לא לפחד כלל: מכבי תל אביב לא צריכה לחשוש מעזיבתו של ג'ורדי קרויף

בימים אלו מכבי תל אביב ממתינה להכרזה בנוגע להמשך דרכו של המנג'ר המנצח שלה, ג'ורדי קרויף. ההערכות מדברות על כך שלמרות העיכוב בהודעה, האלופה תבשר בקרוב מאוד שסמל ההצלחה לא הולך לשום מקום. הלוואי שכך. קרויף, עם כל המגרעות שלו, הוא המהפכן הכי חשוב שעבר בכדורגל הישראלי מאז גיורא שפיגל, ומספיק לראות מה הפועל תל אביב מנסה לבצע כעת כדי להבין שהמנג'ר הקטלאני של מכבי תל אביב הוכיח להרבה ספקנים שאפשר להתנתק מתרבות הספורט הבעייתית בארץ ולעשות דברים אחרת. עוד עונה של קרויף בהחלט טובה למכבי תל אביב. אבל גם אם לא, מכבי תל אביב בהחלט מוכנה ליום שאחריו. ספק אם למועדון יקרה משהו רע במיוחד אם הוא יעזוב.

רבים מאוהדי מכבי תל אביב חוששים מהיום הזה, אבל זה יותר מטבעי שאחרי שלוש שנים בתפקיד המועדון יהיה מוכן למשהו חדש. גם המהפכנים הגדולים ביותר ממצים את עצמם אחרי תקופה כזו, אותה אפשר למשוך עוד שנה, עוד שנתיים, לא יותר מכך. גם לקרויף יש אמביציות שמתאימות יותר לשושלת המשפחתית ממנה הגיע ולקריירת המשחק שלו שנשקה לקבוצות הכי גדולות בעולם. אבל זה יותר מזה. הצלחתו של פאקו אייסטרן במכבי תל אביב מספקת לצהובים סוף סוף אלטרנטיבה ראויה לרגע ממנו חששו כולם – איש כדורגל עם תפיסת כדורגל רחבה ומתקדמת, שלעתים נראה יותר כמו מנג'ר או ראש צוות מקצועי מאשר מאמן ראשי. לא בטוח שלמכבי תל אביב תהיה הזדמנות טובה כזו להמשיך את מהפכת קרויף ולהיגמל ממי שנראה כמו החוליה הכי חשובה בשרשרת ההצלחה שלה.

כי לא משנה מה תהיה ההודעה הסופית של גולדהאר, מכבי תל אביב צריכה להמציא את עצמה מחדש, אחרי שלוש שנים נהדרות. מכבי תל אביב צריכה רעיון חדש, מנהיג חדש, כיוון חדש. יכול מאוד להיות שמכבי תל אביב מוכנה לרגע הזה כעת יותר מעכשיו. יש לה את האיש המתאים לכך במערכת שלמד את המועדון בדרך הקשה והנכונה. מה גם שלעשות זאת אחרי אליפות זו תמיד עמדה נוחה יותר לשנות ולהפוך. כך אתה עושה את הדברים מתוך עמדה של כוח, ולא של נחיתות ולחץ.

זו גם אולי המחמאה הכי גדולה של קרויף. מכבי תל אביב, אחרי שלוש שנים תחתיו, חזקה מספיק כדי להמשיך הלאה. עם כל הערכה והרצון שיישאר, ייתכן מאוד שהטיימינג הטוב ביותר לכך הוא דווקא בסוף העונה.

בהפועל תל אביב עונים לביקורות על מינויו של מנדיונדו

חלוץ ניגרי נבחן בקרית שמונה, המקום השני מתברר כקריטי

שחקני הפועל פתח תקוה מתחננים בפני האוהדים

אדם שלא מכיר את הכדורגל הישראלי וינסה להתחקות אחר סיקור בית"ר ירושלים, עלול לחשוב שאופיר קריאף הוא בעצם אורי מלמיליאן. בכל פעם שהוא לא משחק, המצלמה מתמקדת בו. בכל יום שהוא לא חותם, הכותרות עוסקות בו. באיזשהו שלב, כמו משל על איך מנפחים כישרונות ישראלים הרבה מעבר למה שהם השיגו, גם הוא מתחיל לשתף פעולה. הוא עושה פרצופים כשהוא לא נכנס כמחליף. הוא מעביר ביקורת כשהוא עולה לרדיו. למה לא מחתימים אותי על חוזה חדש, הוא עוקץ. למה לא נותנים לי לשחק יותר. אני, ואני ואני. איך אפשר בעצם אחרת. כשתקשורת הספורט מכניסה לילד שטויות לראש, איך אפשר לצפות ממנו להגיב אחרת.

לא, זה לא אומר שבית"ר לא צריכה להחתים את קריאף לשנים הבאות. אבל העיסוק הפרימיטיבי ביחס אליו שוכח דבר אחד חשוב: חובת הוכחה. אופיר קריאף, מה לעשות, לא הוכיח שמקומו בהרכב בית"ר ירושלים. בעמדה שלו משחק אחד שכן הבין מהי חובת הוכחה של כדורגלן מקצועני, שלומי אזולאי שמו, והוא לא במקרה תגלית העונה בליגת העל. קריאף יכול לתרגל כמה פרצופים חמוצים שהוא רוצה. עדיף לו להתאמן יותר ולהוכיח למאמן שלו ולבוס שלו שהוא מסוגל להיות יותר טוב מאזולאי, או משחקנים אחרים בעמדה שלו, כמו קלאודמיר המצוין. זה שהתקשורת מלמדת אותך להשיג בדרך הפוכה מהמקובל את מה שאתה רוצה, לא אומר שתקבל זאת.

בבית"ר של סוף עידן גאידמק צ'יזבטים על שחקני בית אולי היו מסייעים לקריאף להשיג את מבוקשו. אבל ההיסטוריה המודרנית של בית"ר מלמדת שזה בולשיט. בשנים הכי גדולות שלה שיחקו בבית"ר כדורגלנים שבאו מחוץ לבירה והרגישו בבית. העונה בית"ר התנקתה מהמנטליות הנוראית של שחקני הבית שהובילו אותה לשנים רעות בתחתית, פתחה את הדלת לתחרות ספורטיבית בריאה, ויצאה לדרך מקצועית חדשה לגמרי. קריאף, כדורגלן מוכשר לכל הדעות, חייב להפנים זאת. לא לחזור על הטעויות של שחקני הבית הלוזרים שהיו שם לפניו. לא להאמין לשדרי קוים שכל הזמן שואלים אותו האם הוא מאוכזב שהוא לא משחק או לא חותם. במדינות מתוקנות שחקן עם רזומה כזה הוא בקושי שורה בעיתון. הוא צריך לעשות הרבה יותר כדי להיות כותרת.

כולנו זוכרים שאתה בסך הכל זמן קצר בבית"ר, ובעונה שעברה לא בדיוק הצלחת. הגיע הזמן שיועצי אחיתופל שלך יבהירו לך שספורטאים טובים קודם מוכיחים ורק אחרי זה מקבלים. לא להפך.

העטיפה של המהפכה בצוות המקצועי הזר של הפועל תל אביב היא בהחלט סוג של בשורה. קם מועדון נוסף בישראל ואומר שהוא לא רוצה להיות יותר חלק מכל מה שרע בישראל. קמה קבוצה שמתעבת את מכבי תל אביב ולא מפחדת לומר, גם אם לא ישירות, שהיא רוצה ללכת בדרך הזו. בדרך של התנהלות מקצועית רצינית, של מועדון שלא רוקד יותר לחליל של התקשורת וההמון בישראל. של מערכת שרוצה לעשות באמת את הדברים אחרת. אף אחת מהמהפכות שעברו על הפועל תל אביב, גם בשנים הכי גדולות שלה, לא סיפקה הכרזה אמיצה כזו. זה לא עוד ניסוי. כל אוהד כדורגל בישראל צריך לקוות שהוא יצליח לטובת המועדון שלו. הבעיה שזו אולי נקודת הדמיון היחידה למה שמכבי תל אביב עשתה לפני שלוש שנים, כאשר הנחיתה כאן את ג'ורדי קרויף.

ההבדל הראשון הוא ברור וגם הכי חשוב: כשמכבי תל אביב הביאה את קרויף היא כבר היתה המועדון של גולדהאר. הקנדי אמנם לא הצליח יותר מדי, אבל המועדון היה יציב, המועדון היה חזק ולמועדון היו כלים כדי לתת למנג'ר שלו להצליח. הפועל תל אביב מנסה לעשות את הדברים בצורה הפוכה. קודם לשנות את הצוות המקצועי, ואחר כך, בתקווה, את המועדון כולו. וזה, עם כל הכבוד לצוות הניהול החדש שעומד להיכנס ואולי באמת יביא איתו סוג של בשורה, קצת מסוכן. זה עדיין רחוק מהמקום בו קרויף נכנס למועדון היריב.

כאשר רעיון מהפכני כזה נולד מתוך הוויה קיימת של מועדון יציב, יש לו סיכוי הרבה יותר גדול להצליח. במקרה של הפועל תל אביב, נכון לעכשיו, הרעיון נראה כמו חיקוי, גם כי הוא מגיע מתוך פילנתרופיה של אנשים כמו מני ויצמן, ששמו נקשר ליותר מדי שחקנים שמנסים להביא להפועל תל אביב החדשה. מני ויצמן הוא הפועל תל אביב הישנה. הוא כל מה שבעייתי בהפועל תל אביב הישנה. כי כמה שמדובר באוהד מסור שכספו מציל את הקבוצה, זהו הרגל הרסני שהוכיח את עצמו לרעה בכל השנים האחרונות ואין סיבה שזה יפסק גם כשבכיסא הבעלים יושבים אנשים אחרים. זה פתח לשליפות, לחוסר יציבות, לחשיבה לא נכונה וארגון רופף. בכל רגע נתון שלא הולך, הפועל תל אביב תמיד תחזור להרגל הנוח הזה. העובדה שאתם לא קוראים מספיק על ההרגל הרע הזה של הפועל תל אביב, היא אולי הנורה האדומה הכי גדולה.

הצלחה של הצוות המקצועי הזר של הפועל תל אביב תספק בשורה לא פחות גדולה מקרויף. היא תראה שאת הישגיו של מנג'ר מכבי תל אביב אפשר להעביר לכל מועדון בארץ, בסכומים הרבה יותר ריאליים לכדורגל הישראלי. אבל כישלון שלהם יהיה קודם כל של המועדון, ולא של המאמנים האלמוניים שבישראל תמיד נוטים להאשים אותם כשלא הולך. כל עוד שמו של ויצמן מרחף באוויר, תמיד יהיה ספק לגבי תכניות הבעלים החדשים, כבירי וקריספין. תנאי הפתיחה של הצוות הזר וההבדלים בין הפילנתרופיה של גולדהאר לזו של מני ויצמן, רומזים כי במקרה האחרון מדובר בסוג של צעצוע שהדוד העשיר קונה לילד שמקנא בשכן שלו. ילד אותו הוא מרגיל ליותר מדי מתנות.

הפועל עכו – הפועל רעננה

ההישג הכי גדול של שלומי דורה הוא בכך שהוא הצליח להפוך את הפועל עכו שלו לדוגמה הפוכה לכל הקבוצות היריבות שלו בתחתית. בעזרת השחקנים מהצפון בסגל שלו, הוא הצליח לצקת סוג של גאוות יחידה בקבוצה שלא תמיד היתה לה כזו. בעזרת שחקנים כמו גורש, יובאנוביץ', מישאלוב וגוטליב, הגאווה הזו מסרבת לספוג שערים, וגם עומדת בכך להבדיל מאחרות. אם תרצו, סוג של אלטרנטיבה נוספת למועדון איתו הוא מזוהה, הפועל חיפה. גרסה קטנה למה שהפועל חיפה היתה צריכה לעשות היום אבל פחות מסוגלת. זו גם אלטרנטיבה לאשדוד העלובה והפועל פתח תקווה הילדותית, אבל בעיקר למה שרואים מהפועל חיפה.

מכבי חיפה – מכבי תל אביב

מעניין מה יקרה השבוע במכבי חיפה אחרי ההפסד לקרית שמונה. האם יעקב שחר יגיע לנזוף בשחקנים, או להכניס בהם מוטיבציה. האם יגיע לאימון המסכם או ידבר איתם מעט לפני המשחק. איזה שם יהיה מועמד לעזוב. ואיזה שם יהיה מועמד להגיע. איזה זר יחטוף את כל האש ואיזה זר יוצג כמי שרוצה לברוח מכאן. כי זו אולי הבעיה המרכזית של מכבי חיפה, כפי שראינו אחרי התיקו שלהם מול מכבי פתח תקוה, שהיה המשחק הראשון הלא טוב אחרי תקופה ארוכה – השחקנים תמיד אשמים. והם ימשיכו להיות כאלה בכל פעם שקצת לא יילך. זה אולי תמצית ההבדל בין מכבי תל אביב למכבי חיפה. בין ארגון אירופי לארגון ישראלי מצוין, אבל עדיין ישראלי. אם מכבי תל אביב תחגוג לעיני אוהדי מכבי חיפה אליפות בסמי עופר, אירוע שיכול להיות דרמטי כמו הדאבל של הפועל תל אביב בטדי, תהיו בטוחים שתרבות האשמות הבעייתית הזו תרים את ראשה בענק. עד שמכבי חיפה לא תשכיל להבין זאת, יהיה לה קשה מאוד לצמצם את הפער ממכבי תל אביב גם בעונה הבאה.