באוקטובר 2019 דור פרץ יהיה בן 24. ניר ביטון יהיה כמה ימים לפני יום הולדת 28. חביב אוחיון, נכון ל-2015 אחד משלושת השוערים הטובים בעולם לגילו, בקושי יהיה בן 21, אולי ישתחרר עד אז מהצבא. ביברס נאתכו כבר יראה באופק 32 חורפים, גם איתן טיבי קשישא יתכנן את חגיגות ה-32 שלו.
אלה השמות והגילאים שצריכים לעמוד בפני ועדת האיתור שתתכנס לבחור את מאמן נבחרת ישראל הבא. זו השנה הרלוונטית, זה מועד ההכרעה שאליו צריך לכוון. קמפיין מוקדמות יורו 2020, אלוהים יודע איפה יתקיים, יגיע לרגעי ההכרעה שלו, ונבחרת ישראל תצטרך להשיג את המקום השלישי, אבל הפעם באמת. מי יודע, אולי ניפול על איזו נבחרת שאפשר אפילו לעבור בדרך למקום השני. בוסניה כזו, או יוון. אפילו שוויץ וקרואטיה יכולות ליפול ברשת שלנו, למה לא.
גוטמן סיים את תפקידו: "צריך להטעין מצברים"
המאמן הכי גרוע של נבחרת ישראל: הדירוג המעודכן אחרי עוד כישלון
דירוג 10 הרגעים הגדולים של ישראל במוקדמות יורו 2016
נתראה במוקדמות יורו 2020: הפודיום מסכם את קמפיין נבחרת ישראל
אין שלום, אין ביטחון, אין כדורגל: נבחרת ישראל אחרי ההדחה
היא תצטרך לעשות את זה עם שחקנים שיהיו בשיא כושרם, מנוסים ומחוברים, משופשפים ולמודי אכזבות אבל גם כאלה שיודעים שהם יכולים לנצח ביחד, ולגנוב את הנקודות הנכונות שיובילו אותם לפחות לפלייאוף ההעפלה לאליפות אירופה. זה המקום הריאלי של הנבחרת; עם קצת מזל, אפשר לסיים כמקום השלישי הטוב ביותר.
כל מה שמעבר לזה, לא יהיה הוגן, לא עכשיו. הריטואל הדו שנתי של שידוד המערכות בכדורגל הישראלי, רגע אחרי עוד קמפיין כושל, הגיע אלינו בשעה טובה, ואפשר לנחש ששוב לא ייצא מזה שום דבר. גם אם כן מי מתאים להוביל תהליך עומק כזה אם לא בכיר לשעבר בהסתדרות את הפירות לכך נקצור באמצע העשור הבא. תשאלו את בלגיה, זו מהמקום הראשון בעולם, שדורגה 66 ב-2009. אנחנו, אגב, היינו אז 26.
בינתיים, ובטווח הקצר, קיבלה ההתאחדות לכדורגל, והמאמן שהיא תמנה במקום אלי גוטמן, מתנה בדמות קמפיין נטול ציפיות. כזה שאפשר להתגלח בו. ההפסדים לאיטליה ולספרד אולי יהיו קצת מביכים, האשליות לפני אלבניה (מקום 96 ב-2009, מקום 58 ב-2014, מקום ביורו 2016) יתגלו כמוגזמות או שלא, אבל כל עוד נעשה את העבודה מול מקדוניה וליכטנשטיין, הכל יהיה בסדר. וגם אם יגידו שלא בסדר, זה באמת בסדר.
כי האליפות של 2020, וטורניר המוקדמות שלה שיחל בעוד פחות משלוש שנים, הם היעד. זה צריך להיות הפרויקט שאליו ינוקזו המאמצים והמשאבים, לא תיקו הירואי מול איטליה שיוליד תקוות שיחיו לפחות עד התיקו מול מקדוניה. כמו שבוועד האולימפי יודעים להסתכל שמונה שנים קדימה לפחות, תקופה של שתי אולימפיאדות, גם הכדורגל יכול.
לכן, תהליך הבניה צריך להתחיל עוד החודש: להבטיח למאמן שימונה, מי שלא יהיה, משרה ופרנסה לארבע שנים; להגדיר עבורו מטרה ברורה, והיא הבאת הנבחרת לשיאה בקיץ ובסתיו של 2019; ולספק לו את כל התנאים הנדרשים לכך. כולל הבהרה שאפילו אם יפסיד לאיטליה 4:0 ב-5 בספטמבר 2016, מול 30,000 איש, הכיסא שלו ימשיך להיות דבוק לרצפה, מחוזק בשתי שייבות ודיבל.
המאמן, מצידו, יצטרך לבנות את הסגל, ולסמן כבר עכשיו, בחורף תשע"ו, עם מי הוא רוצה לצאת למלחמה; שחקנים יזנקו ושחקנים ידעכו, אבל השלד קיים. אם הוועד האולימפי כבר נעול על המטרות של טוקיו 2020, ובוחן פרוספקטים ל-2024, גם ההתאחדות יכולה. זה אפילו לא מחייב מנהל מקצועי; רק מישהו שישיר מבט ויגיד תודה רבה לטל בן חיים הבלם, לגילי ורמוט, למאור מליקסון, ולכל שחקן שנולד לפני שנת 1987 (בכפוף לוועדת חריגים). לא כי הם לא טובים עכשיו, או כי לא יוכלו לסייע מול ליכטנשטיין בעוד שנה; אלא כי ב-2020 הם כבר לא יהיו שם.
כמובן שלזהבי, לנאתכו, לטיבי ולגרשון, כל ילידי סוף האייטיז, יש מקום; הם השחקנים המנוסים, חלקם יהיו בשיאם, הם הלכו בדרך החתחתים של אזרבייג'אן ובוסניה, וכדאי גם שמישהו ישגיח על הילדים וידאג שלא ניפול לדרג החמישי. אבל המשחקים מול אריות היבשת בקמפיין הקרוב, ובמיוחד מול השלוש שאינן כאלה, יוכלו לתת לסגל של פרץ וביטון, אוחיון ורייכרט, דאבור ואלטמן, קהת ומיכה, ג'אבר ודסה, אבו עביד ודנינו, לרוץ ולהתגבש. ללמוד זה את זה, לראות מי שווה ומי לא.
רובם מכירים, חלקם חברים, לכולם יש רזומה, עשיר יותר או פחות, בנבחרת הצעירה. זה השלד, זו הנבחרת שתרוץ. אלה השחקנים שצריכים לקבל זימון, ובהקדם, ולהתרגל לכל מה שכרוך במדים הלאומיים של הגדולים. הם אלה שיוכלו להרים את נבחרת ישראל חזרה למקום השלישי הנכסף, ולשם שינוי להתקרב לעלייה לטורניר של 24 נבחרות. ואז נחשוב איך עולים לקטאר.