מכבי תל אביב הצליחה למצוא את הדרך לנצח אתמול את הטרבליסטית מאיטליה, במשחק שאין ולא יכולים לצפות ממנו לשום דבר מעבר לניצחון עצמו. כי במצבה של מכבי ערב המשחק, פיזית, מקצועית ומנטלית, זאת הייתה התמודדות של לעשות וי ולנשום לרווחה. לא יותר, אבל בשום פנים ואופן לא פחות. נו, אז ניצחון בכורה ביורוליג אכן הושג. ברכות לעולם, ברכות לכולם.
אבל באופן אישי ופרטי בלבד, אאלץ להודות שתוך כדי בהייה בכל מיני ברנט פטוויים מבצעים חיקויים של שחקני כדורסל, התנגן בראשי שירו של המשורר הדגול י. שם טוב - משעמם לי
אתם יודעים, נו: "משעמם לי מאוד מאוד/ אנ'לא יודע מה לעשות".
ובמיוחד השורה האלמותית הבאה: "כשמשעמם לי המון המון/ אני מפעיל את הדמיון".
ואולי זה היה רק בדמיון, אבל יכול להיות שחזינו אתמול במופע ההתבגרות של גיא גודס, כיצד הוא משיל ב-40 דקות לא מעט שכבות של ריסון, השלמה והכרת תודה ומחליף אותן באצבע משולשת. אוקיי, אז לא מופע התבגרות. זו לא המילה הנכונה. אולי דווקא מופע ההתרסה. ואולי מופע ההתנתקות.
הרבה מאוד מילים נשפכו לאחרונה על גיא גודס. אופיו הנוח נותח מכל זווית אפשרית, ובכל הנוגע למערכת היחסים שלו אל מול הממונים עליו, ידעו כו-לם לתאר באופן רהוט ובהיר, מדוע הסכים, למה הכיל, כיצד ויתר, האם יפוטר או מתי יתפטר.
מהבחינה הזאת, האופן שבו ניהל גודס את משחקה של מכבי תל אביב אמש מול דינמו ססארי ניפץ את הפרופיל הפסיכולוגי שהורכב על ידי טובי המומחים בשלולית. כי מאמנה של מכבי תל אביב, איש המערכת הצייתן ואולי אף הכנוע, הראה אתמול שגם לו לפעמים נשבר. או אולי הוא הראה שאם כבר נסללה דרכו הביתה, אז לפחות יסיים את תפקידו בדרך שבה הוא מאמין. מה שבטוח? הוא הראה, בעיקר, שהוא מת לנצח משחקים.
זה התחיל כמובן עוד לפני שריקת הפתיחה, כשגודס הותיר מחוץ לטופס המשחק את ויטור פבראני ודראגן בנדר, שני חביבי מחלקת הסקאוטינג/ המנהלים המקצועיים בתואר או בפועל. זה המשיך כשגודס ויתר על האקסיומות הפופוליסטיות תוצרת פרנקל את מזרחי ולא היסס לעלות בחמישיה בלי שחקנים שעומדים ברף הגבוה שהציף יו"ר הפועל תל אביב כדורסל בכל הנוגע לקבלת אזרחות ישראלית. כלומר, בלי צברים משלנו. וזה ניכר במיוחד במהלך השלישי והמשמעותי מכולם, שם הראה הקואץ' של מכבי לפרנצ'ייז פלייר שלו, ג'ורדן פארמר, שההצגות, הפרצופים, היכולת הירודה והאפתיות שלו שוות פחות מ-10 דקות משחק.
ואם את שני המהלכים הראשונים אפשר עוד להסביר ולייחצ"ן, יכול להיות שההחלטה של גודס בעניינו של פארמר תסתבר, בסופו של יום, כמהלך של תמות נפשי עם פלישתים. כי הרבה דברים יכולים הבוסים הצהובים לקבל בהבנה, אבל לא כשהם חוזים באיש עליו שמו כל כך הרבה צ'יפים יושב על הספסל ומנקר. אלא אם כן מנצחים.
לא צריכים להבין יותר מדי כדי לזהות חלק משמעותי מהבעיות המקצועיות של מכבי עד כה. הכל נותח עד לזרא. כולל בעיות הגבוהים. כולל סוגיית בנדר. כולל הבעיות בקו האחורי, אשר מתחלקות ל-2: ההגנה הבעייתית של פארמר ורוצ'סטי, כל אחד לחוד ובמיוחד ביחד + אי ההתאמה ההתקפית. ובעיית הציוות של שניהם ביחד לא באה לידי ביטוי רק בכך שכאשר האחד מרגיש בנוח עם עצמו אז השני פחות, אלא גם בכל הנוגע ליכולת להכניס את דווין סמית' למשחק. לאחר משחק מרשים של סמית' בגמר גביע ווינר מול הגנת הברזל של סי.ג'יי לסלי והחבורה מאילת, ראינו כיצד הוא הולך ונעלם ממשחק ההתקפה של הקבוצה שלו.
זה בלט במיוחד במופע האימים במשחק החוץ מול צסק"א במוסקבה, שם נצפה בעיקר משוטט בפינות, ליד דגלי הקרן, כשהוא ממתין בסבלנות שמישהו יואיל להסתכל ואולי אפילו למסור לו את הכדור. בהיעדרו של פארמר ועם רוצ'סטי מאופק (4 זריקות מהשדה ב-23 דקות), צעד קדימה הווטרן של מכבי ולקח את העניינים (ואת הזריקות) על עצמו. וכשזה קורה, כשהוא מוקף בשחקנים שאשכרה רוצים לשחק כדי לנצח במשחק ולא בתחרות חיובים, אז זה נראה (קצת) יותר טוב. בטוח שנגד יריבה מביכה כמו ססארי של אתמול.
למרות שטען שלא קרא ולא שמע דבר בימים האחרונים, ספק רב אם גודס הצליח לסנן את המסרים שהועברו לתקשורת, לפיה קיימת אכזבה מכך שהוא לא יודע לעשות שימוש מספיק טוב בקבוצה עם אוריינטציה התקפית, כמו זו שבנו עבורו. היה מי שהעביר מסר שאפילו גולדן סטייט לקחה אליפות NBA בלי שחקני הגנה מי יודע כמה. אז מעבר לגיחוך ולפאתטיות אשר בבסיס הטענה וההשוואה, מכבי של אתמול הציגה הרכבים שמורכבים מדווין סמית', בריאן רנדל (לכם הוא נראה חולה או רזה?), טרבור אמבקווה (בעוד תצוגה איכותית, עם דאבל דאבל של 11 נקודות ו-15 ריבאונדים) ויוגב אוחיון, שאמנם, בניגוד לטאלנטים הגדולים שישבו על הספסל או על אזרחי, אף אחד מהם לא משתייך לספלאש בראדרס, אבל הם גם לא מתיימרים להיות כאלה.
שלוש הערות לסיום
1. משהו קורה עם סילבן לנדסברג. התחלנו לדבר על כך לאחר משחק ההפסד מול האלופה מירושלים ומתקיים הסיכוי שזה איננו מקרי. יכול להיות שמדובר בתהליך הידוע כ - דיוויד בלוזיזציה (על שם האיש שפעם קראו לו בלות'נטל), כלומר מעבר מקלעי שלא מעניין אותו כלום לשחקן שעובר תהליך בשלות ובגרות, שצועד קדימה בכל הנוגע למידת המעורבות שלו בקבוצה והאכפתיות שלו ממנה. לנדסברג לא הציג אמש משחק גדול, עם אחוזים רעים של 4-15 מהשדה, אבל שפת הגוף שלו שידרה תשוקה ומחויבות. והנכונות שלו לשמור העידה שלא בטוח שמדובר בעניין חד (או דו) פעמי.
2. היה די ברור, לפני תחילת המשחק, שהדרך היחידה שבה יכולה הקבוצה של סאקטי לסכן את מכבי היא באמצעות התפוצצות לשלוש. שהיא צריכה להרים את 32% האחוזים שלה ל-3 ביורוליג לפחות לאזור ה-39% שלה בליגה האיטלקית. שהיא צריכה לקבל קליעה מבחוץ מעמדה מספר 4, שמורכבת מפטווי ואלכסנדר, שהעמידה עד אמש 4-28 ל-3 בכל המסגרות. זה לא ממש קרה, אתם יודעים. ססארי קלעה 6 שלשות ב-25% בלבד ועמדה מספר 4 תרמה 4 הטלות לסל שלא פגעו. וכל זה לא אומר שהגנת השלשות של מכבי מספיק טובה, גם בהרכב נטול הטאלנטים הגדולים.
3. גם לפני המשחק הזה, שמענו וקראנו שיש גורמים במכבי שטוענים שלא עושים שימוש נכון בפבראני. שכמו שדיוויד בלאט לא ידע לתפעל את טייריס רייס, כך גם גודס לא יודע ללחוץ על הכפתורים הנכונים של הביג מן המתנדנד. אז למי שזה נשמע מוכר, נזכיר שזמירות דומות נשמעו גם בעונה שעברה בכל הנוגע למרקז היינס וג'ו אלכסנדר. ו-וואלה? מבט נוסף בהם אמש לא נתן את התחושה שהבעיה איתם בעונה שעברה מקורה דווקא בגיא גודס. והאחרון, אם חובב כתבי יונה וולך הוא, יכול לצעוד הערב במשרדי המועדון ולצטט את שירה לא יכולתי לעשות עם זה כלום (באדיבות איש הסטטיסטיקה ואושיית הטוויטר אבישי סלונים):
לא יכולתי לעשות עם זה כלום
אתה שומע לא יכולתי לעשות מזה כלום
זה היה אצלי בידיים
ולא יכולתי לעשות עם זה כלום
ולא יכולתי לעשות מזה משהו
