקן שמעניק תחושת ביטחון, שהיא כבר לא על רקע מקצועי. יש לו מבט שמשדר מקצוענות, מחויבות, מסירות והצלחה. זו אישיות שטוב שנמצאת בהגנה.
לפעמים נוטים להלל את העבר, להיזכר בבלמים מיתולוגיים כמו ברומר ופולוקארוב, אבל יבוא יום ואוהדי מכבי תל אביב ייזכרו בגאווה בקרלוס גרסיה, ולא יבינו איך קיבלו אותו כמובן מאליו. נדמה שגם הוא יודע שזו העונה האחרונה שלו במכבי, כך שהוא מנסה לנצל כל דקה שיש לו. אולי הוא רוצה להוכיח לג'ורדי שהוא ראוי להישאר עוד עונה, ולהזכיר לבוס שעדיף אריה זקן מאשר חתול בשק. אולי זה כי הוא פשוט מקצוען, שנותן תמיד את המקסימום, בשיא הנחישות. אולי כי כל כך חשוב לו לעזוב עם ראש מורם, ולא להותיר זיכרונות עגומים מקדנציה אדירה. כך או כך, נראה שאלה החודשים האחרונים של הצמד טיבי-גרסיה, מהצמדים המצליחים בתולדות מכבי תל אביב, ונראה שהם רוצים לגמור את זה כמו שהתחילו.
