הפרת הסכם: מכבי תל אביב איבדה את המחויבות לניצחונות

במהלך השבועות האחרונים התפתח דיון בשלולית בדבר זכויותיהם וחובותיהם של אוהדי הכדורסל. לאחר הפסד הבית לקאזאן, למשל, קבל יוגב אוחיון על חוסר הנאמנות של האוהדים. במסגרת האירוע הביזארי שניהל דייויד פדרמן לפני ימים מספר, ריחפה תחושה דומה בחלל האוויר. כי מהאוהד, הישראלי לפחות, מצפים לנאמנות. לתמיכה (במיוחד) ברגעים הקשים. להרים את הקבוצה כשהיא למטה. להיות תמיד לצידה.

באופן אישי, העמדה הזאת איננה מקובלת עלי. אבל בואו נלך עם זה לרגע, בבחינת נאה דורש נאה מקיים.

אם נאמנות היא כאן האישיו, אז השאלה שצריכה להישאל במקביל נוגעת לחובת הנאמנות של המועדון בכלל, ושל מכבי תל אביב בפרט. האוהדים של האימפריה במיל' שיתפו פעולה בשמחה עם כל מהלך של בעלי הבית לאורך השנים, כולל רמיסת סמלי עבר ודחיקתם בבושת פנים הרחק מהמועדון. כולל הפיכתם של משחקי הבית לחגיגה קקופונית של תכנים שיווקיים בלתי פוסקים. כולל הפסדים כואבים. כולל הכל.

ובתנאי אחד.

שהמחויבות של בעלי הבית תהיה לניצחונות. ולניצחונות בלבד. שהנאמנות היחידה והבלעדית שלהם תהיה בכיוון הנכון. לתארים. להישגיות. לדורסנות. למכביזם, אם תרצו. האוהדים של מכבי יבלעו הכל בשקיקה – כל עוד ידעו שבצד השני יעשו הכל, כולל הכל, כולל הכל הכל הכל, כדי להניף עוד גביע או צלחת.

ואת הוראות ההסכם הבלתי כתוב, אך המחייב הזה, מפרים הפדרמנים ביד גסה. ואם לא יתקנו גישתם זאת, ומהר, הם עלולים לשלם מחיר כבד.

אז כאמור, לפני ימים מספר התייצב פדרמן מול העיתונאים והמצלמות, קבל עם ועולם, והבהיר מי הצוות המקצועי שלו. בקולו. ניקולה וויצ'יץ' הוא המנהל המקצועי ואבי אבן הוא הסייד קיק שלצידו. בכיף. ולאחר שהודה כי זוהי, ככל הנראה, העונה הגרועה ביותר של מכבי בכל הזמנים, הבהיר שמה שהיה הוא שיהיה, כי הצוות המקצועי שלו שוקד כבר על הסגל הנוצץ שיבנה, בלי נדר, בעונת המשחקים הבאה.

זאת, תוך שהוא קובל על העוול הנורא שנגרם לוויצ'י'ץ', רחמנא ליצלן, רק כי הוא זר ולא משלנו. באמת לא בסדר. אבל, ברשותו של מר פדרמן, אנחנו נבקש לשאול שאלה אחת, קטנה ויחידה:

האם יוכל למנות שלוש החלטות מקצועיות נכונות של הצוות המקצועי שלו, קרי וויצ'יץ' ואבן, בעונת המשחקים הנוכחית?

עזבו שלוש. יותר מדי. האם יוכל למנות שתי החלטות מקצועיות נכונות?

עזבו שתיים. הגזמנו פראית. האם יוכל מר פדרמן למנות ולו החלטה מקצועית נכונה, אחת ויחידה, מעונת המשחקים הנוכחית?

ואם ממש ממש בא לו, אז שיחפש כאלו גם מהעונה שלפני.

והוא לא ימצא. כי אין.

וזו הסיבה, ולא שנאת זרים, שמביאה לציפיה (ולדרישה) מפדרמן לפעול כדי שהדבר הזה לא יימשך. ודרך הפעולה היחידה היא להודיע על סיום תפקידם. או בעברית, על פיטוריהם. כי אם לא יעשה כן, יפר את חובת הנאמנות שלו. לא כלפי האוהדים, אלא כלפי המחויבות המצופה - לעשות הכל כדי לנצח. לתגמל הצלחות ולא להשלים עם כשלונות, בטח ובטח שלא עם כשלונות חוזרים ומהדהדים.

אבל דומה שהנאמנות של הבוסים הצהובים היא אחרת. נראה ששיקולים משפחתיים, חברתיים, חבריים או חלילה אחרים גוברים כאן. אולי זאת הנאמנות הטבעית של אב לבנו (שכללה גם את הניסיון המביך מעט לנקות את דני פדרמן מכל אחריות לעניין החתמתו של ג'ורדן פארמר. בין אם הסיפור מדויק, מדויק למחצה, או שמא איננו מדויק כלל וכלל, הרי שספק אם מישהו השתכנע). אולי זו נאמנות מכוחה של חברות אמיצה, בין מי מהפדרמנים לבין אבי אבן. אולי זאת נאמנות שמחפה על תחושת אי נעימות כלפי שחקן העבר הגדול, שעזב את ביתו בקרואטיה כדי להקדיש עצמו למכבי תל אביב. ואולי, כפי שגורסות תאוריות קונספירציה אשר נשמעות מופרכות לחלוטין, יש כאן נאמנות מסיבות אחרות.

כך או אחרת, הבחירה נראית כחד משמעית, והנאמנות והמחויבות לניצחון בכל מחיר פינתה מקומה לטובת נאמנויות אחרות. כי מסתבר, אחרי כל כך הרבה שנים, שיש מכבי – יש חברים. ואין הישגים.

ואגב, הערך המוסף המצופה ממנהל מקצועי הוא לסייע בקבלת החלטות מקצועיות אשר יחסכו לקבוצה כסף ו/או ישדרגו אותה מקצועית. האם תוכלו לעזור לנו לגלות באיזה משני פרמטרים אלו תרם הצוות המקצועי של מכבי – למכבי?

ואולי בכלל הסיפור כולו, בקליפת אגוז, הוא דראגן בנדר. יכול להיות ששם מצוי (לפחות חלק) מסוד כוחו של וויצ'יץ'. ההבטחה שהטאלנט הקרואטי יסב למועדון רווחים כספיים, תדמיתיים ואחרים, וישמש מעין אבן פינה לפס ייצור יציב ועקבי של כישרונות שישודרגו וישתדרגו דרך מכבי תל אביב. הבעיה היא שהמודל הכספי שהוצג כאן לא עושה שום שכל. שתדמיתית, אז משיג את האפקט ההפוך. ומקצועית? שני מאמנים כבר הלכו הביתה בגלל העלם. אורן אהרוני בעונה שעברה ברמת גן וגיא גודס פוטר (גם) בגלל החלטות שקשורות לנער. למשל ההחלטה שלא לצרף שחקן מתאים שחלילה יישב על הבלטה של בנדר. למשל הלחץ הבלתי פוסק לשלב אותו מקצועית.

וגם עכשיו, כשהגיע מאמן שלישי וידידותי, ההחלטה להותיר את בנדר בסגל של מכבי נראית כמו הזיה מטופשת, יהירה או מעוררת חשד. אה, ואתמול מול ניז'ני, ב-4 דקות במשחק שהוגדר כמשחק עונה, זרק בנדר 5 פעמים לסל. ולא קלע אפילו אחת. ולא סחט אף עבירה. ולא מסר אף אסיסט. וסיים עם מדד יעילות של מינוס 4 (שזה אפילו יותר גרוע מהמינוס 3 של טיילור רוצ'סטי).

ואחת ההחלטות המקצועיות, בין אם הצוות המקצועי היה שותף לה ובין אם לאו, הייתה למנות את ז'אן טבק למאמן. פדרמן סניור אמנם סיפור לנו במסע"ת שהוא לא האמין כמה מאמנים בכירים הציעו עצמם למכבי, אבל עדיין נבחר אחד שרחוק מלהיות כזה. וזאת, נזכיר, במטרה להעפיל לשלב הטופ 16 של היורוליג. אבל מכבי של טבק לא הצליחה להעפיל אפילו לטופ 16 של היורוקאפ. שזה לא כל כך טוב.

אז אחרי שהבהיר הענק הקרואטי (השני) שישנה את סגנון המשחק של מכבי מהקצה אל הקצה, אפשר בשלב זה לקבוע שהבטחתו קוימה. ומכבי משחקת כדורסל הרבה יותר נחות והרבה פחות מסודר וקבוצתי מאשר שיחקה אצל גודס.

יכול בהחלט להיות שלטבק יש המון איכויות כמאמן ברמת הידע, נניח. דבר מכך לא מתרגם למשחק ההתקפה או ההגנה של מכבי. די לראות את זהות מקבלי ההחלטות ברבע השלישי מול ניז'ני [כלומר, השתוללות של מי-זה-אלייז'ה-מילסאפ], את רמת התיאום ההגנתי בכלל או בירידה להגנה בפרט, את סכמת החילופים מעוררת הגיחוך או את החמישיות הרנדומליות שנזרקות לפרקט כדי להבין כמה דברים לגבי טבק. למשל, שהוא לוקה ביכולת לנהל משחק. בעדינות, כן?

ודי לנו באם נביט בשינויים הקיצוניים בזהותם של חביבי טבק, נניח איתי שגב, שהפך משחקן חמישייה שזוכה למחמאות רבות, לאחד שלא שווה דקות משחק שחוקה אחת, כדי שנבין שהקואץ' רחוק מלהיות יציב בעמדותיו. ודי לא באם נביט בשינוי הקיצוני במעמדו של סילבן לנדסברג, כדי שנגיע למסקנה שגם התחושות הפנימיות של המאמן, תכונה חשובה שמסייעת בקבלת החלטות בתנאים משתנים, לא מי יודע כמה.

ואחרי שמאמן מוביל את הקבוצה שלו לכישלון כל כך דרמטי. עזבו מאמן: אחרי שטבק מוביל את מכבי לכישלון כל כך דרמטי, הוא צריך לשלם את המחיר וללכת הביתה. ועכשיו. אבל רק בתנאי שהפדרמנים עדיין מעוניינים למלא את הצד שלהם בעיסקה ולהפגין נאמנות. ולא, אל תדברו איתי על הגביע שבשבוע הבא. שום זכייה בגביע המדינה, על גבה של נס ציונה, אשדוד או ראשון, לא ישנה דבר.

ורק מפאת קוצר היריעה לא ננהל כאן דיון בדבר אחריותם של השחקנים. ולתהות מי מהם אמור לשלם את המחיר האישי. ועכשיו.

ולא, לא מדובר כאן בהכרח בעריפת ראשו של אשם והשלכתו אל תוך ההמון הזועם, למרות שגם בכך אין פסול, בנסיבות הקיימות. מדובר בהסקת מסקנות מתבקשת ממי שאמור להפגין נאמנות ומחויבות להישגיות. ולהפסיק לקבל (או לא לקבל) החלטות מסיבות שזרות למחויבות זאת.

כי להפרת הסכם, וזאת יספר לכם כל סטודנט למשפטים, יש השלכות. וההשלכות הללו יכולות לעלות הרבה כסף.

הפועל ירושלים רוצה להיות מועדון גדול. והיא בדרך הנכונה לשם. גם שם, כמו במקרה של מכבי, נשלח אחד מהבעלים לאולפן טלויזיה, לאחרונה, כדי לדבר אל ליבו של הקהל. בהזדמנות זאת, דאג להפריח לחלל האוויר, במיומנות של איש מקצוע, את קלישאת האהבה שתנצח וכו', זכר למורשת עדי גורדון. שזה נחמד מאוד. ובניגוד לנאמנות המצופה מהבעלים של מכבי תל אביב, מערכת היחסים בין הקהל האדום לבין הבוסים שלו שונה במעט.

לא שזה משנה. כי גם במקרה של אלופת המדינה, יש רף ציפיות מינימאלי שמתחתיו מצפים לתגובה ופעולה. וההשפלה הנוספת של ירושלים ביורוקאפ בכלל – ושתי התבוסות האחרונות (סראטוב וגראן קנאריה) בפרט, נכנסות תחת ההגדרה של הדבר שמצוי מתחת לאותו רף נמוך. שמחייב תגובה ופעולה. לא בדיבורים, לא בהבטחות ולא בסיסמאות. ולא אחר כך.