למה מכבי תל אביב מחפשת חלוץ כשיש לה את זהבי? סיכום מחזור

מכבי תל אביב רוצה לצרף חלוץ, זה פחות או יותר המשפט הראשון שנאמר בהקשר של אלופת ישראל בכל הנוגע לחלון ההעברות בינואר. על פניו, זה הגיוני. אף חלוץ "רשמי" לא באמת מספק את המספרים הנדרשים. אבל האם אנחנו לא שוכחים כך את זהבי? האם לא הגיע הזמן להתייחס לערן זהבי בתור חלוץ? האם המחשבה להביא סקורר אחר לעמדה הזו ולהחזיר את זהבי לקישור לא מאבדת ככה את כובש השערים הכי טוב יש לכדורגל הישראלי? האם אפשר בכלל להביא לעמדה הזו סקורר טוב יותר ממה שיש היום למכבי תל אביב?

בואו לא נשכח - שחקנים גדולים משנים עמדות תוך כדי קריירה. המצב הפיזי והמנטלי שלהם, כמו גם המאמן המתחלף, קובעים עמדות שונות לשחקנים לאורך השנים. קחו לדוגמה את יניב קטן. בתחילת הקריירה שלו אלי כהן השריף רצה להפוך אותו לפיגו הישראלי. מאמנים שבאו אחריו השתמשו באותו קטן כקיצוני, כחצי חלוץ על הקו, כחלוץ שני, כחלוץ ראשון וכפליימיקר. פעם זו היתה אפיזודה קצרה ופעם ארוכה, אבל קטן ניסה להתאים את עצמו לשיגעונות של מאמניו ובחלק מהמקרים נהנה מעמדה שהתאימה ליכולת הספציפית שלו באותה תקופה. את הקריירה, אגב, סיים קטן כקשר לכל דבר.

יכול להיות שזה הסיפור של זהבי כעת. יכול להיות גם, אגב, שאם בוס ישאל איפה רוצה השחקן הכי טוב שלו לשחק, זהבי יגיד לו כחלוץ. וזה רצון שהוא יהיה חייב לקחת בחשבון. בכל מקרה, את המספרים של זהבי כחלוץ חייבים לקחת בחשבון. החיזוק שמכבי תל אביב מחפשת בינואר ובקיץ הקרוב אולי צריך לבוא במקומות אחרים. טל בן חיים החלוץ, לדוגמה, שהצטיין מול מכבי חיפה. העמדה שלו היא יעד השדרוג הדחוף יותר. עד מתי תוכל מכבי תל אביב להסתפק בשחקן של מומנטום מוגבל. עכשיו הוא מאושר שהמאמן הקודם עזב, אבל בעמדה שלו מכבי תל אביב צריכה כוכב יציב שלא תלוי בהגעה של מאמן כזה או אחר.

המפתחות לניצחון בדרבי: על המינויים של פטר בוס ואלי גוטמן במכבי והפועל תל אביב

האחות הקטנה מחיפה: יחסי הכוחות החדשים בין מכבי תל אביב למכבי חיפה

ניקולה מיטרוביץ' בראיון פרידה: "מכבי רצתה שאמשיך. התקשורת פה לא כיבדה אותי"

לאור היכולת הטובה: יוסי בניון עשוי להישאר עוד עונה בחיפה

כנ"ל לגבי דור מיכה, שהבישול שלו ברגל שמאל לזהבי מול מכבי חיפה הדגים איזה יכולת בישול מגוונת יש לו. למיכה נעשה עוול ענק העונה. הוא קשר נפלא שמזין יותר טוב מכולם את החוליה הכי חשובה בקבוצה. אבל העובדה שמכבי תל אביב תמיד חושבת שאפשר להשיג יותר בעמדה שלו, כולל בהחתמה של גילי ורמוט, זה משהו שלמיכה אסור להתעלם ממנו. את החיזוק המרכזי הראשון מכבי תל אביב צריכה לחפש בדמות שחקן התקפה נוסף שיכול לשחק בעמדה שלו ושל בן חיים. אחד שיוכל לתת שקט כשבן חיים מתחבא או כשמיכה קצת מתעייף. במרכז הרחבה למכבי יש, לעומת זאת, שקט ויציבות.

החיזוק השני צריך להיות בעמדה של איגייבור או מיטרוביץ' שעזב. הצורך של האלופה בקשר שייקח אותה צעד קדימה מבחינת רמת המשחק הוא הכי דחוף שיש. לא בטוח שלהוריד את זהבי לעמדה הזו יהיה נכון. למרות שכולם מצפים לבואו של חלוץ, מכבי תל אביב צריכה לחפש את השדרוג האמיתי שלה באזור של בן חיים וקצת מיכה, ובעיקר איפה שאיגייבור לא משפיע. וגם, כמובן, בלם נוסף. חלוץ? במכבי תל אביב משחק החלוץ הכי טוב בכדורגל הישראלי כעת, ואולי הגיע הזמן שנתייחס אליו ככזה.

הפרידה היפה של מכבי תל אביב מניקולה מיטרוביץ' לא היתה מפתיעה. מכבי תל אביב היא קבוצה אכזרית. היא זורקת את גיבוריה שנייה אחרי שהיא לא מוצאת בהם צורך. אבל היא עושה זאת באופן ישיר. באומץ. בפנים. למעט המקרה של אלירן עטר, היא נותנת להם את הכבוד למרות העלבון, וברוב המקרים זוכה לאותו כבוד בחזרה, למרות שברוב הקבוצות פרידות כמו שמכבי תל אביב חווה מלוות בהרבה יותר רפש.

מצד שני יש את אמיר כבירי, זה שרצה להיות סוג של מכבי תל אביב בהפועל תל אביב. גם הוא נפרד העונה מלא מעט אנשים. אבל ההבדל. או ההבדל. את סזאר מנדיונדו הוא הביא לכאן בתור הגרסה החדשה של לואיס אראגונייס, אבל נפרד ממנו בהאשמות ישירות ופחות ישירות על האימונים בעייתיים, על בחירת שחקנים מעוררת חשד ועל מוסר עבודה קלוקל. מי הביא אותו, מתי הביא אותו, למה הביא אותו ואיך הביא אותו – חבר'ה, בואו נתעסק במאמן הבא.

ואז הגיע המאמן הבא, לא חשוב כרגע להיזכר איך, וגם בו מתעללים. גיא לוי הוא לא בדיוק פיה תמימה, ועדיין אמיר כבירי הצליח לגרום אפילו לו להיראות צדיק. במקום להיפרד ממאמן בצורה יפה, הוגנת, ישירה, אמיתית, כבירי בוחר באותו סטייל שבו זרק את המאמן הקודם. זוכרים את ההמתנה לשיחה שכבירי אמור היה לקיים עם מנדיונדו, בזמן שהאחרון בחו"ל, בסיומה יוחלט האם הוא נשאר? אז קבלו כעת את הגרסה החדשה – כולם מחכים לשיחה הבאה בין גוטמן לגיא לוי, בסיומה יוחלט האם המאמן החדש ימשיך לאכול את הצפרדע שדחפו לו לפה ולומר שזה סטייק.

אנחנו לא תמימים. כדורגל זה לא ענף מוסרי, כפי שיעיד בוודאי אלי גוטמן. עובדים בו טיפוסים לא קלים. אבל בפער בין הגישה של קרויף וגולדהאר ובין כבירי, מסתתר משהו חשוב: קוראים לזה לקיחת אחריות. כשקרויף מרגיש שהוא צריך לעשות מהלך כואב, להודות אפילו בטעות, הוא לא מתבייש לעשות זאת. כבירי, לעומת זאת, תמיד מגלגל את האשמה לאחר. למעט הודאה אחת כאשר מינה את גיא לוי, זה תמיד אחרים. ותמיד בצורה ובסטייל שגם בכדורגל הישראלי לא צריכים לחיות איתם בשלום. אם כבירי רוצה לבנות מערכת שתמצה עד תום את היכולות של אלי גוטמן – בחירה ראויה לכל הדעות, הוא לא רק צריך לבחור את האנשים, אלא גם לתת להם גב ולהתנהג כמו מנהיג.

אין לדעת מה הקשר בין הפנייה לגוטמן לאותו נאום של גיא לוי בסיום המשחק מול הפועל חיפה, בו העביר את האשמה למי שבנה את הקבוצה בקיץ. אבל עובדה – ביום שמישהו העביר את האחריות לכבירי הוא ידע בדיוק מה לעשות איתה. להעביר אותה למישהו אחר.

מכבי תל אביב עשתה טקס לזכרו של סטיב גורי ובני יהודה לא. העובדה הזו מצערת קודם כל כי היא מעוותת את הסיפור של סטיב גורי בישראל. סטיב גורי ייזכר קודם כל בתור ילד מוכשר ולא ברור במדים הזהובים של בני יהודה, ורק אחרי זה בתור שחקן לא חשוב במכבי תל אביב. ועדיין – דווקא מכבי תל אביב היא זו שזכרה אותו.

גורי לא היה שחקן גדול בבני יהודה, והוא לא מייצג משהו חשוב בעברה. אבל האם בני יהודה של היום מייצגת משהו מעברה? כלום. בני יהודה משחקת כמו שהיא פועלת – לעזור למשפחת דמאיו לשרוד עוד יום, עוד שבוע, עוד חודש. יש קשר ישיר בין האופן שבו בני יהודה מתנהלת לבין האופן שבו היא משחקת ומושפלת נגד קבוצה עלובה כמו הפועל תל אביב. אם פעם את המועדון הזה ייצגו גיבורים אמיתיים שצמחו ברחובות, היום החלוץ המרכזי של המועדון הזה היא גיבורת הרשת מאיה דמאיו.

כדי לחדד את הקסם שבמקצוע שלהם, היסטוריונים אוהבים תמיד לומר שהעתיד הוא קבוע אבל העבר משתנה כל הזמן. בכל רגע, האופן שבו אנחנו תופסים את מה שקרה לנו רק משתנה. גיבור הופך לנבל. אשם מתגלה כזכאי. מצביאים גדולים מתגלים כמצביאים לא כאלה גדולים. הסיפור, כמו שהבנו אותו, משתנה כל הזמן.

דוגמה קטנה שמתפתחת לה כרגע, בשקט, היא סיפור האליפות ההיסטורית של קרית שמונה. לא עברו אפילו חמש שנים, וראו איזה פלא: עוזר המאמן של רן בן שמעון הוא מאמן יותר בכיר ממנו. הוא מאמן יותר משפיע ממנו. ומאמן יותר מוערך.

לראות את האופן שבו ברק בכר מתמודד עם קבוצה גדולה וכוכבים גדולים, ולזכור מה קרה לרן בן שמעון באותו לחץ ממש – זה פרט שיכול לשנות לא מעט מאותו סיפור אליפות מופלא של קרית שמונה. מה היה באמת חלקו של בכר? האם הוא לא הוצנע מדי? ניצחון במושבה עשוי לגרום לתהיות האלה להפוך בקרוב לשאלה היסטורית של ממש.