בווידאו: רגעיו הגדולים של מדולארק למון
"מדולארק למון הוא אוצר לאומי אמיתי. צפיתי בו משחק בהארלם גלובטרוטרס בילדותי והכישרון שלו עם הכדור והמסירות שלו לענף היוו השראה לא רק לי, אלא לילדים בכל העולם"
(מייקל ג'ורדן)
את הציטוט הזה אמר גדול הכדורסלנים בכל הזמנים עם יציאת האוטוביוגרפיה של אחד מאליליו. בשבוע שעבר, כשמדולארק למון הלך לעולמו, הצטרפו אגדות אחרות של הענף כדי להספיד את אחת הדמויות החשובות, הצבעוניות והמיוחדות בתולדותיו - אגדות ששיתפו איתו פעולה פעם, אגדות שגדלו על ברכיו, על מורשתו, אגדות שבוודאי כלל לא ראו אותו משחק בלייב, אך הושפעו ממנו כך או כך. "בכל פעם שחלוץ או שמישהו שנתן כל כך הרבה למשחק הולך מהאחווה שלנו זה יום עצוב", אמר לברון ג'יימס.
כן, ליגת ה-NBA כולה הרכינה את ראשה בשבוע שעבר כדי להיפרד ממדולארק למון - איש שלא שיחק ולו דקת NBA אחת, אבל עשה עבור הכדורסל - ועבור ספורטאים שחורים, ועבור הענף, ועבור ארצות הברית כולה - יותר מהמון אתלטים אחרים.
"מדולארק ואני חולקים חזון דומה של הבאת אושר וצחוק לאחרים"
(ביל קוסבי)
תחילת דרכו של מדולארק למון בעולם הזה מעורפלת למדי, מלאה בגרסאות סותרות על תאריך לידתו (הרוב גורסים כי מדובר ב-25 באפריל, 1932), מקום לידתו (ווילמינגטון שבצפון קרוליינה, או לקסינגטון קאונטי שבדרום קרוליינה), והשם איתו הגיח לעולם (חלק טוענים כי נולד בשם מדו למון, אחרים מתעקשים כי נולד בשם ג'ורג' מדו למון, או מדו ג'ורג' למון, או ג'ורג' מדו למון השלישי). תחילת דרכה של הארלם גלובטרוטרס, לעומת זאת, מעט יותר ידועה: קבוצת הכדורסל המיתולוגית נוסדה בשיקגו בשנות העשרים של המאה שעברה על ידי בחור יהודי בשם אייב ספרסטין, שהתאהב בסגנון הכדורסל שראה ברחובות העיר והחליט להקים קבוצה שתורכב משחקנים אפרו-אמריקאים בלבד. בשנותיה הראשונות, לאחת מקבוצות הספורט האיקניות בתולדות ארצות הברית לא היה כסף כלל. הגלובטרוטרס היו כל כך עניים, עד שחמשת שחקניהם וספרסטין היו נוסעים יחדיו למשחקים ברכב מסוג פורד, משחקים ערב אחר ערב, ללא שחקנים מחליפים. למעשה, האגדה מספרת שבדיוק בגלל זה, החל להתגבש לו הסגנון הייחודי כל כך של הגלובטרוטרס, שיהפכו ברבות השנים להיות יותר מופע בידורי מאשר קבוצת כדורסל: אם שחקן אחד ליהטט עם הכדור ועורר את הקהל, הארבעה האחרים היו יכולים לקבל מעט מנוחה נדרשת.
הגזענות שלטה אז בארצות הברית. לעתים, כששיחקו בדרום, לא קיבלו שירות במסעדות, ונאלצו לשחק פעמיים באותו ערב - פעם מול קהל לבן, פעם מול קהל שחור. מי שצפה בהם בפעם הראשונה - בעיקר אם היה צעיר, בעיקר אם היה שחור - לא יכול היה להישאר אדיש, ומדולארק למון ענה על צמד הסעיפים הנ"ל, כשצפה בגלובטרוטרס לראשונה כשהיה בן 11, על גבי מסך קולנוע עם כמה מחבריו, וחייו השתנו לנצח. "הם עפו הלוך ושוב על הפרקט", כתב באוטוביוגרפיה שלו, "Trust Your Next Shot". "הלב שלי דפק. ראשי כמעט כאב. לא האמנתי למה שאני רואה. זה היה הדבר המדהים ביותר שראיתי. הספורטאים המדהימים הללו גרמו לכדורסל לדבר. הם גרמו לו לשיר! הליי-אפים שלהם נראו כמו בלט".
למון מיהר הביתה, כדי לנסות ולחקות את האלילים שלו, אך משפחתו היתה כל כך ענייה שלא היה לה כסף לסל - או לכדור. על כן, במשחקיו הראשונים בקריירה, קולב בגדים ושק של בצלים שימשו כסל, ובקבוק חלב שימש ככדור. בדיעבד, ניתן להניח שהאדם שידע לאלתר יותר טוב מרוב האנשים שאי פעם הרימו כדורסל, ידע לאלתר טוב מאוד גם בילדותו, כשלא היה לו דבר. הוא זרק את בקבוק החלב אל תוך שק הבצל, ודמיין שהוא חלק מהארלם גלובטרוטרס; דמיין שהוא על גג העולם.
"מר למון היווה השראה למיליונים ברחבי העולם בזכות מתת-האל שלו. אני לא מדבר על כדורסל, אלא על היכולת המדהימה שלו לדאוג, לאהוב ולחלוק עם אנשים. כולי תקווה שהילדים שלי יקבלו לפחות קמצוץ מהלב שלו"
(איי.סי גרין)
חלפה שנה, ולמון השיג כדור של ממש והצטרף לקבוצה של ממש - קבוצת ילדים בה לא היה מספיק טוב כדי לבלות יותר זמן על הפרקט מאשר על הספסל. לאט לאט, בזכות 8-12 שעות של אימונים ביום, החל להרוויח את מקומו, להצטיין בכדורסל ובפוטבול, ולקבל הצעות מלגה ממספר אוניברסיטאות - הצעות אותן דחה, כי רצה רק לשחק בגלובטרוטרס. לבסוף, אחרי שסיים את בית הספר התיכון ב-1952, זכה לראות את קבוצתו האהובה לראשונה במו עיניו, כשזו הגיעה לרליי, צפון קרוליינה, למשחק ראווה. ספרסטין לא הופיע למשחק ההוא, ומי שבחן את למון היה כוכב הגלובטרוטרס דאז, מרקס היינס. "סתם לצפות בהם היה מספיק לי", כתב למון באוטוביוגרפיה שלו, "הייתי משלם כסף כדי לצפות בהם. לפגוש את מרקס, זה היה בונוס. ממש ללבוש את המדים, זה הדהים אותי. לשחק איתם היה לא ייאמן. חשבתי שאני הולך להקיא". אבל למון לא הקיא. הוא שיחק, שיחק היטב, והרשים מאוד את היינס, שכתב: "אמרתי לאייב - זה גלובטרוטר לעתיד. הוא כבר היה אתלט מלידה, ורצה לעשות את התרגילים הקומיים שלנו. הוא עבד קשה כדי להשיג את מה שרצה".
אך עבור מה שרצה צריך היה לחכות שנתיים, משום שלמון התגייס לצבא ארצות הברית והוצב באוסטריה. ואז, כששוחרר, החלום החל להתגשם. צמד הכוכבים היינס ו"גוס" טייטום עזבו כדי להקים קבוצות משלהם, והגלובטרוטרס היו נואשים לכוכב חדש, למישהו שיעמוד במרכז הבמה. "ישבתי לצד אבי כשחייל צעיר הגיע והציג את עצמו", סיפרה ביתו של אייב ספרסטין, אלואיז, באוטוביוגרפיה של למון. "אבא שלי דיבר איתו קצת, ואז אמר לי - מתוקה, פגשת בזה הרגע את הכוכב העתידי של הארלם גלובטרוטרס!" וכך, פחות או יותר, היה. "היינו חלק ממה שאמריקה היתה צריכה באותו רגע", אמר ספרסטין עצמו. "אמריקה היתה צריכה את ג'ו לואיס. אמריקה היתה צריכה את ארנולד פאלמר. אמריקה היתה צריכה את סמי דייויס ג'וניור ולואי ארמסטרונג, ואמריקה והעולם היו צריכים את הארלם גלובטרוטרס ומדולארק למון".
די במהרה, השתלט למון על הקבוצה וזכה לכינוי שילווה אותו למשיך שארית חייו - "Clown Prince of Basketball" - בזכות סגנון משחקו המשעשע, וארסנל טריקים שבדרך כלל מאפיין קוסם, ולא כדורסלן. אחד מהם היה לדמות פציעה, לדדות החוצה מהפרקט עם הכדור, ואז להחליף אותו באחד אחר, עם חוט, אותו היה זורק על השופטים, אך מושך בחזרה ברגע האחרון. בפעמים האחרות היה מחזיר לשופטים כדור מלא בחורים, שהיה מתרוקן מאוויר בין רגע, או מוריד להם את המכנסיים וצוחק על תחתוני הבוקסר אותם היו לובשים. השופטים היו מקור גם למתיחה אחרת שלו, כשהיה מסתובב על הפרקט עם דלי שאף פעם אי אפשר לדעת אם היה מלא במים או בגזרי נייר. והוא לא הפסיק לדבר - עם השופטים, עם היריבים, עם הקהל, לא הפסיק לדבר ולחייך ולגרום לכולם להבין שמדובר קודם כל בהופעה. "לא האמנתי לתשואות, לצחוקים שקיבלתי", כתב באוטוביוגרפיה שלו. "פשוט לא יכולתי בלי זה. מדי ערב לא יכולתי לחכות ללבוש את המדים ולשמוע את תגובות הקהל".
גם הכדורסל עצמו היה משני, או יותר נכון, קליעת הסלים עצמה היתה משנית לאסתטיקה, להומור, לחדשנות: ספק אם היו בהיסטוריה כדורסלנים רבים שביצעו את מסירת העין העקומה טוב ממנו; ספק אם הסבירו אותה טוב ממנו. "זה בעיקר עניין של טיימינג, כמו קומיקאי שמספר בדיחה", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד". גם בכל הנוגע לזריקות-וו, לא היה שני לו: כמעט מדי משחק היה למון משליך הוק-שוטים, לעתים בלי להסתכל, לעתים ממרחקים גדולים, וקולע באחוזים בלתי אפשריים. "אי אפשר להתאמן על הדברים הללו", כתב ווילט צ'יימברלין באוטוביוגרפיה שלו על הזריקה האיקונית ההיא של חברו הטוב, "איך אפשר להתאמן על זריקה של פעם בחיים, כשאתה צריך לבצע אותה מדי משחק? זה כמו להתאמן בטביעה". למון הסביר באוטוביוגרפיה שלו עצמו כיצד הפך כל כך טוב בתחום הזה: "למדתי לזרוק זריקת וו מושלמת כי היה לי את המורה הטוב מכולם - אני".
צפו בקליפ ביצועים נוסף של מדולארק למון
"מדולארק היה השחקן הסנסציוני, האדיר, המדהים ביותר שראיתי. אנשים יגידו שזה היה דוקטור ג'יי או מייקל ג'ורדן. עבורי, זהו מדולארק למון"
(ווילט צ'מברליין)
כשלמון הצטרף לקבוצת הראווה, הגלובטרוטרס עדיין היו פופולריים יותר מרוב קבוצות ה-NBA. הפופולריות הזו, ובעיקר - ההוכחה שחבורה של שחקנים שחורים מסוגלת לעשות את מה שהם עושים הכי טוב בעולם, טוב הרבה יותר משחקנים לבנים, קריטית גם במונחים היסטוריים. למון עצמו כתב על כך באוטוביוגרפיה שלו: "כשהצטרפתי לקבוצה היינו אחד המוסדות החשובים בעולם. הם עשו יותר עבור התפיסה של אנשים שחורים משניתן לחשוב. חלק מהאנשים יגידו שהארלם גלובטרוטרס הצילה את ה-NBA בשנותיה הראשונות של הליגה. כשב-NBA היו חמישה שחקנים שחורים, בגלובטרוטרס הם היוו 90 אחוז מהקבוצה". אלא שלא רק שחקנים או אזרחים אפרו-אמריקאיים חייבים תודה לגלובטרוטרס; גם ארצות הברית, כמדינה, הרוויחה מהפופולריות של הקבוצה שסיירה ברחבי העולם - ב-122 מדינות ובשש יבשות, ליתר דיוק - ושיחקה בין היתר מול האפיפיור, במוסקבה במהלך המלחמה הקרה, מול מלכים ומלכות, ושברה כמעט כל מחסום אפשרי בזכות כמה כדורי סל, חיוכים ואינספור הפתעות. "אני אחד הספורטאים הכי ברי מזל שאי פעם חיו", אמר מדולארק למון פעם, "זכיתי לצפות מקרוב בהיסטוריה".
האהבה וההערצה כלפיו היתה כה גרנדיוזית, ולמון הופיע בכל כך הרבה תכניות טלוויזיה ופרסומות עד שב-1978 נבחר באחד הסקרים בארצות הברית לאדם הרביעי הכי פופולרי במדינה, כשרק ג'ון וויין, אלן אלדה ובוב הופ לפניו, מדגימים כיצד הפך לגיבור תרבות בעצמו. אלא ששנות השבעים לא היו כל כך פשוטות ומחויכות: משום ששיחק בממוצע 325 משחקים בשנה ברחבי העולם, מיעט לבלות זמן בבית עם אשתו ועשרת ילדיו. כל כך מעט, עד שבאחד מחיבוריה לבית הספר, תיארה אותו ביתו, בוורלי, כמדיח כלים; זה כל מה שעשה ברגעים הספורים שהיה איתה. הריבים עם אשתו הפכו תכופים יותר, ולמון תרם לביצה והתרנגולת הזו כששמח לברוח מהבית לטובת משחק פה, אירוע פרסומי שם. גם בגידות היו שם, וב-1978, לאחר שאשתו דקרה אותו עם סכין מטבח ונעצרה על ידי המשטרה, החליטו השניים שמוטב להתגרש. באותה שנה בחר גם להתגרש מהגולבטרוטרס: שבע שנים קודם לכן הפך מאמן-שחקן, ויחסיו עם חבריו לקבוצה הפכו מתוחים יותר. כשמרביתם שבתו בתקווה לקבל העלאה במשכורת, למון - המשתכר הגבוה ביותר בגלובטרוטרס - בחר שלא להצטרף אליהם, וב-1980 עזב לגמרי את המוסד המיתולוגי והקים קבוצת ראווה משלו, מותיר אחריו מספרים כמעט בלתי נתפסים: למעלה מ-16 אלף משחקים במאה מדינות שונות ב-24 שנים, כמו גם 97 אחוזים מקו העונשין (לטענתו).
ב-1982 עוד נבחר לספורטאי הפופולרי ביותר בארצות הברית בסקר של מגזין Q, אך הכדורסל והבידור קצת פחות עניין אותו בתקופה ההיא. ארבע שנים לאחר מכן הפך כומר מוסמך והקדיש את שארית חייו לדת ולנאומי מוטיבציה שהעניק ברחבי המדינה, בבתי ספר ובבתי כלא. לגלובטרוטרס חזר לעונת פרישה מלאת חיוכים מוכרים ב-1994, וב-2003 נכנס להיכל התהילה של הכדורסל. "הגורל שלי היה לגרום לאנשים הנאה", אמר בנאום הכניסה שלו. בסוף העשור הקודם נשאל על ידי "ספורטס אילוסטרייטד" האם הוא לא מאוכזב שמעולם לא זכה לשחק ב-NBA, וסיפק תשובה שככל הנראה רק מדולארק למון מסוגל לספק: "זה לא מטריד אותי. כשאתה הולך לראות מופע על הקרח אתה רואה את כל המחליקים היפים האלה, ואז עולה ליצן על הקרח, מועד ועושה כאילו הוא בקושי מצליח להישאר על הרגליים, רק כדי לגרום לך לצחוק. לא פעם הליצן הוא המחליק הטוב ביותר בחבורה".
כן, זה היה מדולארק למון, ובשבוע שעבר הוא הלך לעולמו בגיל 83, נטול כל חרטות שהן, מלא אושר והערכה לא רק על מה שהוא נתן לעולם, אלא על מה שהעולם נתן לו. "בכל יום אנשים מודים לי שהענקתי להם הנאה", אמר ל"ספורטס אילוסטרייטד". "לעזאזל, אני נהניתי יותר מהם".