הדבר הראשון שעדת הפרשנים צריכה לעשות הבוקר הוא להתנצל. סליחה.
עד כה הסברנו, נאמנו, הטפנו וטענו שהגנה דורשת קשיחות, אגרסיביות, אינטנסיביות ועוד כל מיני מילים שמסיימות בסיביות. על מכבי תל אביב של ז'אן טבק לא ניתן לומר שהיא לא קשוחה, אגרסיבית, אינטנסיבית וכל הסיבית הזה. וכל עוד היא פגשה ביריבות בסדר הגודל של הפועל חולון, היא פירקה להן את האמאמא. כשהיא פגשה יריבה חזקה קצת יותר, כמו דרושפאקה, זה לא עבד. וזה ממש לא עבד גם אמש בארנה. אז נהוג במחוזותינו לייחס הגנה רעה להיעדר אגריסיביות, אבל מכבי תל אביב הצליחה להפריך את האקסיומה הזאת בהצגה הגנתית (אגרסיבית אך) מזעזעת מול אלופת המדינה והקבוצה הטובה ביותר בשלולית, הפועל ירושלים.
אז מה חדש? הפועל ירושלים ניצחה 85:94 את מכבי תל אביב
קטטה בין אוהדי מכבי תל אביב למאבטחים, עימות גם בין לנדסברג לאוהדי המארחת
דני פרנקו: "תענוג לראות, דונטה סמית' הוא השחקן הטוב בארץ"
דונטה סמית' בסיום: "לא מעניין אותי מי הקבוצה הכי טובה בארץ"
על הפועל ירושלים עוברת עונה די משונה בינתיים. מהגביע היא הודחה; את השלב המוקדם ביורוקאפ היא צלחה עם פוקס מארץ הפוקסים; סבלה וסובלת פציעות מכאן ועד הודעה חדשה; סגנון המשחק שלה רחוק מלהרשים; ניהול הרוטציה של דני פרנקו לא תמיד נראה כמו הדבר הכי מהודק שאליו אפשר לפלל. והנה היא כאן, אלופת, אלופת המדינה. במקום הראשון ואחרי שנתנה למכבי תל אביב בראש. פעמיים. כשירושלים הגיעה למשחק החוץ בנס ציונה, לפני ארבעה ימים, היא נראתה כמי שעתידה לוותר מראש. בכל זאת, משחק ליגה סתמי ללא שני שחקנים מרכזיים (פישר וגפני) כשבשבוע שאחרי יש את מכבי וסראטוב על הראש. אבל ירושלים הגיעה משוחררת, רגוע ושמחה, ובחסות 7-7 לשלוש נקודות על ההתחלה (ובחסות השערוריה בכתום של עופר ברקוביץ') דפקה יופי של FEEL GOOD GAME שהעניק לה מספיק חיוכים, אנרגיה ובטחון כדי למשוך את זה למשחק העונה. זה בלט עם משחק טוב ושקט של הלפרין, אליהו וג'וש דאנקן, וזה עזר גם עם דונטה סמית'. שהמשחק מול נס ציונה עניין לו את הסבתא. מול טל דן וחבורתו, זרק השחקן הכי טוב בשלולית 4 פעמים מהשדה ב-20 דקות ובעיקר דאג שלא להפריע לריקודים. אתמול זה כבר היה סרט אחר לגמרי.
אז כשהיא בטוחה ומרגישה בנוח עם עצמה, קיבלה ירושלים את היריבה שהכי מתאימה לה. או לפחות כך זה נראה בדיעבד. יש לאלופה לא מעט שחקנים שנרדמים מעת לעת ושצריכים ריגוש כדי להתעלות, ומפגש צהוב-אדום מספק להם את האדרנלין הדרוש. וההגנה של טבק את השאר. כי עד שלא יוכח אחרת, הגישה של המאמן הקרואטי למשחק היא חד ממדית. ONE TRICK PONY. מכבי שלו הורגת אותך בלחץ על כל המגרש, בניסיונות להיכנס לקווי מסירה או בפתרונות סופר אגרסיביים על מהלכי פיק אנד רול. ואם לא, אז אין אלטרנטיבה טקטית. אם לא, אין תכנית חלופית.
אז אם שרדו מובילי הכדור של ירושלים (כולל דונטה סמית' וליאור אליהו בפוזשנים מסוימים) את הלחץ הראשוני והגיעו להתקפה המסודרת בזמן, משם זה נהיה קל למדי. נסיונות למנוע מסירה? חיתוך ללא כדור וקרש סל. דאבל אפ של מכבי על פיק אנד רול אדום? תנועה מהירה ללא כדור וקרש סל. פתאום יותם הלפרין, שלא ניתן להתעלם ממצבו הגופני הבלתי מזהיר, מתנועע על המגרש כמו הכריש (השמאלי) של קייטי פרי ונראה נהדר, במיוחד כשהוא מפעיל את ליאור אליהו שנמצא בכל מקום. פתאום ג'וש דאנקן, דווקא בחסות הלחץ של מכבי (והשקט הנפשי שנוצר לאור ההיעדרויות בקו הקדמי), מקבל מספיק מרווח כדי להגיע לפואנטות התקפיות ונוחות.
אה, ודונטה סמית'. עזבו את המספרים היבשים (כולל מדד יעילות 45). יש שחקנים שרק בסיומו של משחק אתה לומד להעריך את תרומתם, כי היא מתחבאת בנתונים "שקטים". אצל דונטה אין שום דבר שקט. אפשר היה להרגיש את הנקודות שלו, לחוש בריבאונדים שלו, לבהות באסיסטים שלו ולשמוע את טראש טוק הנצחון שלו. שוב דבר אצלו איננו שקט, וטוב שכך. בליגה שמשוועת לסופרסטארים, שנראים, שנשמעים, שמשחקים ומנהלים כמו סופרסטארים, לנו יש רק את דונטה.
ובעניין הזה צריכים להודות על האמת. הרבה מאוד מילים מגויסות כדי לתאר את אבדן ההגמוניה של מכבי תל אביב וכדי להתחקות על המועד והתזמון. אנחנו מדברים הרבה על כך שתש כוחה של ההנהלה הצהובה ועל כניסתו של אורי אלון למשוואה. כל זה נחמד ברמת המאקרו, אבל יכול מאוד להיות שכל הסיפור כאן מתנקז רק להחלטה אחת, של שחקן אחד, בקיץ הקודם. שהעדיף להצטלם עם הבוס החדש והאדום שלו והבריז למכבי המופתעת. וכנראה שבכך שינה את פני היסטוריית הכדורסל המקומית.