צפו בכתבה על אוהדי גולדן סטייט
לאורך כל העונה, הודף דיוויד בלאט טענות על חוסר ניסיונו ועל היותו מאמן "רוקי" ב-NBA. בטענה שלו, לפיה הניסיון שלו בזירה האירופאית והעולמית מיתרגם ל-NBA, יש מן האמת והעבודה הטובה שלו בפלייאוף מוכיחה זאת. אלא שבלאט עדיין לא נטוע עמוק בתרבות האימון של הליגה, שאותה המחיש הלילה סטיב קר, רוקי אמיתי, שלא אימן מעולם בעבר, אך זכה בחמש אליפויות כשחקן והיה ג'נרל מנג'ר ושדרן. שני המאמנים ניהלו את המשחק היטב ונתנו לקבוצות שלהם הזדמנות לנצח. בלאט עשה זאת בדרך שמרנית יותר, קר הימר ובסוף זכה בכל הקופה, בעזרת לא מעט מזל.
קר שיחק הן אצל פיל ג'קסון והן אצל גרג פופוביץ' ומשניהם הוא לקח אלמנטים משמעותיים שבאו לידי ביטוי מול קליבלנד. לפני שנתיים, בסדרת הגמר של סן אנטוניו מול מיאמי, הספרס כמעט זכו בתואר בזכות הגנת בונקר על לברון ג'יימס, עד שהגיעה השלשה המטורפת של ריי אלן במשחק מספר 6. קר החליט שלא לעשות מאמץ עליון כדי לעצור את הקליעה של לברון מבחוץ, בעיקר כדי לא ליצור רוטציות הגנתיות מסובכות, שהיו משאירות חופשיים את הקלעים של הקאבס, ג'יי אר סמית' ואימן שאמפרט. הגבוהים שלו, לעומת זאת, נערכו בתוך הרחבה תוך התעלמות כמעט מוחלטת מטריסטן תומפסון וטימופיי מוזגוב (לראשונה מאז פציעתו, ניכר שקווין לאב והקליעה שלו חסרים לקאבס), ובעיקר תוך צפצוף על חוק שלוש השניות ההגנתי, כדי לתת עזרה במקרה של חדירה לסל, אבל לא קודם לכן. שלשות? בבקשה, לברון. זריקות מחצי מרחק? יאללה, בכיף. בפיק אנד רול של גבוה ללברון, הווריירס לא הראו כל עזרה ובפיק אנד רול שבו חסם לברון לקיירי, הם עשו חילוף. אין זכר לשמירה כפולה. גם את ארווינג, קלעי פנטסטי, קליבלנד שמרה בצורה דומה: עזרה נמוכה בפיק אנד רול (Flat) ובלי יציאה היסטרית לקליעה.
התוצאה: לברון וארווינג קלעו ביחד 67 נקודות, מוזגוב בעל הידיים הטובות ניצל את ההתעלמות וקלע 16, אבל השאר כמעט נעלמו: שאמפרט קלע רק שתי שלשות, שהגיעו כתוצאה מטעויות הגנתיות בוטות של סטפן קרי, סמית' היה לא רע בחצי הראשון, אבל ככל שנמשך הערב הוא נתן לתסכול להשתלט עליו וסיים עם 3 מ-13 מהשדה.
אם ההגנה ששאל מפופוביץ' עבדה באופן חלקי, קור הרוח של קר, שבו הוא מזכיר את ג'קסון, ניצח עבורו את המשחק. בדקות הכי קשות ברבע השני, כשגולדן סטייט מפלסת את דרכה בחזרה מפיגור של 14 נקודות, הוא הציב על המגרש חמישיית מחליפים והראה ביטחון ושקט נפשי. אנדרה איגודאלה היה פנטסטי, מאריס ספייטס, אחרי פציעה בת חודש, העניש את הגנת ההלפ אנד ריקאבר (עזרה וחזרה) של בלאט בסלים קלים מחצי מרחק, לאנדרו ברבוסה קלע שלשה חשובה ושון ליבינגסטון היה חכם ומגוון כהרגלו (4 נקודות, 5 ריבאונדים, 3 אסיסטים ואפס איבודים). היכולת של קר לסמוך על הספסל שלו בדקות קריטיות בגמר NBA, תוך שהוא משאיר בצד את הספלאש בראדרס האימתניים, אפשרה לכוכבים שלו להגיע רעננים יחסית לדקות ההכרעה, בזמן שבקאבס לברון היה על המגרש 46 דקות, תומפסון 47 וארווינג 44. כמו איש NBA מנוסה, קר התייחס למשחק ולסדרה כאל ריצה למשחקים ארוכים, בעוד בלאט שם את כל הז'יטונים על הערב הזה. אם הישראלי היה מנצח בזמן החוקי, הוא היה זוכה לשבחים. אלא שבהארכה קרסה, אולי כצפוי, הברך התשושה של ארווינג והדרך של קליבלנד לתואר נראית כעת מורכבת הרבה יותר.
תכנית המשחק של בלאט הייתה כמעט הפוכה: הוא לא רצה שסטפן קרי ינצח אותו והעדיף שהכדור ינדוד לשחקני המשנה. במשך רוב המשחק, הקאבס התנפלו על קרי ועל קליי תומפסון, בעזרה אגרסיבית אחרי הפיק אנד רול וגיוונו מפעם לפעם בחילופים אוטומטיים, בעיקר בדקות שבהן החמישייה השנייה של הווריירס הייתה על המגרש. התוכנית בדרך כלל הצליחה. סגנון המשחק ההתקפי של קליבלנד, שמתבסס על בידודים, שיחק לטובתה וסייע לה הגנתית. העובדה שהכדור נמצא בידיים של השחקנים המוכשרים ביותר, לברון וארווינג, הפחיתה את איבודי הכדור (11 בלבד) ומנעה מגולדן סטייט ריצה למתפרצת. אלא שקרי כל כך טוב, שהוא מוצא את החרכים כדי לירות במאית שנייה. גם תומפסון יכול להשכיח ערב בינוני עם שלשות שמשתחררות במהירות הבזק. זה הייחוד של הווריירס והסיבה שהקבוצה הזאת נמצאת כאן: היכולת לנמנם ולשחק בינוני במשך דקות ארוכות, כפי שקרה גם בסדרות מול ממפיס ויוסטון ואז לשים מספר בלתי נתפס של נקודות על הלוח בזמן מוגבל. קאמבק מ-14 הפרש הוא לא דבר חריג לקבוצה הזאת. זו דרך חיים.
בסופו של דבר, תכניות המשחק של שני המאמנים התנקזו להארכה: לברון נפל מהרגליים והחטיא, סמית' השתולל וארווינג נפצע, בעוד האריסון בארנס, שחקן המשנה שבלאט החליט להמר על הזריקה שלו, קלע שלשה מהפינה, קבע 98:105 וסגר את המשחק. קר נראה גאון, אבל התמונה יכולה הייתה בקלות להיות הפוכה. רמת הכישרון בגמר הזה כל כך גבוהה, שמאמן יכול רק לתת לקבוצה שלו את הכלים המתאימים לנצח ואת השאר עושות הפעולות החיוביות, כמו גם הטעויות, של השחקנים הנפלאים על הפרקט. הבעיה של קליבלנד היא שבהמשך הסדרה עלול לעמוד לרשותה שחקן נפלא אחד פחות.