הנסים של דורה: מאמן עכו בוחר את 5 רגעי המפתח במסע ההישרדות

צפו בחמשת רגעי ההישארות שבחר שלומי דורה

איל ברקוביץ' (שוב) חזר לכדורגל הישראלי, ולפי החישוב שלו, יש לנו לפחות שלושים ושבע שנים ליהנות ממנו. איזה כיף, איזה יופי.

ועכשיו, לשלושת הסיפורים הגדולים של השבוע.

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של יוסיפון

למעקב בטוויטר

לכל הטורים במדור הפודיום

הפועל עכו כבר ירדה ליגה.

עבור 99 אחוז מהאוכלוסיה, זה אפילו לא היה עניין של כמעט. אחרי התיקו המאופס באשדוד, בשלהי פברואר, נועלת הטבלה היתה עם 15 נקודות בלבד מ-23 משחקים, 21% עלובים, עשר נקודות מחוף מבטחים. עשר נקודות לא מוחקים בדרך כלל - אפשר לספור על כף יד את הקבוצות שעשו את זה, ונישאר עם עודף. הפועל עכו לא ניצחה, לא כבשה, וגם תחלופת המאמנים לא סייעה - שלומי דורה סבל מפתיחה נוראית של נקודה מ-15.

הפועל עכו כבר ירדה ליגה. ואז היה נשארה.

מדובר באחד הקאמבקים הכי מרשימים בהיסטוריית הליגה הבכירה. אי אפשר להמעיט בחשיבות ההישג, שיונח לצד מה שעשו בני יהודה ב-2008 (סגירת 11 נקודות החל מהמחזור ה-24) והפועל כפר סבא ב-2006 (10, 24). הזהובים והירוקים עשו את זה דרמטי יותר,אבל עכו הספיקה להפוך עונה גרועה יותר לקאמבק חזק יותר, ואת המחזור ה-33 הם יעבירו בכפכפים. והם עשו את זה בלי קהל גדול, בלי סגל מוכשר, בלי סליחי, בלי כסף.

אבל עם שלומי דורה.

דורה הגיע אחרי שעזב קבוצה מהלאומית, וכאמור, לא התחיל כמו שצריך. ואז, את הניצחון על הפועל תל אביב בתוספת הזמן, הוא חגג. יותר מדי חגג. זה הזכיר את ריצת האמוק בדרבי החיפאי; זה היה נראה מוגזם. מדוע הוא חוגג? הוא לא קולט שאין להם סיכוי? אבל לאט לאט, והעבודה השתלמה.

"אני מכיר את שלומי מגיל 10", מספר יובל אבידור. "הוא כריזמטי, מאמין ביכולות שלו והדבר הכי יפה אצלו - הוא נותן לשחקנים את מה שהם צריכים, והרבה מזה. הוא גורם להם להאמין בעצמם. לא משנה אם הם טובים או פחות. לא משנה אם הם מוכשרים או פחות. הוא מוציא מאה אחוז מכל שחקן, וכשאתה מסתכל על זה היום - אין בלוף. אתה רואה תוצאות, אתה רואה את מה שהוא עשה. הייתי בהרבה מקומות בעשר השנים האחרונות, אבל מעולם לא הייתי בקבוצת כדורגל עם חדר הלבשה חזק כל כך ומאוחד כל כך".

וזו הנקודה. הסגל של הפועל עכו לא שווה יותר משל הפועל חיפה, או אשדוד, או הפועל פתח תקוה. שום סיכוי. אבל החל מהמחזור ה-23, זו הקבוצה הכי טובה בתחתית. אבידור ממשיך: "קבוצה יכולה להיות מורכבת משחקנים 'בינוניים אינדיווידואלית', אבל אם מאמן מצליח לעשות מהם יחידה, זה יכול לשבור כישרון. בסופו של דבר, זה לא שהיינו מגעילים. פשוט העונה שלנו התחילה עקום".

ודורה יישר את העסק, יום אחר יום. ופתאום זה קרה. זה קרה בגלל טקטיקה, יכולת, אמונה ובעיקר מומנטום, שהעביר את הקבוצה מכלום להכול. איך נוצר המומנטום? בבוקר שלאחר ההישארות הנהדרת, ארכיטקט ההישג דורה בוחר את חמשת רגעי החסד.

התרכזנו המון בנטישה של מלך השערים חמדי סליחי להפועל חיפה, ויאניס פפאדופולוס כמעט נשכח בכתוב. הזר המוכשר של סכנין עבר לעכו. מדוע סכנין ויתרה? "כל מאמן עם הראייה המקצועית שלו", אומר דורה. "ראיתי את יאניס כמה פעמים בסכנין, בתקופה של גיא לוי, וחשבתי שהוא שחקן מצוין. סימנתי אותו. סכנין ויתרה עליו, אני קפצתי והוא ממש לא אכזב. הגול [שלשום] מול נתניה היה החותמת". דיל העונה של דורה ועכו.

בשיטת פלייאוף שיוצרת הרבה 'משחקי עונה', זה היה אחד החשובים של הפועל עכו. המלאבסים הגיעו אחרי המהפך מול הפועל תל אביב, והם היו בבית, עם הקהל שלהם. והעכואים, גם בניצחונות וגם בהפסדים, התקשו לכבוש. ודווקא קשר (ברניסלב יובאנוביץ') ובלם (אדי גוטליב) הביאו את הנקודות. "זו היתה החותמת לכך שאנחנו ראויים להישאר בליגה", אומר דורה. צודק.

הגענו לשלושת הנסים.

שלושה חודשים לפני כן, בינואר מול הפועל פתח תקוה, הבלם המסיבי צ'ימזי אמבה פירק את הראש של אליאור סיידר. ארובת העין נופצה, הלסת העליונה נסדקה, הסינוסים הלכו פייפן. "הוא שבר לי את כל הראש", מספר סיידר. "בחיים לא כאב לי ככה - שלוש פלטינות בפנים". אחרי חודשיים חזר להתאמן, ודורה דחק - השג מסיכה. סיידר נסע ללונדון, לקליניקה מיוחדת לענייני פנים. "לפי תווי הפנים הם עיצבו את המסיכה שלי", סיידר אומר. "זו מסיכה נהדרת, קלה אבל חזקה. לא מפריע בכלל, אתה לא מרגיש שאתה משחק עם זה". ואז הגיע המשחק מול הפועל חיפה. אחרי 72 דקות נקרא סיידר לדגל, ושבע דקות לאחר מכן השליחות החפוזה ללונדון השתלמה, ובגדול. "טירוף", הוא מתאר את השניות שלאחר הגול. "אחרי חודשים שלא עשיתי שום דבר, וזה עוד היה השער הראשון שלי העונה".

עם כל הכבוד לנפוליאון בונפרטה, הבית של עכו היה ההפך ממצבר. כשהפועל תל אביב הגיעה לצפון, העכואים החזיק במאזן ביתי של אפס. הם גם משכו סיבוב שלם - 13 משחקים - בלי ניצחון. השבירה כבר היתה קרובה. אבל אז, בדקה ה-94, משהו קרה. בן רייכרט איבד כדור לאמיר האדז'יץ', ששלח טוב לקאסום. על השעון 93:24, וברחבה חיכה יובל אבידור.

והחלוץ משחזר: "כשהכדור הגיע לקאסום אמרתי בלב - רק תן לנקודה הזו, לנקודה שאתה יודע שמשם זה גול ב-100 אחוז. וקאסום נתן כדור אדיר, ולא משנה מה הייתי עושה, זה היה נכנס". וזה נכנס.

"כל העונה שלנו התחילה כחוסר ביטחון אחד גדול", ממשיך אבידור. "אבל הגול הזה בדקה ה-94, לפחות מבחינתי, פתח ערוץ שאומר שהכול אפשרי. ובתזמון ההוא, כשהכול לא הלך וכל העולם נגדך, זו ההרגשה הכי טובה והסיפוק הכי גדול. מהמקום הזה, מהדקה ה-94, קיבלנו את ההרגשה שזה היה אפשרי, ואני שמח שזה היה הסיפתח"

"זה היה גול שהוא מעבר לשלוש נקודות", חותם דורה. "זה גול של הרבה ביטחון, הרבה אמונה וזה היה הניצחון הראשון שלי וניצחון הבית הראשון של הקבוצה. זה היה משהו באמת מטורף".

כששואלים את שלומי דורה מתי האמנת, זה היה הרגע, לטענתו. הדקה ה-73, נגד הפועל תל אביב, בבית. אז, קצת לפני הגול של אבידור וקצת אחרי שנפסל לעכו שער, דודו ביטון האדום הניח כדור על הנקודה הלבנה ועמד לסיים להפועל עכו את העונה.

אבל גורש קפץ שמאלה, הדף את ביטון וגרם לגלגל הגורל לזוז כמה שיניים לכיוון הנכון. "הפנדל הזה סימל סוף תקופה בהפועל עכו", הוא אומר. "הוא מחק את השליליות והעביר אותנו לחיובי". גורש שוב מזכיר שהתייחס לקבוצתו כ"גוויה", אבל דווקא אז, ברגע הכי קשה, האמין. "חשבתי שאקח את הפנדל הזה", הוא אומר. "עד אז באנו בתחושה שלא משנה מה נעשה - נפסיד. הפנדל הזה הסיר את הקללה. הרגשנו שהנה, עכשיו מתחילים את הליגה".

ואז הגיע אבידור (ההוא מסעיף 2), ובאמת קרה משהו. "בחיים לא שמחתי כמו בגול ההוא נגד הפועל", גורש אומר. "גם בחגיגות ההישארות לא שמחתי ככה. לא זכור דבר כזה. האפסנאים בכו, כאילו נשארנו כבר אז".

ומה שאפשר את הגול הזה היה הפנדל שהדף גורש. וגם השוער מודה שאם ביטון היה מכניס את זה, הפועל עכו לא היתה עוברת את הקו האדום. שום סיכוי. "סף השבירה שלנו היה מאוד נמוך", הוא אומר. "היה מספיק לדודו לכבוש, כדי לפרק אותנו סופית".

מה אתם יודעים, זה לא קרה. והפועל עכו נשארה.

האק-א-שאק, או האק-א-ג'ורדן, איך שתרצו לקרוא לגישת הפאולים המכוונים כדי לשלוח קלעים גרועים לקו, עלתה על גדותיה בפלייאוף הזה. עלתה על גדותיה, ואוטוטו נשפכת החוצה. כי לפי ההערכות, הפעם משהו ישתנה.

אתנחתא קומית: קליפ מוטיבציה - צפו בדיאנדרה ג'ורדן נשלח 34 פעמים לקו במשחק מספר 4 בין הקליפרס לרוקטס.

כן, זה נורא. זה הורס את המשחק. את השטף. את הקצב. אחרי שיוסטון נטבחה באותו משחק, גם המאמן מקהייל וגם הכוכב הארדן הודו: "לא אוהב את זה". את משחק 5 הרוקטס פתחו נהדר, והסתדרו בו בלי ביצוע אולטימטיבי של אותו הטריק (בסוף הרבע השלישי שני הצדדים השתמשו בשיטה המעייפת באופן נקודתי).

ואז כולנו נחלקים לשניים: אלה שחושבים כמו ג'יילן רוז (הפרשן הכי מבדר בארצות הברית), וטוענים שלא צריך לשנות חוקים בשביל 10 כדורסלנים שמסרבים להשתפר מהקו; ואלה שגורסים שהחוק חייב להשתנות למען המשחק.

אפשר להביא טיעונים לכאן או לכאן, ודי להזכיר שהקומישנר אדם סילבר ציין שקיבל אימיילים ממאמני נוער שהתחננו שהחוק יישמר - כדי שדור העתיד לא יזלזל בזריקות מהקו.

אם כבר פתחנו דיון, אבהיר שלדעתי הדבר הנוראי בחוק הקיים הוא שאפשר לבצע עבירה על השחקן החלש בכל מקום במגרש. כלומר, הוא לא צריך להיות עם הכדור. כריס פול יכול להוביל מתפרצת, ושחקן יוסטון כלשהו יכול לחבק את דיאנדרה בפינה הרחוקה. פאול. שתי זריקות. עצירה. זה חייב להיעלם. זה לא כדורסל. לא לשם כך הומצאו העבירות, ואט-אט רואים שיש יותר מדי שימושים לעבירות. וכן, זה לא סותר את הטענה לפיה שחקן כדורסל שמקבל 11 מיליון דולר בשנה, למשל, חייב לקלוע עונשין טוב יותר. כל אחד יכול להשתפר - תשאלו את בלייק גריפין.

אבל יש נקודה מובהקת יותר, ואולי דווקא היא תעלים את התופעה המכוערת: חבר'ה, זה פשוט לא עובד.

הראיות: הבחור שעל שמו נקראה השיטה, שאקיל אוניל - ארבע אליפויות.

הספרס, שהכו את דיאנדרה ג'ורדן עד דמעות - ונמצאים היום בבית.

הרוקטס, שחטפו מהקליפרס 117, 109 ו-124 נקודות בשלושת המשחקים הראשונים בסדרה. וברביעי, בו הגזימו יותר מכל עם שיטת ההאק-א-ג'ורדן - 128 נקודות על הראש. דיאנדרה הלך לקו 28 פעמים במחצית הראשונה (שיא), וסיים עם 14 מ-34. כן, אחוזים נוראיים כרגיל, ועדיין - הקליפס מיגרו את הרוקטס. והנה, לפנות בוקר יוסטון ניצחו, ואל תגידו שבגלל זה.

לא נלאה בחישובים מתמטיים, אבל כמה מאמרים נהדרים שפורסמו בשנה האחרונה (למשל זה וזה) מראים שהשיטה הזו, בהכללה, לא עובדת. כל מני טענות וגרפים נזרקו לאוויר, כמו למשל ששחקן משתפר ככל ששולחים אותו לקו, ושיש לקחת בחשבון את ההחטאות שלו שהופכות לריבאונד התקפה. כמובן שבמקרים נקודתיים - רצון להאט קצב; הובלה ב-20 הפרש - הסיפור עשוי להיות מועיל יותר.

החסרונות מגיעים מעבר למדע. לפחות במשחק 4, למשל, דוק ריברס הסביר שהעצירות הרבות אפשרו לכריס פול הפצוע זמן מנוחה רב יותר. השיטה, כמובן, מאטה גם את הקבוצה שנוקטת בה, ולא רק את היריבה. שחקני ההגנה מרגישים שלא סומכים עליהם, והתוצאות בהתאם.

ואת בית המשפט הטוב ביותר ערכו שאקיל אוניל ורג'י מילר, משני הצדדים של התזה.

שאק התייחס לעניין ב-Yahoo: "כאסטרטגיה, זה לא עובד, בגלל שיש יותר מדי התקפות-נגד. למשל, אם אתה עושה עליי פאול במתכוון ואני מחמיץ, אתה תלוי בכך שאתה תקלע. אבל אם אני מחמיץ ועושה עצירה הגנתית, הכול נשאר אותו דבר. רק שלאט-לאט אני נכנס לקצב, והקבוצה השנייה יוצאת מהקצב".

במשחק 2 בסדרת הגמר בין אוניל למילר, בשנת 2000, הפייסרס הטריחו את סנטר לוס אנג'לס לקו 39 פעמים. הוא קלע 18, 40 בסך הכול, וכן, הלייקרס ניצחו בערב ואת הסדרה, 2:4. מילר לא התרצה ואמר השבוע: "התוכנית שלנו היתה לשלוח את שאק לקו, ו-18 מ-39 זה נתון לרוחנו. הבעיה היתה שלא קלענו".

לשאק נמאס, והוא שיגר: "זו אסטרטגיה שלא עובדת. אני לא יודע מדוע רג'י ממשיך להשוויץ בה. זו הסיבה לכך שאין לו אליפות, ואתה יכול לצטט אותי".

אז הנה.

הצופים, המתמטיקה ובעיקר שאקיל מסכימים: האק-א-חלאס. ואם לא תהיה הפתעה עצומה, זה הפלייאוף האחרון שנראה את הדבר הזה.

המשחק שנערך באליאנץ ארנה היה'לפרוטוקול' (מה לעשות?), ולכן המפגש הכי מרתק בעולם הכדורגל אמש התרחש בלוד.

קרית אונו (ליגה ב') מול מכבי קביליו יפו (ליגה א'), במשחק-נוקאאוט-מבחן על הכרטיס האחרון לליגה השלישית בטיבה בישראל. תפאורה מכובדת באצטדיון העירוני הפגישה בין מאות רבות של אוהדי יפו, מספר מצומצם יותר של מתנגדים מהקריה (אבל ראש העיר היה) ודרבי-תינוקות-קשטן ביציע הכבוד - עומרי אפק (גדל באונו) מול פיני בלילי (הרבה חברים יפואים).

בסיום, ולמרות עונה קשה, התברר שהמסורת של יפו עדיין דופקת. הלבנים כבשו פעמיים - אביחי ממן בנגיחה בדקה ה-67 ואסף לוי על הבאזר - ניצלו החמצות משוגעות של האנדרדוג ונשארו בליגה עם 0:2. גולת הכותרת: העיתונאי רון עמיקם, ממקימי קבוצת האוהדים היפואית, על תקן כרוז-לא-נייטרלי-ולא-מגולח ("מכבייייי יפוווו נשאאארתתת בליייגגגגהההה א', על אפם וחמתם של הפועל אזור!").

ובגלל שלא אתי לבחור קולגה כ'גולת כותרת', הנה המסמר האמיתי של הערב. לאורך כל המשחק התלהבו אנשי המקצוע, בין היתר אפק, ממספר 77 בלבן. גדול, מהיר, קשוח, טכני, מנהל עבודה. "מי זה השחקן הזה, ומה הוא מחפש בליגה הזו?", תהה הפרשן, ואלה שמסביבו הנהנו. אז הנה:

הכירו את ניקולאס "ניקו" אולסק. ארגנטינאי עם שורשים פולנים, בן 23, גרסה לטינו-יהודית, קשר אחורי דומיננטי. ביקשנו כמה מילים עם הטאלנט, ואנשי הקבוצה הכריחו: "אתה חייב לסיים עם 'היידה יפו'".

"בסדר", ענה ניקו הביישן בעברית מסוימת, והתפנה לספר על עצמו.

כל המשפחה גדלה בבואנוס איירס, עד שבגיל 14 הבירה הארגנטינאית הפכה למסוכנת מדי בעיני ההורים. הם עברו לארצות הברית, ואולסאק צבר ניסיון בניו יורק ובטנסי (25 בישולים בעונתו האחרונה בקולג'). אחרי שרוב חייו ליהטט בלטינית, הוא לא אהב את הסגנון היאנקי. את ישראל הוא דווקא אהב, ואחרי כמה ביקורים התחיל להתעניין. חבר טוב של האבא הוא גיא עזורי, והמאמן שידך בין הכדורגלן ליפו. "לא הכרתי אף אחד", הוא מספר. "נבחנתי פה, קיבלו אותי והתייחסו אליי יפה מהרגע הראשון". עזורי אמר לו: "מכבי יפו תהיה מקום טוב עבורך להתחיל". אז הוא התחיל.

מבחינה קבוצתית, זו לא היתה שנה טובה ליפו. הידרדרות מקצועית, תחלופת מאמנים מוגזמת (צחי טיאר-רונן גבאי-אלי מפחוד-עופר ראובן), וכמעט נשירה לליגה ב' שלכו תדעו מה היתה עושה לפרויקט. אבל ניקו זרח. לפי יותר מדי אנשים שנכחו אתמול על הדשא בלוד, "בליגה א' הוא לא צריך לשחק". מינימום בלאומית, ולא מעט חושבים שהוא פוטנציאל לליגה הבכירה. אגב, הוא שיחק אתמול כשידו בסד. העצם שבורה, והוא דחה את ניתוח האיחוי להיום כדי שיוכל להשתתף במשחק.

לפי גורמים במכבי יפו, מאמן בני יהודה יוסי אבוקסיס הספיק להתרשם מהבחור, ויש כבר כמה קבוצות מהלאומית בתור. ומה ניקו חושב?

"אני באמת מאמין שאני יכול לשחק בליגה הבכירה", הוא אומר בחיוך צנוע, ונעלם בתוך חדר ההלבשה.

וכמובן, לפני שנשכח: "היידה יפו".

orenjos@walla.co.il