לפנתיאון: ישראל הושפלה מול קפריסין

גבר הולך לאיבוד דרך מתרפסת: האחריות של גוטמן לנחיתות הנבחרת

הנבחרת של אלי גוטמן מתאפיינת בעיקר בתכונה אחת: התרפסות בפני הנבחרות העדיפות, שהובילה לאיבוד נקודות גם מול הנחותות יותר. אם הנס בכל זאת יקרה ונעלה להצלבה, הוא שוב ידאג להשכיח מאיתנו כיצד נפלנו לבור שבו לא היינו מאז 1992

11/10/2015
צילום ועריכה: יוסי ציפקיס

ב-11 בנובמבר 1992 קיימה נבחרת ישראל את משחק הבית הראשון שלה אי פעם כחברה מן המניין באופ"א. כל ההתחלות קשות, וזו לא הייתה שונה. השחקנים של שלמה שרף ספגו הפסד 3:1 לשבדיה, שלווה ב-2:0 לבולגריה, תבוסה 4:0 לצרפת ו-3:1 נוסף לפינלנד. בסך הכול, הנבחרת צברה אז נקודה אחת בלבד בחמישה משחקים ברמת גן. רע מאוד, לא טוב, אבל היא מוקמה אז בדרג השישי ואפילו סיפקה את אחד מניצחונות החוץ הגדולים בתולדותיה, שיהיה מה לספר לנכדים.

במחי טורניר אחד חזרנו 23 שנים לאחור. גוטמן(צילום: ברני ארדוב)

טוב לדעת (מקודם)

מהפכת טיפולי הפנים: בינה מלאכותית וטכנולוגיית RF במכשיר ביתי

מוגש מטעם בי קיור לייזר

כמעט 23 שנים עברו מאז. היו לנו (יחסית) קמפיינים טובים יותר ופחות, אבל לא היה שום דבר שהתקרב לבתוליות הרעה ההיא של מוקדמות מונדיאל 1994. לפחות לא עד המשחק המביש אמש בטדי. ההפסד לקפריסין קבע כי לראשונה מזה יותר משני עשורים, נבחרת ישראל תסיים עם שלושה הפסדי בית (מתוך חמישה שקיימה). 40 אחוזי הצלחה בבית לנבחרת שנכנסה לטורניר בדרג השלישי. זה רע מאוד, רחוק מיד המקרה ובעיקר מטיל את האחריות על המאמן. הפעם אין מקום לפרשנות – אלי גוטמן נכשל טוטאלית בקמפיין הזה, עד כדי כך שהנבחרת שלו עלולה לסיים במקום החמישי, עוד משהו שלא קרה מאמצע שנות ה-90.

ישראל הנוכחית היא נבחרת רופסת ומשקרת, לכל העולם ובעיקר לעצמה. אחרי שלושה משחקים היא ניצבה בראש הבית עם תשע נקודות לעומת שתיים של בוסניה. המקדמה הייתה עצומה, אבל בעוד כולם תופרים את החליפות, באה ויילס ועם שלישייה החזירה אותנו למציאות. אחר כך הגיעו הניצחון על אנדורה והתיקו בקרדיף. המשחק הזה היה צרה גדולה עוד יותר מהניצחון על בוסניה, משום שהוא גרם לגוטמן לחשוב שהוא קרוב להצלבה ולהאמין שוב בצדקת הדרך, אותה דרך שמעולם לא הותוותה.

נבחרת רופסת ומשקרת שלא האמינה לעצמה לרגע(צילום: ברני ארדוב)

העניין הוא שגם ההפסד אמש ושלל התירוצים לא סוגרים את הסיפור. כמיטב המסורת, זה לא נגמר עד שזה באמת נגמר. אחרי כל זה, עדיין יש לנו סיכוי תאורטי. בלגיה תעלה עם הרכב שלישי, תעשה צ'כיה ותיתן לנו לצאת עם ניצחון מבריסל, בוסניה תנסה לשווא לפצח את ההגנה הקפריסאית ותסתפק ב-0:0 חלש וישראל תמצא את עצמה בהצלבה. ניסים קורים בכדורגל, ומי כמו גוטמן יודע את זה אחרי שרשרת האירועים המדהימה שהביאה לו דאבל ב-2010. ואם זה איכשהו יקרה, תשמעו שוב על "הדרך" ו"האמנו בשחקנים" ו"ידענו שאפשר לעשות את זה".

אסור שנס מסוג זה יקרה הפעם. אסור שהנבחרת הזו, שלמעט 90 דקות נפלאות מול בוסניה שיחקה למטה מרמתה, תצליח לצאת עם איזשהו מסר חיובי ולהציג את יד המקרה כאירוע מתוכנן וחיובי. בנבחרות לאומיות מסובך ומסוכן קצת לדבר על תהליכים, אבל איסלנד, סלובקיה ובמיוחד אוסטריה המשתקמת (וכמובן, ויילס ובלגיה בבית שלנו) הוכיחו בקמפיין הזה שתהליכים כאלה אכן קיימים. אפילו בוסניה הצליחה לצאת מהבור ולייצר כדורגל שונה ויעיל יותר תחת מחמד בזדרביץ'. ואיפה כל זה אצלנו, למה אנחנו אף פעם לא חלק מהתהליך הזה?

למה אליהם התהליך הגיע ואלינו לא? איסלנד חוגגת ניצחון והעפלה בהולנד(צילום: רויטרס)

שחקני הנבחרת לא נראים טוב ולא רוצים מספיק. גוטמן אמר זאת מפורשות לאחר המשחק, רק שהייתה זו אחריותו המלאה לגרום להם לפחות לרצות ולכוון גבוה. התחושה היא שהמאמן הלאומי לא חשב אפילו לרגע אחד בשני טורנירי המוקדמות שניהל שהוא מסוגל לעשות את זה. הוא ניהל נבחרת עגומה ומתרפסת שהגיעה כמעט תמיד עם רגשי נחיתות. לרוסיה הוא נכנע פעמיים ללא תנאי, ממש כשם שהפסיד ללא קרב לוויילס ולבלגיה. הוא איבד נקודות לאזרבייג'ן ולקפריסין בבית. רק מול פורטוגל הוא התמודד כשווה וכמעט הוציא ניצחון, מקרה יחידני שאינו מעיד על הכלל.

גוטמן בסך הכול רצה לצאת מהעסק בשלום, ולרגע, במיוחד לאחר שמר פלאטיני הכשיר עבורו את הקרקע עם הגדלת מספר המשתתפות ביורו, נראה היה שזה כמעט מצליח לו. כעת, כמו בכל קמפיין של הנבחרת, הוא נשאר עד הרגע האחרון עם הסיכוי התאורטי והחישובים הבלתי אפשריים. לפחות בזה הוא לא שונה מקודמיו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully