פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        מרימים גבה: המצטיינים והמאכזבים של אמצע העונה ב-NBA

        אנתוני דייויס מתקשה לענות על הציפיות בתור הדבר הגדול הבא, טאונס בכיוון הנכון בדרך לתואר הסנטר הטוב בעולם, לאונרד נראה כמו שחקן ההגנה המושלם וסטיב קר הוא הנפקד הכי נוכח בליגה. אסף רביץ עם תארי אמצע העונה ה-NBA

        ריק קרלייל, מאמן דאלאס מאבריקס (AP)
        בנשימה אחת עם הגדולים ביותר. קרלייל (צילום: AP)

        המאמן

        כמעט נכנסו: פרנק ווגל וסטן ואן גנדי – בתוך המזרח השוויוני נותרו שתי קבוצות שמוציאות הרבה ממעט חומר. ווגל המציא את עצמו ואת אינדיאנה מחדש כקבוצת סמול בול חובבת שלשות, ואן גנדי המציא מחדש את דטרויט כאורלנדו של 2009 והחזיר את הפיסטונס לרלוונטיות אחרי הרבה זמן.

        מקום שלישי – ריק קרלייל (דאלאס): קרלייל ממצב את עצמו בשנים האחרונות כמאמן בכיר במיוחד בליגה, כזה שכבר מתחילים להגיד בנשימה אחת עם הגדולים ביותר. השנה הוא לקח אוסף של זקנים, פצועים ובינוניים, שהיו אמורים לדעוך לאחר שדיאנדרה ג'ורדן הבריז להם בקיץ, והפך אותם לאחת הקבוצות הטובות בליגה. זה קורה בלי שום סיבה הגיונית פרט לכך שיש להם מאמן ענק.

        מקום שני – גרג פופוביץ' (סן אנטוניו): הוא טוב בלאמן, הבחור הזה. דווקא בעונה הרגילה המרשימה ביותר של הספרס בעידן פופ, יש קבוצה אחת טובה יותר.

        מקום ראשון – סטיב קר/לוק וולטון (גולדן סטייט)

        לא ממש חשוב מי יקבל את התואר הרשמי, זה שהגה את הקבוצה או זה שעומד על הקווים השנה. גולדן סטייט היא קבוצה, לא אוסף אינדיבידואלים, וכך גם צוות המאמנים. המכונה עובדת על אוטומט בכזו קלות שצריך להזכיר לעצמנו מדי פעם שזה קורה בלי המאמן הראשי. יש שיגידו שזה מראה שזהות המאמן לא כל כך חשובה, אני חושב שההישג הכי גדול של מאמן הוא שהקבוצה לא צריכה אותו כדי לשחק בדיוק כפי שהוא היה רוצה שהיא תשחק. סטיב קר הוא הנפקד הכי נוכח בליגה.

        מאמן גולדן סטייט ווריירס סטיב קר (AP)
        הנפקד הכי נוכח בליגה. סטיב קר (צילום: AP)

        שחקן ההגנה

        כמעט נכנסו:

        טים דאנקן – אזכור פרנציפ. בגיל 78, דאנקן ממשיך ללמד סנטרים את רזי ההגנה והוא הרבה יותר יעיל מכל מיני מפלצות סטטיסטיות סטייל חסן וויטסייד ודיאנדרה ג'ורדן.

        סרג' איבקה – הוא כבר לא המפלצת הסטטיסטית שהיה פעם, אבל רק משתכלל כעוגן הגנתי.

        רודי גובר – אם לא היה מחמיץ כמעט חצי מהמשחקים עד כה היה מתמודד על התואר. עדיין אין שני לו בהגנה על הטבעת.

        מקום שלישי – פול ג'ורג' (אינדיאנה): השינוי שעובר על התקפות הליגה משפיע גם על שחקני ההגנה האידיאלים: לא עוד ענקים שאוטמים את הצבע אלא שחקנים מגוונים שיכולים לשמור על כמה עמדות ולהחליף מתי שצריך. ג'ורג' נהדר לתקופה הזאת, ובאופן כללי שחקן הגנה נהדר שאיתו אינדיאנה חוזרת למקום בין שלוש הגדולות ביעילות הגנתית.

        מקום שני – דריימונד גרין (גולדן סטייט): מעבר ליכולות יוצאות הדופן שהופכות אותו לשחקן היחיד שבאמת מסוגל לשמור על חמש עמדות, כולל סנטרים אמיתיים, זו המנהיגות שלו בצד הזה של הפרקט שהופכת אותו לשחקן הגנה חשוב כל כך. ברגעים מסוימים נדמה שגולדן סטייט משחקת עם חמישה דריימונד גרינים, הוא סוחף את כולם אחריו.

        מקום ראשון – קאווי לאונרד (סן אנטוניו)

        זה מסוג הדברים שלא ניתן להדגיש מספיק: סן אנטוניו בדרך לעונה היסטורית של יעילות הגנתית, היא סופגת חמש נקודות פחות ל-100 פוזשנים מההגנה השנייה הכי יעילה בליגה. יש לכך גורמים רבים, אך מעל כולם נמצא קאווי. השומר האישי הטוב בליגה עשוי להיות גם השומר הקבוצתי הכי טוב, את היכולת שלו להפחיד יריבים הוא מביא לידי ביטוי בדרכים מגוונות יותר שמשפיעות גם על מהלכים שהוא רחוק מהם. אם הספרס ישמרו על הקצב בהגנה גם בחצי השני, ההשוואות של קאווי יהיו כבר עם שומרים גדולים בהיסטוריה, לא עם אף אחד בהווה.

        קוואי לאונרד, סן אנטוניו ספרס (AP)
        מרחוק, מקרוב - זה שחקן ההגנה הטוב בליגה. לאונרד (צילום: AP)

        הרוקי

        כמעט נכנסו:

        דווין בוקר – מאז שהחליף את אריק בלדסו בחמישייה של פיניקס הוא נראה כמו סקורר שלם בהתהוות.

        ג'סטיס ווינסלו – לא רואים את זה במספרים, כן במספרים של היריבים שלו. הוא הולך להתפתח לשחקן הגנה יוצא דופן.

        דיאנג'לו ראסל – לאט ובטוח הוא מראה יותר ויותר ניצוצות מהשחקן שהבטיחו לנו, והשחקן שהבטיחו זה ג'יימס הארדן הבא.

        מקום שלישי – ג'אליל אוקאפור (פילדלפיה): בעונה רגילה מספרים של 17.6 נקודות ו-7.4 ריבאונדים היו מספיקים לתואר הזה, בטח אחרי חצי עונה. אבל זו לא עונה רגילה, אז אי אפשר להתעלם מכך שאוקאפור עדיין לא מסוגל לשמור ברמה של NBA ועדיין לא מספיק יעיל כדי לקבל דקות בקבוצה אמיתית. הוא עדיין רחוק מאוד משני הגדולים של המחזור.

        מקום שני – קריסטפס פורזינגיס (הניקס): כאן זה מתחיל להיות מעניין. הלטבי של הניקס בהחלט יכול לזכות בתואר, הוא כרגע השחקן המלהיב והמסקרן ביותר של המחזור. למי שפספס, מדובר בשחקן בגובה 2.21 מ' שקולע שלשות בתנועה, נהדר מחצי מרחק, מסוגל לחדור לטבעת, ריבאונדר התקפה איכותי ויודע להשתמש בגודל ובניידות שלו בהגנה. הפוטנציאל נטול הגג שלו הוא התקווה הגדולה החדשה של ניו יורק.

        מקום ראשון – קארל אנתוני טאונס (מינסוטה)

        בשבועות האחרונים טאונס נתקל בקיר הרוקיס, בו פורזינגיס נתקל כמה שבועות לפני כן, אך עבר אותו בזמן כדי לא לאבד את תואר השחקן השלם והמוכן ביותר של המחזור. טאונס משלב בין איכויות של סנטר קלאסי – משחק פוסט משובח, נוכחות הגנתית בצבע, לאיכויות שנדרשות משחקני פנים כיום – קליעה מבחוץ, מספיק ניידות כדי להתמודד עם שחקני חוץ בפיק נ' רול. הוא קולע באחוזים נהדרים מכל הטווחים, הוא ריבאונדר וחוסם ברמה גבוהה והוא בדרך הבטוחה להיות הסנטר הטוב בעולם.

        קארל אנתוני טאונס, מינסוטה טימברוולבס (AP)
        בדרך הבטוחה להיות הסנטר הטוב בעולם. טאונס (צילום: AP)

        השחקן השישי

        כמעט נכנסו:

        דארן קוליסון – בשקט מופתי נותן עונה נהדרת כגיבוי של רייג'ון רונדו שמשחק לא מעט דקות גם לידו.

        מאנו ג'ינובילי, בוריס דיאו ופטי מילס – אם אפשר היה לבחור את שלושת המוסקטרים האלה כיחידה אחת הייתי נותן להם את התואר. צריך לנצור כל רגע של שלושתם ביחד על הפרקט השנה.

        מקום שלישי – ריאן אנדרסון (ניו אורלינס): זו הייתה חצי עונה מפתיעה בקטגוריה, החשודים הקבועים דעכו (ג'מאל קרופורד) או נכנסו לחמישייה (איזיאה תומאס ולו וויליאמס). אנדרסון נותר לייצג את החשודים הקבועים ברשימה הזאת. הוא ממשיך לעלות מהספסל של הפליקנס, לקלוע שלשות, לא לשמור על אף אחד ומדי פעם לתפוס יום גדול. שחקן שישי קלאסי.

        מקום שני – אנדרה איגודלה (גולדן סטייט): ה-MVP של הגמר הגיע לעונה הזאת בטוח יותר במעמד שלו ובתפקיד שלו בקבוצה. זה לא בא לידי ביטוי במספרים גדולים, אבל כן בשדרוג באחוזי הקליעה, בהגנה המוכרת, בהתעלות מול היריבות הקשות ובכמה סלים גדולים שעזרו לווריירס לשמור על המאזן ההיסטורי.

        מקום ראשון – וויל בארטון (דנבר)

        הבחירה באיגודלה לגיטימית לחלוטין, אבל אני הולך עם שחקן הכנף האנרגטי של דנבר שפורץ השנה בגדול. הוא מכניס משהו כל פעם שהוא עולה מהספסל, מבצע כמה מהלכים בלתי אפשריים ותופס לא מעט ימים גדולים. המספרים שלו הם של 15.6 נקודות, 6.2 ריבאונדים, 2.5 אסיסטים ונתוני יעילות לא רעים ביחס לשחקן שכל הזמן נראה רגע לפני יציאה משליטה. לדנבר יש כמה דברים טובים לקחת מחצי העונה הזאת, בארטון הוא אחד הבולטים שבהם.

        וויל בארטון, דנבר נאגטס (AP)
        פורץ בגדול. בארטון (צילום: AP)

        השחקן המשתפר

        כמעט נכנסו:

        וויל בארטון – חייבים להזכיר אותו גם כאן, למרות שגם בתקופה בה שיחק בדנבר בעונה שעברה היו לו מספרים די יפים.

        איש סמית' – זה התחיל בכמה משחקים יפים בניו אורלינס והמשיך בבור הגדול של הליגה. עשרות שחקנים ניסו את מזלם בפילדלפיה בשנים האחרונות, איש הוא מהבודדים שלקח את ההזדמנות ושדרג גם את עצמו וגם את הקבוצה.

        סטף קרי ודריימונד גרין – כן, לגמרי. ה-MVP המכהן וסגן השחקן המשתפר של העונה שעברה הם מועמדים לגיטימיים לגמרי לתואר השחקן המשתפר השנה. הנימוק העיקרי נגדם הוא שצריך להשאיר משהו לאחרים.

        מקום שלישי – קנת' בייזמור (אטלנטה): להוקס היו כמה מועמדים לתפוס את המשבצת של דמארי קארול, בייזמור הוא זה שהתנפל על התפקיד ושדרג את היכולות שלו כך שיתאימו לשחקן חמישייה בקבוצת צמרת במזרח. הוא שדרג את כל האלמנטים במשחק שלו והפך לשחקן שלם וטוב.

        מקום שני – ג'יי קראודר (בוסטון): בשקט בשקט קראודר הפך להיות אחד משני השחקנים הכי חשובים של בוסטון, באותו שקט הוא הפך לקלע שלשות ראוי ולחוטף נהדר. הוא שומר מצוין, מסוגל לחדור, משחק בכמה עמדות ובאופן כללי נראה כמו שחקן שכל קבוצה גדולה הייתה רוצה. פספוס של מארק קיובן שויתר עליו בקלות.

        מקום ראשון – סי ג'יי מקולום (פורטלנד)

        עם מקולום אני חורג מהחוקים שלי לקטגוריה הזאת, אני נוטה להתעלם משחקנים שנוצרה להם הזדמנות ועושים אותו הדבר ביותר דקות. אבל מקולום עושה השנה הכל פי שלוש, וזה כבר סיפור אחר. אי אפשר להשוות בין שחקן שקולע 6.8 נקודות ו-0.9 שלשות לשחקן שקולע 20.7 נקודות ו-2.5 שלשות. נדרשות לכך יכולות פיזיות אחרות, ההגנה מתמקדת בו באופן שונה, הציפיות ממנו אחרות. הייתה ציפייה לעונת פריצה של מקולום, אבל הוא עלה על הציפיות כשהפך מהרגע הראשון לסקורר קטלני שמשלים עם דמיאן לילארד צמד גארדים איכותי שאמור לרוץ ביחד שנים ארוכות.

        סי ג'יי מקולום, פורטלנד בלייזרס (AP)
        הכל פי שלוש. מקולום (צילום: AP)

        השחקן המאכזב

        כמעט נכנסו:

        מייק קונלי – כמו שהוא מרשים בקטן, הוא מאכזב גם בקטן. ממפיס איבדה משהו מהחיוניות שלה, זה בא לידי ביטוי בולט אצל הרכז שלה.

        קייל קורבר – קצת לא פייר להכניס לכאן שחקן בן כמעט 35, טבעי שתהיה דעיכה, אבל הוא הצליח לשכנע אותנו בשנים האחרונות שזה לא ייגמר אף פעם.

        מקום שלישי – דני גרין (סן אנטוניו): כן, אפילו בממלכה של פופ לא הכל ורוד. גרין חווה ירידה פתאומית וחדה מאוד באחוזי הקליעה שבלעדיהם הוא הרבה פחות אפקטיבי. מעניין כמה טובה סן אנטוניו הייתה אם הוא היה ביכולת הרגילה שלו.

        מקום שני – טיי לוסון (יוסטון) ומרקיף מוריס (פיניקס): עצוב לראות שני שחקנים כל כך מוכשרים שמצדיקים את הסטיגמה שלהם. מרקיף בברוגז עם העולם מאז שפיניקס שלחה את אחיו התאום בטרייד (מרכוס דווקא מתסדר נהדר בדטרויט), לוסון היה אמור להיות הערך המוסף של יוסטון השנה והפך לשחקן שולי שרק מפריע כשהוא משחק. אני מקווה ששניהם ימצאו סיטואציות מוצלחות יותר בקרוב.

        מקום ראשון – אנתוני דייויס (ניו אורלינס)

        אכזבה היא תוצר של ציפיות, והציפיות מדייויס היו קצת מעל לשמיים. הוא היה אמור להתכתב עם ההיסטוריה בשלב הזה, להיות השחקן הכי גדול שהגיע לליגה לפחות מאז קווין דוראנט. בזמן שעל התואר הזה השתלט סטף קרי, דייויס מתקשה לסחוב את ניו אורלינס. המספרים שלו עדיין נהדרים אבל קצת בירידה, זו חוסר היכולת שלו להרים קבוצה, להיות מהשחקנים האלה שעם סגל לגיטימי שווים לבד 50 ניצחונות, שהופכת אותו לאכזבה. הוא לא אמור לשחק בקבוצה עם ההגנה השנייה הכי גרועה בליגה. בשלב הזה בקריירה לברון כבר הוביל קבוצה מוגבלת מאוד לגמר, דייויס לא מצליח לסחוב סגל לא נטול כשרון לפלייאוף. נכון לעכשיו הוא רק אחד השחקנים הטובים בליגה, לא הדבר הגדול הבא.

        אנתוני דייויס, ניו אורלינס פליקנס (AP)
        כבר לא הדבר הגדול הבא. דייויס (צילום: AP)

        האזינו: הפודיום, פרק 4: סיכום הגמרים בפוטבול והכנה לסופרבול