אנו חיים בתקופה שמאדירה את הרגע הבודד, בעיקר את הרגע הבודד המביך/משפיל/פוגע. בין אם מדובר באמירה לא מוצלחת, בהחלקה ברגע הכי גרוע או בניסיון לקחת טיים-אאוט כשלא נשארו לך כאלה, ההמונים יסתערו עם לפידים מגוונים מתמיד. כיום ניתן לעשות עם רגעים כאלה הכול: לצטט, לשתף, להעביר, להכניס לסרטון רפטטיבי של שש שניות, ליצור תמונה הומוריסטית. אם אתה נמצא בעמדה ציבורית ועשית פשלה, תהיה מוכן לכך שמהר מאוד כולם יידעו על זה. האופן בו האירוע יתפשט במרחב הציבורי זכה למילה שמקבילה בינו לבין התפשטות של וירוס.
אבל דווקא בגלל הגודש, דווקא בגלל שלא ניתן להתחמק או להחביא טעויות כמו בעבר, הרגעים האלה הם לא מה שחשוב, אלא האופן בו מגיבים אליהם ומתאוששים מהם. דיוויד בלאט ביצע, בשניות האחרונות של המשחק הרביעי בסדרה מול שיקגו, טעות יוצאת דופן, חסרת תקדים במשחק פלייאוף מכריע ב-NBA (גם אם השופטים פספסו או לא הגיבו), ולאחר מכן כוכב הקבוצה שלו הצהיר ששינה את התרגיל שלו במהלך האחרון במשחק. הקבוצה של בלאט הגיבה בשני ניצחונות נפלאים בהם המערכת תפקדה ברמה גבוהה במיוחד למרות נסיבות לא פשוטות. כמה קל היה להתפרק, לצאת מפוקוס, להחמיר את המצב, להגיע למשבר אמון בין מאמן לשחקנים. לא אצל קליבלנד, שהתגברות על משברים פוטנציאליים מסתמנת כמאפיין הבולט שלה בעונה ההזויה שהיא עוברת.
דיוויד בלאט סוגר חשבון: בקליבלנד מהללים את הגיבור המפתיע
קאמבק מהסרטים: יוסטון כפתה משחק שביעי אחרי רבע אחרון מטורף
הקליפרס בהלם: "בערב כזה כל מה שאתה רוצה זה לקום וללכת הביתה"
מגיע לבלאט שהניצחון שסיים את הסדרה היה ניצחון של קבוצה, לא ניצחון שמבוסס על הצגה של לברון ג'יימס כמו במשחק החמישי. בלי לאב, בלי קיירי, בעוד יום קליעה רע של לברון, אבל כל שחקני המשנה התעלו ושברו מנטאלית יריבה שלא הייתה אמורה להישבר בסיטואציה כזאת (מילה על שיקגו: משחק מאוד מאכזב שלהם בסיטואציה של לנצח או ללכת הביתה. המעמד הרעוע של טום תיבודו בוודאי השפיע, עבורו זה כנראה היה משחק של לנצח או ללכת לאמן את אנתוני דיוויס).
בלאט הרוויח את זה בניהול נהדר של סדרה שאתגרה אותו מכל כיוון אפשרי. הוא לא היה נקי מטעויות, כמובן, אבל היה חד ומדויק גם בהכנות למשחקים וגם בתגובות להתפתחויות השונות (ההחלטה המוצלחת של הלילה: לא להוציא את לברון שביצע עבירה רביעית באמצע הרבע השלישי). בסופו של דבר, קליבלנד הייתה בעליונות מוחלטת בסדרה, למרות שפעמיים הייתה בפיגור. היא זו שניצחה את שני המשחקים הלא צמודים בדרך לפער ממוצע של 5.6 נקודות למשחק, היא זו שמצאה פתרונות הגנתיים שנטרלו את הבולס לדקות ארוכות, היא זו שקלעה הרבה יותר שלשות, היא זו שניצחה את קרב הריבאונד. וזה רחוק מאוד מלהיות מובן מאליו או צפוי.
אם היו מספרים לפרשנים לפני הסדרה שפרט להיעדרות של לאב גם קיירי ישחק על רגל אחת ויתפקד באופן חלקי לחלוטין ושלברון יסיים את הסדרה עם פחות מ-40 אחוזים מהשדה ועם 10.7 אחוזים משלוש (!), אף אחד לא היה מהמר על קליבלנד (גם כשלוקחים בחשבון את ההיעדרות של פאו גאסול מחלק מהמשחקים).
הנתון המפתיע ביותר הוא שלמרות כל זה, ההתקפה של קליבלנד עדיין הייתה חזקה מאוד. לא סתם חזקה, היא קלעה 106.8 נקודות ל-100 פוזשנים בסדרה מול שיקגו וזו יעילות התקפית גבוהה יותר מכל קבוצה אחרת בפלייאוף, כולל אריות המערב. רוב הזמן ההתקפה של בלאט לא נראתה מלהיבה במיוחד, אבל היא עשתה את העבודה. שילוב בין הרבה שלשות באחוזים טובים, ריבאונד התקפה בקצב גבוה, אחוזי עונשין נהדרים ומעט מאוד איבודים יצר התקפה שהייתה שווה הרבה יותר מסכום חלקיה.
גם ההגנה הייתה טובה מאוד ובלטה בעיקר בשני ניצחונות החוץ. שיקגו היא קבוצה משונה שיש דקות בהן נראית בלתי ניתנת לעצירה ואז דקות בהן כלום לא הולך, ההגנה של הקאבס ידעה לנצל כל פעם מחדש את הדקות הרעות של התקפת הבולס, לא חילקה מתנות רוב הזמן, השחקנים היו אקטיביים מאוד ליד הטבעת (קליבלנד סיימה את הסדרה עם 7.5 חסימות למשחק) ופרט למשחק אחד העזרה של כולם בריבאונד הייתה נהדרת.
במשחק השישי כל זה בא לידי ביטוי. שיקגו פתחה נהדר, כפי שפתחה את רוב המשחקים בסדרה, אך השחקנים של בלאט ידעו שהדקות הרעות של הבולס יגיעו עם התגברות העייפות. ברגע שקליבלנד הצליחה לעמוד בפרץ הראשוני בזכות התקפה יעילה משלה ואפילו לסיים את הרבע הראשון ביתרון, התברר שזה היה הנסיון האחרון של שיקגו, שיותר מזה לא היה לה להציע. הפער נפתח מהרבע השני, אבל לא צריך להקטין מחשיבות הרבע הראשון של קליבלנד בו היריבה עשתה ככל שביכולתה כדי לפתוח פער ולא הצליחה.
הפציעה של קיירי בשלב מוקדם מאוד ברבע השני הייתה יכולה להפוך לרגע משנה מומנטום, אבל השחקנים של בלאט לא נתנו לשום דבר להפריע להם הלילה. לא רק למאמן מגיע המשחק הזה, הוא מגיע לא פחות למתיו דלבדובה. לפעמים זה קורה כמו באגדות, לפעמים השחקן שתמיד עושה הכל בשביל הקבוצה ועסוק בעיקר בדברים הקטנים שרוב האנשים לא שמים לב אליהם זוכה באור הזרקורים באחד הרגעים הכי גדולים של העונה. אף אחד לא עבד קשה יותר מדלבדובה השנה, אף אחד לא שיחק באופן ממושמע וחכם יותר. מגיע לו.
הרגע המדהים ביותר במשחק הגיע כתשע דקות לסיומו. הפער היה 17, הכדור היה של קליבלנד והיה ברור שסל או שניים עכשיו יסגרו את הסיפור. לברון התנהל עם הכדור ליד החצי, במה שבדרך כלל מסתיים בפיק נ' רול עם טריסטן תומפסון, אבל במקום לקרוא לטריסטן קרא לדלבדובה. לשניהם היה ברור בשביל מה: דלבדובה אפילו לא סיים את החסימה ומיד רץ לתפוס עמדה על קו השלוש, הגנת הבולס, כהרגלה, השאירה שני שחקנים על מוביל הכדור ולברון מצא את דלבדובה לשלשה שהבהירה שהסיפור גמור. לברון לא קרא לרכז המחליף האוסטרלי כדי שיעזור לו להשתחרר לקליעה בעצמו, הוא קרא לו כדי לאפשר לדלבדובה לקחת את הזריקה שתסתום את הגולל על סדרת הסיבוב השני הזאת.
וזאת גם דוגמה נהדרת לחשיבות של לברון לקבוצה הזאת גם בימים בהם הכדור לא נכנס. הוא משפיע על כל משחק בכל כך הרבה דרכים, ועשה זאת גם הפעם באחת הסדרות הטובות ביותר שניתן לראות משחקן שלא הגיע ל-40 אחוזים מהשדה. הוא השתלט על המשחק השני והחמישי, הוא הוביל את הקבוצה בריבאונד הגנה עם 8.7 במשחק (בדרך ל-11 ריבאונדים בממוצע למשחק), הוא מצא את הקלעים לשלשות חופשיות בדרך ל-8.8 אסיסטים למשחק, ההגנה הקבוצתית שלו הייתה בשיאה, הוא הנהיג את הקבוצה בשני הצדדים.
הביטחון שהוא מספק לשחקנים הצעירים שסביבו זה לא משהו שניתן לכמת. גם אם יש יותר מדי רגעים בהם הוא מזיז את כולם הצידה, כולל בלאט, ומנסה לעשות הכול לבד, בתמונה הגדולה הוא מאפשר לשחקנים טובים לצמוח ולהתפתח לידו. היכולת של שחקני המשנה בסדרה הזאת היא גם מחמאה גדולה ללברון, כמו גם הנחישות והעוצמה המנטאלית של הקבוצה בכללותה. זה לא בא על חשבון הקרדיט לבלאט בתחומים האלה. המאמן והכוכב שלו, למי ששכח, עובדים ביחד על אותה מטרה.
קליבלנד הרוויחה לעצמה כמה ימי מנוחה קריטיים לקראת גמר המזרח, אליו היא צפויה להגיע כפייבוריטית כי אף אחת משתי היריבות הפוטנציאליות לא מרשימה. וושינגטון תהווה יריבה מהז'אנר של שיקגו, אטלנטה היא סיפור אחר ומסקרן יותר שתכריח את בלאט למצוא עוד פתרונות יצירתיים. בתקווה שהפעם הוא יזדקק לפחות אלתורים הקשורים לשחקנים שנפצעים או מורחקים במהלך הסדרה.
