"הנה, היא עולה, אלופת, אלופת המדינה", שרה הרבבה עוד לפני שריקת הפתיחה, ואולי רק אז, סוף סוף, הבינה מה באמת קרה לפני כחצי שנה. "הוווו, מה זה יורוקאפ?", היה השיר הבא בפלייליסט, ואולי רק אז חילחלה ההכרה. אוהדי הפועל ירושלים נהנו אמש (ראשון) מכל רגע בביקורה של מכבי תל אביב במבצרם, וזה עוד לפני שהמשחק בין הקבוצות החל בכלל.
לפני שלושה שבועות, בדרבי התל אביבי, היה אפשר לחוש בשנאה, בטינה ובתיעוב בכל רגע ורגע. התחושות אמיתיות ואותנטיות. בארנה זה אחרת: אפילו המחאה נגד שמעון מזרחי לבשה צבעים ממלכתיים משהו. בלי קריאות התאבדות, בלי תמונות של נער שנהרג בדמי ימיו ומעולם לא ביקש להפוך לאישיו במלחמות אוהדים.
"כולם יודעים ששמעון מאפיונר", שר הקהל הירושלמי, תוך שהוא שולף מהבוידעם את הרפרטואר משנות התשעים של המאה הקודמת, ומוכיח שאפשר למחות גם בצורה תרבותית ולגיטימית אף ששוטרים מיהרו לעלות ליציע במטרה להסיר את הכרזות שהונפו (באיזה טיעון, אגב?). לא נעים, לא נורא. בלי איחולי מוות, בלי תנועות שיסוף גרון. טוב, בעצם, תנועות שיסוף גרון היו, אבל לא מצידם של האוהדים. הגיע הזמן להחזיר את היריבות הספורטיבית עם גיא פניני לממדים שפויים ולוותר גם על הנאצות כלפיו.
מגיבים בלבד: אור שקדי על הצביעות של מכבי תל אביב בפרשת לנדסברג
סילבן לנדסברג ביצע תנועת שחיטה לאוהדי ירושלים, טבק זעם
הזעזוע בדרך: במכבי תל אביב שוקלים לשחרר את ג'ורדן פארמר
דונטה סמית', האיש שמשנה את ההיסטוריה בכדורסל הישראלי
בכל פעם שמכבי תל אביב יוצאת לקמפיין נגד האלימות והנאצות, מגיע דווקא אחד משחקניה ויורה בתוך הנגמ"ש. זה קורה אחת לשנתיים בקירוב: גיא פניני מגדף את יהונתן שולדבראנד ב-2012; סופוקליס שחורצאניטיס רודף אחרי אוהד ביציע ב-2014; והנה, 2016 רק נפתחה, וסילבן לנדסברג מקריא בפני הקהל בארנה את דף המסרים של דאע"ש. תחל שנה וברכותיה.
אז נכון, לא נעים להיות שחקן אורח במגרש שבו לא אוהבים אותך. אבל זה חלק מחייו של כדורסלן מקצועני. הטיעון שלפיו לנדסברג הגיב לפרובוקציות מצד הקהל אינו קביל בשום צורה. אסור היה לו לבצע תנועה כזאת גם באווירה הטעונה של הדרייב אין. אתם יודעים מה, בדרייב אין הוא לא היה מעז לבצע אותה. ומי שיכיל ויקבל את ההתנהגות הזו - שלא ילין אחר כך על אחרוני האוהדים שנוהגים באופן דומה.
חבל. יומיים אחרי שאוהדים של מכבי תל אביב והפועל ירושלים ישבו יחד בפאב ונרצחו, ידע הקהל הרחב למנף את הטרגדיה ולהכניס את היריבות הספורטיבית לפרופורציה, אפילו לסוג של אחווה. ודווקא שחקן על המגרש, אחד מאלה שילדים מביטים עליו ומחקים את תנועותיו, בועט בכל מה שיפה בספורט.
מראה מראה שעל הקיר, מי ה-D-Smith הכי מוצלח בעיר?
הוא היה אז אלוף ונצואלה, פורטו ריקו, בולגריה ואוסטרליה, ובכל זאת הצליח להשיג חוזה רק בשורותיה של נועלת הטבלה בישראל, שנשארה בליגה על השולחן הירוק. לא סתם ירוק. כשפגש לראשונה את מכבי תל אביב הוא הותיר סדקים בלוחות עם 1 מ-12 מהשדה והובס בבית ב-20 הפרש.
אבל כבר מהרגע הראשון, אולי השני, היה ברור שדונטה סמית' נגוע במשהו מיוחד. לא כולם ידעו איך לאכול אותו, לא כולם השכילו לאהוב ולהעריך אותו, ועכשיו אף אחד כבר לא יכול להתעלם. הוא ההפך הגמור מ-D-Smith האחר, דווין סמית'. פחות אלגנטי, לא הכי נוצץ, אמוציונלי עד טירוף, כבד ולא אתלטי, זועף וכועס, גוער בחבריו לקבוצה. בקיצור, כל מה שדווין לא.
עוד כששיחק במכבי חיפה, אחד השחקנים ידע להטריף אותו לפני המפגשים עם הצהובים. "מי ה-D-Smith הכי טוב בעיר?", שאל אותו פעם אחר פעם, וידע בדיוק מה יקרה. את התשובה של דונטה נשאיר חסויה, מכיוון שיש גם ילדים שמסתובבים כאן. התשובה האמיתית והחשובה של דונטה נראתה על הפרקט, שוב ושוב.
אתמול זו הייתה תצוגת תכלית של השניים. 30 נקודות הם חלקו במחצית הראשונה, ו-51 במשחק כולו, בתוספת 19 ריבאונדים, 14 אסיסטים ומדד 74. אל תטעו: היריבות הזו כבר הפכה למיתולוגית, ובעוד כמה וכמה (וכמה) שנים עוד יזכרו ויזכירו אותה בהתרפקויות על העשור הזה.
כי הישראלים, כמו הישראלים, אוהבים תמיד להשוות ולדרג. מי השחקן הכי טוב? איזו עונה הכי מביכה? איזה הישג יותר היסטורי? ומי הוא הזר הגדול ביותר שנחת בארץ? התשובה, לפחות בכל הקשור לאלו שלא שיחקו ביד אליהו, היא דונטה סמית'.
אתם מוזמנים להתחיל להתווכח, לצלול לנבכי הניים דרופינג, להיזכר בגיבורים הנוסטלגיים של ילדותכם ולהתעלם מהשורה התחתונה, שכל כך חשובה: הוא הזר היחיד, שוב - מחוץ למכבי תל אביב, שזכה בשתי אליפויות המדינה. השלישית, אולי, בדרך. ועל כל אחת ואחת מהן הוא חתום באופן אישי. גיים, סט אנד מאץ'.
