המילה האחרונה: בלוג הקיץ של שי האוזמן

בשבוע שבו לא נרשמו התקדמויות משמעותיות במרוץ החימוש בין הפועל ירושלים לבין מכבי תל אביב, רצוי להאיר בזרקור את המרוץ אחר השליטה בתוך הצהובים. מריו פוצו הוא האחראי לציטוט האלמותי מתוך הסנדק: Tonight the Corleone family settles its accounts. ניקולה וויצ'יץ', על פי פרסומים זרים, דואג לסגור את החשבונות בתוך מכבי תל אביב. אז אחרי שהותזו ראשיהם של שישה זרים + אלכס טיוס אחד, השבוע הגיע תורם של אנשי הצוות המקצועי. גיא גודס רקע ברגליים וניסה למנוע את רוע הגזירה, אבל כל הצוות המקצועי שלו בבית. גם פיני גרשון, גם אלון שטיין, גם אבי קובלסקי.

בקיץ הקודם עוד טרחו במכבי לייצר סיפור טיוח, אשר מטרתו (בין היתר) לשמור על כבודו של המאמן הרוקי, ולטעון שגודס רצה שפיני גרשון יהיה עוזרו. זה אגב כמעט נכון. לאחר שמנעו מגודס את האפשרות למנות את מי שהוא רצה שיהיה עוזרו, לא הותירו בפניו ברירה אחרת – ועל הדרך פתחו את החוזה שלו ושדרגו אותו בכספים ומועדים. הוא הסכים לשתף פעולה עם האופציה היחידה שנותרה בפניו. חופש ברירה כשאין אף ברירה אחרת.

הפעם אף אחד אפילו לא מנסה לשחק בכאילו ולהכחיש. לגיא גודס, המאמן הראשי של מכבי תל אביב, לא ניתנת אפילו הזכות לבחור את הצוות שבראשו הוא אמור לעמוד. אפילו ברמת תפקידי אמון – מסתבר שדעתו לא נחשבת. מערכת היחסים בין מאמן לעוזריו היא אחת האינטנסיביות שאני מכיר. החל מהפגרה שלפני עונת המשחקים ועד למשחק האחרון של העונה, מדובר באנשים שאוכלים, נושמים וישנים ביחד. חולקים ביחד את הרגעים הטובים והמחורבנים. ולא פחות חשוב מכך, מרשים לעצמם לחשוף את החששות, את אבדן הבטחון, את התסכול מההנהלה ואת כל הדרעק. ולכן המאמן חייב לסמוך על הצוות שלו.

מצד אחד, אפשר בהחלט לטעון שגודס לא רצה את פיני גרשון בקיץ הקודם, ועכשיו שינה דעתו. מצד שני, אפשר לתהות לגבי היכולת של הבוסים הצהובים להסיק מסקנות ולהפיק לקחים. כשאלי דריקס, המנכ"ל של מכבי תל אביב, מתראיין לרדיו 102FM וטוען שמשרת עוזר המאמן לא התאימה לפיני גרשון, הוא מודה בדיעבד שמה-שכל-העולם-ואשתו-טענו-בזמן-אמת-ורק-הגאונים-במכבי-לא אכן לא עבד. הוא מודה שההתערבות של הבוסים הצהובים לא הייתה במקום. ולכן, כחלק הגיוני במסגרת הפקת הלקחים, הם שוב פעם עושים את אותו הדבר בדיוק. ואגב, גם כאן כתבנו בתחילת העונה הקודמת שהמינוי של המאמן המעוטר ביותר בהיסטוריה של מכבי תל אביב כעוזרו של גיא גודס הוא בעייתי. ועדיין, רק גיא גודס יכול להעיד אם הדברים הם באמת כך. ואם גיא גודס טוען שפיני גרשון הוא האיש המתאים לו – הוא יודע על מה הוא מדבר. הוא צודק – וכולנו טועים. במיוחד הבוסים הצהובים.

אז אחרי שעוזרי המאמן הולכים הביתה, מתמנה במקומם מי שהיה ראש מחלקת הסקאוטינג ופיתוח השחקנים, אבי אבן. מינוי ראוי לכל הדעות. לאבן יש את הידע, ההיכרות והנסיון (כולל בתפקיד הזה) אשר מכשיר אותו לעניין. רק שתי כוכביות, ברשותכם. ראשית, במרבית החברות המתפקדות (להבדיל, נניח, מגופים ממשלתיים או ציבוריים), עובדים שכשלו בתפקידם לא מקודמים. שנית, מצב שבו עוזר המאמן ממוקם גבוה יותר בהיררכיית מקבלי ההחלטות מאשר המאמן הראשי, איננו בריא. אבי אבן הוא אחד האנשים הדומיננטיים ביותר בכל נושא החתמת השחקנים בקבוצה. לא באיתור. בהחתמות. בהחלטות. אף אחד כבר לא מנסה להסתיר את זה. כשעוזר המאמן, ביחד עם המנהל המקצועי ו(לפחות חלק מ) הבוסים הצהובים, מנהל מו"מ ומטפל בהחתמות שחקנים, כשהמאמן הראשי הוא לרוב איננו בסוד העניינים או בלופ קבלת ההחלטות, אז המצב איננו בריא.

בגזרת ההחתמות קיבלנו השבוע סיכום שנפל עם ג'פרי טיילור, הסווינגמן מאוניברסיטת ונדרבילט. המהלך הזה מסמן כמה כיוונים. קודם כל, שמכבי מחפשת גארד, ולא בהכרח שחקן קלאסי של עמדה 2 או קומבו גארד. מכבי גם מבינה, כנראה, שהפגיעות ההגנתית שלה בקו האחורי מחייבות צירופו של מישהו שאשכרה יכול גם קצת לשמור. ואפשר בהחלט לקחת בחשבון שהצהובים הולכים, גם השנה, על 7 זרים. סמית', רוצ'סטי, אמבקווה, פבראני, גארד/סווינגמן/זר בעמדה 4/דראגן בנדר? בהנחה שצירוף גארד נוסף בקו האחורי לא יבוא על חשבונו של רוצ'סטי ומתוך הבנה שמכבי עומדת להנחית כאן איזשהו מתאזרח צעיר כדי למלא את המשבצת הנדרשת מכוח חוק הצעירים, יכול בהחלט להיווצר כאן מצב בו יוצג כאן לראווה סגל בן 13 שחקנים בכירים + 2 צעירים מתחת לגיל 22 שמתלבשים, מן הסתם, במסגרת משחקי הליגה.

ואם בנדר אכן בסגל, כשהפטרון שלו הוא גם הבוס של הקבוצה, הוא מתלבש במשחקי הליגה. והוא גם משחק במשחקי הליגה. בין אם הוא מוכן לכך גופנית ומקצועית ובין אם לאו. לא מאמינים? תשאלו את אורן אהרוני, מאמנו של הטאלנט הקרואטי ברמת גן. על סוגיית בנדר עוד נדבר ונכתוב בשבועות הקרובים.

אצל האלופה מירושלים, ההחלטה המשמעותית שהתקבלה השבוע נוגעת למימוש האופציה על טוני גפני. לקבוצה של פרנקו יש עכשיו 4 שחקנים בקו הקדמי. פישר, אליהו, דאנקן וגפני, ועושה רושם שהחמישי בדרך. אחת הבעיות שלנו בהתייחסות לירושלים היא שאנחנו בוחנים אותה ביחס לליגה ולדו קרב מול מכבי. הבנייה עד כה מלמדת שמבחינתם ההתייחסות לאירופה חשובה לא פחות. הכישרון ההתקפי של אליהו ודאנקן בתוספת הקפיציות של פישר והיכולות ההגנתיות של גפני יכולה בהחלט להספיק למאבקים הפנימיים, כולל מול מכבי. כנראה שאין כאן מספיק סייז ויכולות של גב לסל כדי ללכת מספיק רחוק ביורוקאפ. מצד שני, לא פשוט בכלל לנהל קבוצה משך עונה שלמה, כששחקן בכיר לא משתתף בתרגולי החמישיות (הראשונה או השנייה) באימון. לא פשוט בכלל.

וכל זה מבלי שספרנו את יינסי גייטס. או את ג'ייק כהן והאפשרות שיצטרף, או יחתום ויושאל. מעניין אם לסוכנות השחקנים האמריקאית ממנה הוא מגיע, שהיא אותה הסוכנות ממנה מגיע גם יינסי גייטס, שיש לה זיקה כזו או אחרת לבעלים של הפועל ירושלים, תהיה השפעה על ההחלטה.

פנרבחצ'ה של ז'לקו אוברדוביץ' עברה עונה די משונה. אחרי ההתרסקות ביורוליג בעונתו הראשונה + אליפות עם כוכבית בטורקיה, הגיעה שנה של פיינל פור במפעל של טורקיש איירליינס, ופיאסקו בחצי הגמר המקומי. יש מעט מאוד טיפוסים שזוכים לקונצנזוס בקרב דרי השלולית שלנו, וז'לקו הוא אחד מאלה. קשה מאוד להודות באפשרות לפיה המאמן הטוב ביותר בהיסטוריה של היורוליג פשוט לא מצליח בטורקיה. אבל זאת האמת.

אז מה היה לנו הקיץ? גאודלוק וזיסיס פינו את מקומם בקו האחורי. במקומם הגיעו בובי דיקסון, הלהיט של העונה שעברה, וסלוקאס. לטעמי, השינוי המשמעותי יותר נוגע דווקא לפורווארדים. כל עוד בייליצה ופרלזדיץ' הורסטיליים בקבוצה, שיחקה פנר כדורסל שניסה לנצל את היתרון הטמון ביכולת היצירה והכדרור של פורווארדים גבוהים. כשזה הצליח, הכדורסל היה בלתי נשכח. כשזה הצליח פחות, צמח וגדל הניגוד המשווע בין פרצופו האדום והסמוק של הקואץ' לבין שיניו הצחורות.

נכון לעכשיו, התחליפים נראים קונבנציונאליים הרבה יותר. ג'יג'י דטומה – ובמידה מסוימת גם פרו אנטיץ', יעזרו לשועל הסרבי לייצר כדורסל שבו הקו האחורי מקבל הרבה יותר החלטות.

אה, ועוד דבר אחד. עוצמתו של מועדון באה לידי ביטוי, לעיתים, ביכולת לגרום לשחקנים לוותר על חלק מדרישות השכר שלהם, מתוך רצון להצטרף למנצחים. כשסלוקאס חותם בטורקיה בחוזה שמוערך במיליון דולר וכשדטומה, עם כל הכבוד וגו', הולך לאוברדוביץ' בחוזה שמוערך (על פי פרסומים זרים, כן?) ב 1.7 מיליון אירו לעונה, אנחנו למדים שפנר עדיין לא מצאה את הדרך לייצר עוצמה שכזו.

נאור שרון סיים את הקיץ הזה ככוכבה של נבחרת העתודה וכאחת התקוות הגדולות של השלולית. שרון, ששיחק בעונה האחרונה ביבנה מהלאומית, היה העוגן ההתקפי של דן שמיר הקיץ והפגין כישורים התקפיים לא מבוטלים, כולל ווינריות שמנצחת משחקים חשובים. על רקע זה, קל וחומר בחוק הצעירים, סביר להניח שיהיו על הטאלנט לא מעט קופצים. בדיוק בשביל אנחנו כאן, אתם יודעים, כדי להעכיר את האוויר. היכולת של נאור שרון לבלוט על רקע חבריו לנבחרת העתודה מעידה לא מעט עליו, אבל בעיקר על המחסור בכשרון אצל האחרים. ונכון שיש לו לא מעט להציע בכל הקשור ליצירה מהכדרור, אבל קבלת ההחלטות והבנת המשחק מנטרלות במידה רבה את הפלוסים. מאמן הנבחרת הלאומית שלנו חוזר ואומר שכדורסל זה משחק של אינסטינקטים. ובצדק. השאלה היא מה עושים כשהאינסטינקטים של שחקן מובילים אותו לטעויות חוזרות. נקווה שהמאמן הבא של נאור שרון יוכל לעזור לו בתחום הזה.