הטוב: נבחרת קפריסין
הם לא גנבו את המשחק. הם לא נהנו מאיזו פאשלה טיפוסית של נבחרת ישראל (השער השני שלהם הוא קודם תוצאה של ההימור המוצדק של גוטמן לעבור לשלושה בלמים). הם לא החנו אוטובוס ליד השער. הם פשוט שיחקו כדורגל מצוין. שילוב של הגנה מתואמת שמיררה את החיים לישראל, עם הנעת כדור ומשחק חכם בהתקפה. נבחרת קפריסין, שלא לקחה עד היום נקודה במשחק בישראל, הרוויחה בזכות את האפשרות להתמודד עם בוסניה ראש בראש על כרטיס לפלייאוף. לנבחרת שמנצחת בישראל ובבוסניה מגיע יותר מאיתנו.
הרע: אלי גוטמן
אם יש משהו יותר כואב מהפסד שנובע מלחץ, זה הפסד שנובע מלחץ מהול בזלזול. ביהירות. בביטחון מוגזם שאת המשחק הזה בטוח ננצח. זה מה שאלי גוטמן שידר בין השורות השבוע. הוא ירה סיסמאות ריקות של מוטיבציה, מכר לנו כמה אימרות על חוזקה של היריבה, אבל את השחקנים שלו הוא לא הכין למשחק חייהם. אלי גוטמן היה צריך להיות הערך המוסף השבוע. נבחרת שניצחת בחוץ אתה אמור לנצח בבית, בתנאי שאתה בונה את הטירוף אצל החניכים שלך, כפי שעשית במשחק הראשון. בשבוע כל כך טעון במדינה, טביעת האצבע של גוטמן היתה יותר נחוצה מכל שחקן שיציב על המגרש. בפועל מצאנו נבחרת שמשחקת היטב ברבע השעה הראשונה וחושבת שעשתה את שלה. גוטמן עדיין לא הפסיד את הכרטיס לפלייאוף, אבל מותר לומר כבר עכשיו: העבודה שלו בנבחרת ישראל לא נראתה בשום שלב כמו משהו שראוי אפילו לתגמול קטן כמו מקום שלישי.
המכוער: ערן זהבי
הטייטל שנובע משם המדור לא באמת נוגע לכדורגלן אהוב כמו זהבי, אבל משחקן מעורר הערצה כמוהו אפשר לצפות למעט יותר בנבחרת ישראל. מעט. ממש מעט. נכון, המכונה של מכבי תל אביב עושה עם הכישרון שלו חסד. נכון, זהבי הוא שחקן שתלוי לא מעט בהפעלה של החברים שלו. אבל גם בקצת שעוד נותר לו, הוא החזיר לנו אפילו פחות. משחק כזה, אפילו משחק כזה, הוא היה מסיים עם שער במדי במכבי תל אביב. אבל מה שהכי כואב זו ההרגשה שהמחויבות שלו להישגים של מכבי תל אביב גדולה יותר מזו שיש לו לנבחרת ישראל. כולנו זוכרים איך זהבי הגיע לפתיחת העונה האירופית הלא טובה של מכבי תל אביב. איך לקח הכל עליו, ובהתעלות של שלושה משחקים החזיר את מה שהיה חייב להביא את מכבי תל אביב לליגת האלופות. חלום היורו, לעומת זאת, קוסם לו כנראה קצת פחות. האתגר להיות כמו השחקנים הגדולים שהובילו את הנבחרת להישג כלשהו לא מושך אותו כמו האתגר בקבוצה שמשלמת לו סכום עתק.