פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        אחריי: ניתוח הניצחון של קליבלנד על אטלנטה במשחק מספר 3

        בניגוד לאטלנטה, בפלייאוף הזה קליבלנד היא קבוצה עם זהות ברורה יותר, הנמצאת במצב צבירה של מלחמה מתמדת ויודעת להתאגד ולסייע למנהיג לברון ג'יימס, שמצדו מהווה דוגמה להקרבה ומוצא דרך לנצח גם ביום פחות חד שלו. אסף רביץ על ההבדל שיצר יתרון 0:3 לקאבס

        שחקן קליבלנד קאבלירס לברון ג'יימס (GettyImages)
        כל אחד יודע מה התפקיד שלו ויודע מתי נדרש ממנו יותר. לברון ג'יימס (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        "אנחנו קבוצה נואשת. אנחנו קבוצה חבולה. אנחנו משחקים אחד בשביל השני"

        קליבלנד מגבשת זהות בפלייאוף הזה. זהות של קבוצה לוחמת, של קבוצה חזקה מנטאלית, של קבוצה שורדת, של קבוצה שמאוחדת סביב הכוכב והמנהיג, של קבוצה בה כל אחד יודע מה התפקיד שלו ויודע מתי נדרש ממנו יותר, של קבוצה שמנצחת משחקים כי היא רוצה אותם יותר מהיריבה, של קבוצה שמנצחת משחקים למרות שהיריבה מוכשרת יותר. כאשר יחזרו הכוכבים הפצועים, בהמשך הפלייאוף ובשנה הבאה (אם קווין לאב אכן יחזור), הכישרון שלהם יהיה אפקטיבי עוד יותר על בסיס הזהות שהתגבשה על ידי השחקנים שסביבם. גם אם העונה הזאת לא תסתיים עם אליפות, וזה זמן טוב להבהיר שקליבלנד תגיע לגמר כאנדרדוג מובהק, יכול להיות שבעתיד נראה בה את שלב בניית היסודות שאפשר את העונות הגדולות שיגיעו בהמשך.

        הציטוט למעלה שייך ללברון ג'יימס, מראיון סיום משחק בו הקבוצה שלו עלתה ליתרון 0:3 בגמר המזרח, בדרך הבטוחה לגמר ה-NBA. הציטוט הזה מדגיש עד כמה קליבלנד היא לא קבוצה סטנדרטית שמובילה 0:3 בגמר המזרח בדרך הבטוחה לגמר. היא נמצאת במצב צבירה של מלחמה מתמדת, כולל אחוות האחים הנוצרת בדרך. לברון, ולא בפעם הראשונה בפלייאוף הזה, החמיא לחברים לקבוצה שמצאו דרך להסתדר בדקות הרעות שלו. המחמאות האלה, עושה רושם, כנות לחלוטין. לברון באמת מתפעל מהשחקנים שסביבו, מרוח הלחימה ומהנחישות שלהם. זו הייתה עונה קשה מאוד עבורו, בין היתר סביב הפרידה מחבריו דוויין וייד וכריס בוש ומעבר לקבוצה בה כולם סביבו צעירים, לא מנוסים וזקוקים להכוונה. אבל ככל שהפלייאוף מתקדם הוא נהנה יותר מהקבוצה שסביבו, אולי יותר מכל קבוצה בה שיחק.

        בלאט אופטימי: "מצאנו את השיטה שעובדת הכי טוב עבורנו"

        "תנו לבלאט קרדיט, למרות כל מה שנכתב. הם על סף משהו מיוחד"

        הזרוע הארוכה של בלאט: הפריחה של מתיו דלבדובה בקליבלנד

        פורוורד קליבלנד קאבלירס לברון ג'יימס (מרכז) (GettyImages)
        יודע להעריך את הצוות המסייע (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        כל פלייאוף לברון דואג לכמה משחקים גדולים וכמה משחקים מטורפים, בהם הטוב, הרע והמדהים לגמרי מתערבבים באופן שלא ניתן להפריד. זה היה אחד מהמשחקים האלה. הוא כלל פתיחה של 0 מ-10 מהשדה, עבודה יוצאת דופן בריבאונד, עוד יום עבודה בכל הקשור לניהול משחק ההתקפה, רגעים בהם היה בלתי עציר, רגעים של חוסר תשומת לב בהגנה, איבודים קריטיים במאני טיים, שני סלים גדולים, גג מכריע וטריפל דאבל היסטורי. אבל מהמשחק הזה של לברון נזכור בעיקר שני רגעים, שניהם לא קשורים למהלכי כדורסל. הראשון הוא הרגע הזה בו לברון ביקש להתחלף לאחר שנפגע בברך בפתיחת ההארכה ואחרי שתי שניות התחרט ונשאר לשחק פצוע. השני הוא כמובן תמונת סיום המשחק של לברון על הברכיים, מותש, וכל הקבוצה מתאספת סביב המנהיג שנתן כל מה שיש לו ומצא דרך לנצח גם ביום פחות חד שלו. זו תמונת הפלייאוף של קליבלנד, קבוצה עם זהות.

        אחרי התמונות הגדולות, אפשר לעבור לקטנות. המשחק הזה היה המייצג הבולט בזהות החדשה של קליבלנד דווקא בגלל שזה לא היה משחק טוב של הקאבס וכן משחק טוב של אטלנטה. אף אחד חוץ מאימאן שאמפרט לא ממש היה ביום קליעה מוצלח, קבלת ההחלטות בהגנה הייתה פחות איכותית משני המשחקים הראשונים, מייק בודנהולצר זרק כל מה שיש לו לפרקט והשתמש בהרכבים ניסיוניים באופן שהקשה על תוכנית המשחק ההגנתית של הקאבס. אבל קליבלנד ניצחה, והניצחון הזה התחיל במקום הבסיסי ביותר בכדורסל: בריבאונד.

        קליבלנד ניצחה את קרב הריבאונד הלילה בתוצאה 42:56, כולל 6:19 בריבאונד התקפה. הלילה, יותר מתמיד, השתלטות על זריקות שהוחטאו הייתה הרבה יותר ממשהו שקליבלנד עושה טוב יותר מאטלנטה, זה היה פרויקט קבוצתי וחלק מהזהות המתגבשת. ג'יי אר סמית' התנפל על כל כדור בשני הצדדים, שאמפרט ניצח שחקנים גבוהים ממנו, מתיו דלבדובה סגר לריבאונד שחקני פנים, לברון שאב כל מה שזז, טריסטן תומפסון היה שקט יחסית לעצמו אבל היה שם לריבאונד הכי חשוב. גם כששחקני ההוקס לקחו ריבאונד זה נראה כמו מזל כי שחקנים של קליבלנד היו בעמדות טובות.

        שחקני קליבלנד קאבלירס טריסטן תומפסון (שני מימין) ג'יי אר סמית' (שני משמאל) אימאן שאמפרט (שמאל) (GettyImages)
        עבודת צוות מתחת לסלים (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)

        עד כה שמו של דיוויד בלאט לא הוזכר, כי זה לא היה משחק של מאמן. יש לו, כמובן, חלק חשוב בזהות המתגבשת של הקבוצה שלו, אך לעומת השחקנים הוא נמצא ברקע בתחום הזה. גם הפעם אמנע מכניסה לשאלת חלוקת הקרדיט על הלחימה והמוטיבציה יוצאת הדופן של שחקני המשנה בסדרה הזאת ובפלייאוף הזה בין בלאט ללברון. זה לא עובד ככה. המאמן והכוכב משפיעים, כל אחד בדרכו, בדיוק כמו שאר צוות האימון והוותיקים על הספסל. לנו אין יכולת לדעת מה הם עושים, רק לציין שהם עושים משהו נכון ועליהם להמשיך לעשות כך.

        לבלאט תהיה עבודה לקראת המשחק הבא, כדי להגיע מוכן לגישת "אני מנסה כל דבר אפשרי ופתאום נזכרתי שיש לי כמה שחקנים מוכשרים בקצה הספסל ושהמשחק הגדול בקריירה של שלווין מאק היה בקליבלנד" של בודנהולצר. מול מאק אי אפשר לעבור מתחת לחסימות ולכן כל ההגנה של הקאבס צריכה להתארגן מחדש. גם שחקני החמישייה של אטלנטה קלעו טוב יותר מאשר במשחקים הראשונים, מה שנתן להם ביטחון והיו דקות בהן אטלנטה נראתה כמו עצמה. ג'ף טיג הסתדר בקלות מפתיעה עם טריסטן בחילוף אוטומטי, מפתיעה כי טריסטן בדרך כלל נהדר בשמירה על שחקני חוץ במצבים כאלה, מה שעשוי לשכנע את בלאט לא להשתמש בכך בהמשך.

        מאמן קליבלנד קאבלירס דיוויד בלאט (ימין) לברון ג'יימס (שמאל) (AP)
        המאמן והכוכב משפיעים, כל אחד בדרכו, בדיוק כמו שאר צוות האימון והוותיקים על הספסל. בלאט ולברון (צילום: AP)

        אבל ההתאמות הקטנות לא נראות מעניינות במיוחד בסדרה שהתוצאה שלה עתה היא 0:3. קשה לדמיין את אטלנטה הרכה והפצועה כקבוצה הראשונה אי פעם שחוזרת מתוצאה כזאת. זו גם הסיבה שאין צורך להקדיש זמן רב להתפתחויות הרבות במאני טיים (ההחלטה של בלאט לא לבצע פאול במהלך האחרון, ההחלטה התמוהה של אטלנטה לקחת זריקה 18 שניות לסיום הזמן החוקי כשהיא ביתרון נקודה) או להרחקה של אל הורפורד ולחלקו של דלבדובה בכך. אטלנטה לא הרוויחה את הזכות שנתעניין בגמר המזרח בפני עצמו, עד להודעה חדשה הוא מעניין רק כחלק מהתהליך שעובר על קליבלנד במהלכו. הזהות המתגבשת של הקאבס היא הסיפור כאן, כל השאר משני.

        מכיוון שכך, התקרית עם הורפורד מעניינת בעיקר בהקשר של דלבדובה המושמץ. לא הייתי ממהר לשים על הרכז האוסטרלי הנחוש את תווית השחקן המלוכלך. אני לא זוכר תקרית אחת שהוא היה מעורב בה במהלך העונה רגילה, לכן יכול להיות שמה שקורה איתו בפלייאוף קשור יותר לאנרגיות של שחקן צעיר ולא זהיר שמצא את עצמו בתפקיד הרבה יותר משמעותי מהצפוי. המהלך המלוכלך המובהק היחיד שלו היה נעילת הרגליים של טאג' גיבסון, בשאר המקרים מדובר בעיקר בחוסר זהירות שהוא יצטרך ללמוד להימנע ממנו בעתיד ובאפקט מצטבר. דלבדובה יוצר בפלייאוף הזה אפקט מצטבר חשוב יותר, של שחקן פלייאוף ראוי שכל קבוצה הייתה שמחה שיהיה לה בסגל, יש לו חלק מהותי בזהות הנוכחית של קליבלנד והוא קנה את מעמדו בקרב הקהל, שלאורך העונה לא תמיד תמך בו, ובתוך הארגון. יהיה חבל אם הפלייאוף יוצא הדופן שלו ייזכר יותר בגלל התקריות האלה.

        גארד קליבלנד קאבלירס מתיו דלבדובה (מרכז) בין שחקני אטלנטה הוקס שלווין מאק (ימין) קנת בייזמור (שמאל) (GettyImages)
        צריך לדעת לא לחצות את הגבול שבין שחקן לוחמני לשחקן מלוכלך. דלבדובה (צילום: אימג’בנק, Gettyimages)