פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        הטוב, הרע והלא נורא: סיכום השבת בליגת העל

        דווקא המשחק נגד הפועל פתח תקוה הוכיח כמה חשוב בן רייכרט להפועל תל אביב ומדוע לא צריך לנסות לשנות אותו. בטטת הכורסה מתאבלת על הכח עמידר רמת גן, מחמיאה לשלומי דורה וקוראת להפסקת המנהג הנפסד ביותר בליגת העל: שחקנים שלא חוגגים שערים

        הטוב, הרע והלא נורא: סיכום השבת בליגת העל

        אם צריך לבחור את הרגע העצוב של העונה, הרי שהבטטה מצביעה על המשחק בין הפועל באר שבע למכבי חיפה. השער של וויאם עמאשה בדקות הסיום הבהיר באופן כמעט סופי שהאליפות תישאר צהובה. ולא, לא העובדה שמכבי תל אביב שוב תסיים ראשונה היא שמדכאת פה. מכבי תל אביב בכל זאת טובה, יציבה ואמינה יותר מכל יריבותיה, אבל הנינוחות שאיתה עלתה למשחק בקרית שמונה, בידיעה שתיקו ישרת אותה היטב, היא שכל כך מעיקה. מכבי תל אביב, שהביאה שינוי כל כך קיצוני אצל אוסקר גרסיה ושנאבקה באינטנסיביות מעוררת הערכה בליגה ובאירופה תחת פאולו סוזה, פשוט משייטת העונה בצעדים קטנים, כשאיש אינו עומד בדרכה.

        כאן טמון הדכדוך, בקלות שבה הכול הגיע. בדקות הסיום ביום ראשון בווסרמיל, אליניב ברדה צלע ועוד שני שחקנים לפחות החזיקו את שרירי הירך. מכבי חיפה שיחקה, פחות או יותר, נגד שמונה שחקני שדה. היא הבקיעה שער אחד ועם קצת מזל הייתה כובשת עוד שלושה. כמו בשבוע שלפני כן, באר שבע שילמה מחיר כבד על היעדר כושר גופני והבהירה שבדיעבד, באף נקודת זמן העונה לא הייתה אלטרנטיבה ראויה במאבק על התואר. מכבי תל אביב פחות אשמה, כי כשלא מאתגרים אותך, אין לך כל כך בשביל מה להתאמץ.

        לאלישע לוי יש כעת שתי אפשרויות. האחת היא לקוות להתפתחות – נניח, הפסד של מכבי תל אביב לבית"ר ירושלים וניצחון על קרית שמונה – שתפעיל לחץ על הצהובים ותחזיר את באר שבע לתמונה עם סיכוי אחרון לגנוב את התואר. השנייה היא להוריד לחץ ולהתמקד בגביע, כי בעוד עשרה ימים יש משחק חשוב מול הפועל עפולה.

        אז מכבי תל אביב או הפועל עפולה? מה שנשמע עד לא מזמן כמו בדיחה הופך פתאום לדילמה הגיונית. על איזו אופציה לוי ילך? הערב נקבל את התשובה.

        אלישע לוי מאמן הפועל באר שבע (מימין) עם עוזרו שמעון ביטון (קובי אליהו)
        פתאום הוא צריך להחליט אם לרדוף אחרי מכבי תל אביב או להתכונן להפועל עפולה. אלישע לוי (צילום: קובי אליהו)

        עוד בליגת העל:

        ניר קלינגר מבין: "צריך להתחיל להביא נקודות"
        מנחם קורצקי: "עכו זה משחק העונה שלנו"
        אבנים נזרקו על האוטובוס של הפועל רעננה בסכנין
        לקראת קרית שמונה (20:55, ערוץ 1): בבאר שבע מתמודדים עם פציעות

        מקום 3: בין הכח לאשדוד

        כל אתרי הספורט המובילים הסתפקו בידיעת משחקי הליגה הלאומית של יום שישי בניסוח אחיד ומשמים משהו. 0:0 במשחק העונה, הכריזו, כשהם מתייחסים, מטבע הדברים, למפגש הגדול בין המוליכה בני יהודה לסגניתה בני לוד. בשורת המשנה צוין, בלקוניות מנוכרת של מודעת אבל קטנה בעמוד הלפני אחרון של עיתון יומי, כי "הכח עמידר רמת גן הפסידה וירדה לליגה א'". וכך, ללא מספידים ובלי טיפת אמפתיה, נותק המועדון ממכונות ההנשמה שהחזיקו אותו במשך מספר עונות בליגה הלאומית.

        באופן סמלי משהו, הירידה של הכח נרשמה שעות ספורות לאחר שפיפ"א החזירה את שש הנקודות למ.ס. אשדוד. על אף החנינה, ההווה של אשדוד כלל לא נראה מרשים, כל שכן העתיד. ומהו הקשר, תשאלו? ההוויה של שתי הקבוצות הללו, ההכלאה המוזרה בין שתי קבוצות עירוניות, שגירשה את אחרוני האוהדים. האיחוד הזה הותיר אותן מיותמות וחשופות לגחמותיהם של אנשי עסקים שהפכו אותן למעבדת ניסיונות. אמנם, מדובר במקרים שונים – ג'קי בן זקן לפחות מתאמץ לקיים את המפעל שלו, מה שאי אפשר להגיד על מה שקורה בהכח - אבל הלוגיקה פשוטה: קבוצות ללא אוהדים לא יכולות להצליח, לקבוצות כלאיים אין אוהדים = קבוצות כלאיים לא יכולות להצליח.

        בכל פעם שהעיניים משוטטות במורד הליגות וקולטות תופעות כאלה (למשל, "בית"ר תל אביב/רמלה") הלב נחמץ. איחוד הוא, בהמשך למטאפורת מכונות ההנשמה, צורך פוליטי להשכיב במיטה אחת שני מועדונים גוססים ולקוות שפרפוריהם המשותפים יהפכו אותם לחזקים יותר. הניסיון של העונה, ובמיוחד היוזמה של שני מחנות האוהדים מאשדוד להקים מחדש את מועדוניהם הקודמים, מעיד על כך שלפעמים עדיף לתת לקבוצה לשקוע מהר מלהעביר אותה הליך איטי ומיוסר, עד לכיבוי האורות המוחלט.

        שחקני הכח עמידר רמת מתנפלים על השופט, מתן בראשי (שני מימין) (מגד גוזני)
        מועדון שנותק ממכונת ההנשמה. הכח ברגע אופייני לעונה (צילום: מגד גוזני)

        מקום 2: שלומי דורה

        אם בצמרת הכול נראה סגור, התחתית שוב הפכה להיות סרט מהגיהינום. אשדוד שמחה ביום שישי על החזרת שש הנקודות, אבל לא לקחה בחשבון שהפועל פתח תקוה והפועל עכו ינצחו ויסבכו אותה כהוגן גם לאחר ההחזרה הזו. פתאום שוב יש לנו ארבע קבוצות לפחות במאבקי הירידה, ונראה שאנחנו הולכים לפוטו פיניש האכזרי שהיה מנת חלקנו בשנים האחרונות.

        מנחם קורצקי כנראה קרא את הבטטה בשבוע שעבר והחליט לעשות ממנה הום פרייז עם ניצחון מרשים בבלומפילד, אבל עם כל הכבוד, הקאמבק המרשים יותר שייך לשלומי דורה והפועל עכו. צריך לזכור, רק לפני תחילת הפלייאוף התחתון נראתה עכו כאילו נחרץ גורלה. הקבוצה הייתה אומללה, לא הבקיעה במשך שישה משחקים ובמרחק שמונה נקודות מחוף מבטחים לא הייתה שייכת במהותה לליגת העל.

        זה לא שעכו כל כך מבריקה, אבל היא למדה להשתמש בבית כמאגר נקודות. בשבעת המשחקים האחרונים יש לה הפסד אחד בלבד, בחוץ להפועל תל אביב, יחד עם שלושה ניצחונות (כולם בבית) ושלוש תוצאות תיקו. הרבה מהקרדיט שייך לדורה, שגם ברגעים הקשים ביותר האמין. קבוצות כבר עשו קאמבקים גדולים יותר בעבר, אבל בהתחשב בכך שבניגוד למתקמבקות גדולות בעשור האחרון, כמו בני יהודה או הפועל כפר סבא, לעכו אין מאחוריה צבא אוהדים שייתן את הדחיפה. היא הייתה צריכה מישהו שיחדיר אמונה.

        דורה, שלא הראה סנטימנטים להפועל חיפה, הוא פייטר. אפשר להתווכח על יכולות האימון שלו, אבל מוטיבציה וחושים של שורד תמיד היו לו. הוא אמר שעכו יצאה מעבדות לחירות, אבל בשבוע הבא מחכה לו באצטדיון המושבה חתיכת עבודת פרך. אם יצליח לנצח שם, הוא יהיה בדרך הנכונה להחתים את עצמו על השלמת אחת המשימות הקשות ביותר בשנים האחרונות בליגת העל.

        מאמן הפועל עכו שלומי דורה (אדריאן הרבשטיין)
        תמיד היה פייטר. שלומי דורה (צילום: אדריאן הרבשטיין)

        איש השבת: בן רייכרט

        לפני הכרטיס האדום שבן רייכרט ספג אתמול בבלומפילד, הוא היה צריך לחטוף עוד שלושה או ארבעה כאלה, אבל גל לייבוביץ' החליט לתת לו דקות חסד עד שבאמת לא הייתה ברירה. רייכרט לא ניסה להתווכח, אף לא אחד מאנשי הפועל תל אביב בא בטרוניות. זו הייתה אחת ההרחקות הברורות העונה בליגת העל, והיא הגיעה 18 דקות בלבד לאחר שרייכרט הניף את הרגל ברחבה והעלה את האדומים ליתרון.

        לאדום עוד נחזור, אבל לטעמי, דווקא השער שכבש רייכרט הוא האירוע הגדול של המשחק. הכרוז קרא בשמו הפרטי, הקהל החזיר בשם המשפחה. עד כאן, לא משהו שאמור להיות יוצא דופן, אלא שכשלוקחים בחשבון את מטח הקללות והאיומים שחטף כשהגיע להפועל תל אביב ואת העובדה שהחל מהחודש הבא ישוב למכבי תל אביב, זה לא עניין של מה בכך. הקהל התרגל לנוכחות הזמנית של רייכרט וקיבל אותו. הוא בעיקר לא שוכח לו את העובדה שהקבוצה נראית טוב יותר מאז שהגיע, לפחות ברמת הלחימה על כל כדור וחוסר השקט שהוא עוזר לייצר אצל היריבות.

        ואז הגיעה ההרחקה וחזרו קריאות ה"לא רוצים רכוש של מכבי", והוא יצטרך שוב לבנות את האמון בקרב האוהדים. רק שמה לעשות, זהו רייכרט, השחקן והאדם. טונות של כישרון ועוצמה מצד אחד, אלפי קילוגרמים של בריונות וחוסר אחריות מהצד השני. השאלה היא האם אפשר להפריד בין התכונות הללו. יודעים מה? לא בטוח שאפילו כדאי לנסות. רייכרט שואב את העוצמות שלו במגרש מלהיות באד בוי, וקבוצות, בעיקר כמו הפועל תל אביב של העונה, צריכות את הבולדוג השנוא שיאמלל את היריבות. כשאלי כהן נשאל מדוע לא הוציא אותו לאחר ההפסקה, הוא ענה בכנות האופיינית: "לא היה לי את השחקן המתאים להחליף את רייכרט".

        זו, בפשטות, התשובה שמסכמת את העניין. לפחות כרגע, בן רייכרט, לטוב ולרע, הוא השחקן הכי חשוב בהפועל תל אביב, והעובדה שהקבוצה נראתה כל כך נורא וספגה שני שערים בלעדיו היא עדות נוספת לכך. האוהדים צריכים לחיות עם פעולות שערורייתיות כמו העבירה שהובילה לאדום, אבל גם לזכור שבלעדיו המצב, כנראה, היה הרבה, הרבה יותר גרוע.

        בן רייכרט שחקן הפועל תל אביב כובש מול הפועל פתח תקוה (ברני ארדוב)
        מוכרחים לזכור שבלעדיו היה הרבה יותר גרוע. רייכרט מבקיע לרשת הפועל פתח תקוה (צילום: ברני ארדוב)

        ועוד משהו קטן

        אחד מסיפורי הכדורגל הגדולים אי פעם שייך לדניס לאו, אחד מהענקים בהיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד. ב-1974 הבקיע לאו, במדי מנצ'סטר סיטי, שער בעקב והוריד את יונייטד ליגה. הוא ירד מהמגרש מיד והוחלף. המהלך הזה התקבע במשך 40 השנים האחרונות כסמל למקצוענות, אבל בשנים האחרונות השפעותיו הלכו לכיוונים לא רצויים: שחקנים הפסיקו לחגוג מול קבוצות עבר שלהן. רק שאף לא אחד מהם הוא לאו, ששיחק ביונייטד 12 שנים והרגיש כאב אמתי. אם מירקו אורמוש נתן עונה בינונית אחת בהפועל תל אביב, הוא לא צריך להעמיד פני עצוב כשהוא משחרר פצצה חיונית לרשת שלה. כנ"ל שובל גוזלן, ששיחק במדי האדומים בקושי סיבוב וגם הוא לא חגג. אפילו אלירן עטר, שלקח אליפות במכבי תל אביב, לא צריך לשחק אותה מאמא תרזה כשהוא מבקיע נגדה. המנהג הזה נפסד ומעיד יותר על צביעות מאשר על לויאליות.