ההגנה הכי טובה היא הגנה: כך קליבלנד שולטת בקצב מול גולדן סטייט

לפעמים הדרך הכי טובה להטביע את היריב שלך היא לטבוע יחד אתו, ולדאוג שאתה תהיה זה שנושם אחרון.

משחק 2 בגמר היה משחק מוטרף. אוהד אחד קלע זריקה מהחצי, וזכה בב.מ.וו חדשה באחת מהפסקות המשחק – איש לא העלה בדעתו אפילו להזכיר את זה במהלך השידור. זה היה הניצחון הכי חשוב בקריירה של בלאט, כמו גם בהיסטוריית הכדורסל של קליבלנד. הוא יהיה שווה מעט מאוד בלי אליפות. מה שנשאר מהסגל של הקאבס מגייס כוחות משום-מקום, וכמו לוחמי גרילה מיומנים, הם לוקחים את הווריורס למקומות שבהם אין חשיבות ליתרון האיכותי שלהם. תכנית המשחק יוצאת לפועל ועובדת בצורה מושלמת משחק שני ברציפות. ואם בצד שלך יש גם את לברון ג'יימס, פתאום יש סיכוי. מה עושים הקאבלירס שמכריח את לאס וגאס ואת הכתבים לאכול את הכובע? ננסה לפרק את השאלה הזו כאן.

ההגנה של הקאבס חנקה את הלוחמים לאורך כל המשחק. משחק שני ברציפות שקליבלנד מונעת ריצה של גולדן סטייט למשך 48 דקות. במשחק 1 הם לא החזיקו מעמד בהארכה והריצה הגיעה. המשחק השני גם הוא התגלגל לשם, אבל הפעם זו הייתה אופרה אחרת. דיוויד בלאט שם את החותמת שלו על הגמר הזה. אם את המשחק הראשון עוד יכולנו לקטלג תחת "התרגשות של גמר ראשון במיליון שנים", הרי שאחרי המשחק השני זה ברור – ההגנה של קליבלנד מכתיבה את הקצב, והיא עקבית יותר מכל דבר שגולדן סטייט ראתה בפלייאוף הזה. זה היה מכוער לתפארת.

הלילה: קליבלנד מארחת את משחק 3 בסדרה (4:00, ספ' 5)

לברון: "הכדורסל שלנו לא סקסי, הוא קשוח". וגם: כל המספרים

דיוויד בלאט רשום על הניצחון הגדול בתולדות קליבלנד קאבלירס

להשתלט על לברון: מה בלאט וקליבלנד צריכים לעשות במשחק 3

הסיפורים שמוכיחים: זה הישג אפילו יותר מדהים ממה שחשבתם

דיווח מיוחד, מאחורי הקלעים: כשדיוויד בלאט פוגש את דורון פרקינס

בהגנה, הקאבס החליטו להשתמש בנשק של הלוחמים נגדם, ועשו כל מה שהחוק מאפשר (וגם קצת ממה שלא) כדי למנוע את האופציה הראשונה של ההווריורס בהתקפה. שמונה השחקנים ברוטציה המצומקת של בלאט פרפרו מסביב לחסימות כמו אחוזי דיבוק. כל תנועה פגשה מגן, כל חדירה לצבע, גם בלי כדור, תזכה אותך במרפק שהוא יותר מסמלי. אבל לא בכך מסתכמת הדרך לניצחון היקר בחוץ.

גם המשחק הזה היה צמוד ורנדומלי, לא היה חסר הרבה כדי שהקאבס יהיו במצב 2:0. למעשה, לא היה חסר הרבה כדי שגם גולדן סטייט תמצא את עצמה במצב הזה. יהיה קשה לטעון נגד מי שכעס על השופטים, שכמעט לקחו מקליבלנד את המשחק. אולי רק להזכיר גם את חלקו של ג'יי אר סמית' למאמץ, הגארד מצא שלוש הזדמנויות אופייניות לבעוט בדלי, וניצל את כולן. כלל אצבע: אם במהלך פסק הזמן ESPN יכולים לעשות מונטאז' של העבירות המטופשות שלך מהדקות האחרונות – אתה אשם במקרה של הפסד.

אבל מי אם לא הרכז הפותח החדש, מת'יו דלבדובה, היה שם כדי להחזיר בריבית את כל מה שחברו לספסל לקח. לצד תשע נקודות וריבאונד התקפה קריטי אחד, האוסטרלי המחוספס עשה עבודת קודש על סטפן קרי, שאיבד ארבעה כדורים, והחטיא את כל שמונה הזריקות שלקח מולו, כולל האיירבול שסגר הופעת-בלהות. כשמוציאים את דלי מהמשוואה, מול שאר השומרים היה לקרי משחק סביר כמעט. לפרקים בפלייאוף ראינו את קרי לא שומר את הרכז של היריבה, ונראה שבניגוד לסיבות שהיו לכך בשנים שעברו, הפעם הדגש הוא אחר. קר רוצה שקרי יהיה רחוק ממי ששומר אותו בצד השני, כדי שיוכל להשיג מבטים פנויים מעבר לקשת במעבר, ולכן דואג לייצר "קרוס-מאץ'" באופן מכוון. ל-MVP של הליגה היו מעט מאוד הזדמנויות טובות לשבור את הבצורת במשחק הזה, והוא סיים עם שיא החטאות מהשלוש בגמר, עם שתיים מ-15. חשוב להבהיר, יש רק שני שחקנים בNBA- שמותר להם להחטיא מספר דו-ספרתי של שלשות במשחק אחד. השני הוא קייל קורבר. הלחץ שקרי יוצר על הגנות באזורים הרחוקים מהסל הוא שונה מכל דבר אחר שראינו בכדורסל. זה לא היה היום שלו, ועדיין, הרבה מהקרדיט הולך לשליטה של קליבלנד בקצב המשחק. מה שמוביל אותנו לנקודה הבאה.

לשחקני הקאבס רשומים "רק" 14 כדורים חוזרים בהתקפה, אבל אליהם צריך להוסיף עוד 10 ריבאונדים קבוצתיים. אסור ללוחמים לתת לקאבס 24 הזדמנויות לתקן החטאה. אין מקום לנקודות זבל בגמר היווני הזה. אבל האפקט הוא הרבה יותר עמוק מזה – קליבלנד מקרקעת לחלוטין את משחק המעבר המפורסם של גולדן סטייט. הקאבס הורידו את הווריורס בשני המשחקים ממוצע של 100.69 פוזשנים למשחק לממוצע של 93.65, ויש לציין ששני המשחקים נגררו להארכה. הדיון לגבי ריבאונד התקפה הוא מורכב ומעניין כמו מעט מאוד דיונים אחרים במשחק המקצועני. ישנם לא מעט שזנחו אותו לחלוטין, ובחרו להתמקד בהגנת המעבר, שהיא, כפי שגורסות אסכולות רבות, ההגנה החשובה ביותר במשחק. בלאט מנהיג אסכולה אחרת.

בוגוט, גרין ואזילי היו כל כך יעילים בהורדת הקרשים עד עכשיו, והעובדה הזו אפשרה לסטף וחברותו לרוץ בראש שקט, למצוא את הנתיבים הפנויים, ולשחרר שלשות קטלניות. וכל זה עם ים של זמן על השעון, כשההגנה עוד עסוקה בלהבין מה פגע בה. הקהל היה מריע, השדר האגדי מייק ברין היה מפנק אותנו ב"באנג!" החלטי לתוך המיקרופון, ושום טיים-אאוט בעולם לא יעצור את המומנטום בהר הגעש שהוא ה"אורקל ארנה". בתוך האקלים הזה, מה שמוזגוב ותומפסון עושים מתחת לסלים של הווריורס הוא לא פחות ממדהים.

נקודה נוספת שמאטה את המשחק של גולדן סטייט היא ההקפדה של קליבלנד להפעיל לחץ על מובילי הכדור של הווריורס כבר עם הוצאתו מתחת לסל של גולדן סטייט. עוד אספקט המסייע לקליבלנד לשמור על הקצב האטי ומונע משחק מעבר מגולדן סטייט היא המשחק האחראי של הקאבס בהקתפה. בעונה הרגילה קליבלנד איבדה 13.6 כדורים למשחק, בשני המשחקים הראשונים בסדרה - שנציין שוב, הסתיימו בהארכה - היא איבדה בממוצע רק 12 כדורים, לעומת ממוצע של 15 אצל הווריורס.

בשני המשחקים בגמר לגולדן סטייט יש ממוצע של 15.5 נקודות במתפרצת. נשמע סביר, לא? עד ששומעים שמדובר ב-7.6 נקודות פחות מהממוצע שלהם בבית בשלושת הסיבובים הקודמים. הקהל הנפלא של הווריורס משתמש בסלים האלה כמו שמן למדורה, ואין עוררין על כך שמשחק ההתקפה של הווריורס בהחלט ניזון מהאנרגיה המחשמלת שלו. קליבלנד חונקת את משחק המעבר של גולדן סטייט דווקא בגלל הלחץ שהיא מפעילה על כולם – עליהם להישאר צמודים, ולדאוג שהריבאונד מגיע לידיים הנכונות. המאמץ ששחקני הקאבס מראים במלחמה על הכדור ואז בספרינט חזרה הוא מאמץ נואש ומעורר הערצה, לבלאט מגיע קרדיט עליו.

את ההתאמות בלאט עשה בדייקנות מרשימה. במחצית הראשונה הקאבס הביאו את אותה אינטנסיביות מהמשחק הראשון, והלוחמים נשענו על האח ספלאש השני כדי להישאר בפנים. קליי תומפסון נכנס למה שקוראים במשחק הווידאו NBA JAM 96' מצב "פייר-בול", ופשוט לא החטיא. השלב הבא אמור להיות לנסות לזרוק מאחורי קו החצי, אבל אז ירדנו להפסקה. תומפסון היה היחיד שנתן איזושהי תפוקה התקפית באופן רציף לקבוצה שלא רגילה לחוות ימים רעים בהתקפה. גולדן סטייט לא מצאה את השטף ההתקפי שלה.

אחת מההחלטות היותר אמיצות, שכמו כולן הייתה עולה לבלאט בהרבה כאב ראש תקשורתי במקרה של הפסד, הייתה הספסול של טימופיי מוזגוב, שנתן משחק משובח של 17 נקודות ו-11 כדורים חוזרים. גם בהארכה הזו צוות האימון של גולדן סטייט בטח בהרכב סמול-בול שבו גרין מתפקד כסנטר. קליבלנד אמנם נכנעה לתכתיב, אבל הצליחה לשמור על האינטנסיביות ההגנתית באופן שחיפה על העובדה שהם חלשים יותר בצבע ללא מוזגוב, וחילצה ניצחון שכולו לב.

גולדן סטייט נאלצת להסתמך יותר על ההתקפה העומדת שלה, וזה אומר שגרין לא יכול לסיים ארבעה רבעים עם אפס סלים מהשדה. גם 16 אסיסטים קבוצתיים הם מעט מדי. ב"בליצ'ר ריפורט" ניתחו יפה את הדרך בה הקאבס מנסים להוציא את הכדור מהידיים של קרי מוקדם ככל האפשר בפיק אנד רול, כשהשומר שלו ממשיך לרדוף אחריו אחרי חסימה בעוד מוזגוב או גבוה אחר מחליקים לעברו וסוגרים לו נתיב חדירה או מפריעים לו לזרוק. מבחינת בלאט כל עוד בוגוט או גרין מנהלים את המשחק מהצבע וזורקים מחצי מרחק הקאבס בכיוון הנכון.

עם זאת, לפני שבאוהיו מכינים את הקונפטי, חשוב לזכור שבכל אחד משלושת הסיבובים הקודמים, גולדן סטייט הלכה והשתפרה ככל שהסדרה התקדמה. היא פותרת את החידות שהיריבה מציבה לה כמו שפותרים סודוקו. היא צפויה להמשיך את הטרנד גם בגמר. המבחן רק הולך להיות קשה יותר עבור בלאט.

בהתקפה העומדת של קליבלנד הסיפור קצת אחר. והוא קשור בשחקן ההוא שעשה 39 נקודות יחד עם טריפל-דאבל מפלצתי. אי אפשר לצפות מלברון ג'יימס לקלוע אחוז סביר מתוך +35 הזריקות שהוא לוקח, לא אם הוא צריך לעשות כל כך הרבה מסביב. בלאט יחיה עם זה. בעיקר כי אין לו ברירה, אבל גם כי זו זריקה שהקאבס יודעים מאיפה היא באה – תומפסון/מוזגוב יתנפל על הריבאונד, ההגנה מתורגלת במעבר, והמשחק ימשיך לחרוק קדימה בסיזיפיות המועדפת על קליבלנד. בגזרת לברון העניינים מתחממים, ולצד הגאונות המקצועית שלו יש יותר מדי שלדים הממלאים את הארון, והם מתחילים לבצבץ החוצה. הנה קצה הקרחון של הפרדוקס שהוא קינג ג'יימס:

הקונצנזוס סביב הטענה שקליבלנד היא האנדרדוג בסדרה לא מצא חן בעיני דיוויד גריפין, והג'י.אם מצא דרך פואטית למחות, כאשר כינה את ג'יימס "גוליית". זה לא משנה את העובדה שהעולם אכן ציפה, וחלקו עדיין מצפה, שהקאבס יפסידו את הסדרה. כך או כך, גריפין מקבל נקודות על יצירתיות. בומאני ג'ונס, הכתב הנפלא של ESPN, בעצמו ציטט מישהו אחר כשאמר (בתרגום חופשי): "חשבנו שלברון ג'יימס לעולם לא יחזור לעבוד בשביל דן גילברט, מסתבר שהוא חזר כי עכשיו גילברט עובד אצלו". ואם הבעלים עובד אצלו, זה משליך גם כלפי מטה לאורך כל שרשרת הפיקוד. גם על בלאט.

נראה שדיוויד וגוליית מצאו סוג של מערכת יחסים מתפקדת שאמורה לעשות את העבודה לפחות עד סוף הסדרה. ממש כמו שני ילדים זועפים שחולקים את אותו שולחן בכיתה, מצויר קו עבה שחוצה בין תחום השיפוט של כל אחד. בהכללה, בלאט חולש על ההגנה, וקינג ג'יימס מנצח על ההתקפה. קשה להאמין שאותו בלאט שראינו בהפועל גליל עליון, בנטון טרוויזו ומכבי תל אביב יהיה מרוצה מסוג כזה של התקפה. המנטרה שלו תמיד הייתה ש"לכדור יש אנרגיה", והנה עכשיו הקאבס שלו מפנצ'רים את הכדור. הקבוצות של בלאט תמיד הסתמכו על המסירה ועל תנועה ללא כדור כשלם שגדול מסך חלקיו. אבל הוא מעולם לא אימן לברון ג'יימס, חלק שגדול מסך השלם, אם תרצו, ומסתבר שיש הקרבות לא מעטות שמגיעות עם הטריטוריה.

לאורך העונה הדיווחים זורמים מכל כיוון אפשרי, זה מזמן לא גשם. לברון קובע את מועדי החילופים שלו, משנה תרגילים על בסיס קבוע, לוקח פסקי זמן ומתקשר יותר עם טיירון לו מאשר עם המאמן הראשי שלו. כל אלו לא דברים חריגים בנוף של ה-NBA, אולי פרט לפרופורציות שלהם ובבוטות שבה ג'יימס מבצע אותם. אבל הם חריגים עבור בלאט, מאוד. בתוך הקלחת התקשורתית הבלתי-אפשרית הזו בלאט מצליח לעמוד על שלו, ולהביא את הסגל הנשחק והולך שלו למרחק שלושה ניצחונות מאליפות בעונתו הראשונה. כדי להגיע כל כך רחוק הוא היה חייב להקריב חלק מהערכים האסתטיים שלו, כי הכוכב הסורר שלו הוא במקרה גם השחקן הכי טוב בדור שלנו. עכשיו הסדרה עוברת לקליבלנד. זה הולך להיות נהדר.

לטוויטר של אורן לוי