תפיסת העולם ההתקפית של ז'ליקו אוברדוביץ' הגדול השתנתה באופן דרמטי לאורך השנים. גם לאחר זכייה אחר זכייה בתארים ושליטה מוחלטת ביבשת, המשיך השועל הסרבי לתור אחר פתרונות מתקדמים ומתאימים שישדרגו את יכולותיהן של קבוצותיו. ואי אפשר שלא להתפעל מהשינוי המחשבתי שעבר על האיש. הקבוצות שלו משחקות כדורסל הרבה יותר בסיסי ונקי, שמבוסס כמעט כולו על תזמון ודיוק.
פנרבחצ'ה שלו מריצה סטים יפהפיים ופשוטים של פיק אנד רול גבוה שמייצר מרווחים נכונים וזוויות מסירה רצויות. מרגע זה, ברגע שמתחילה חדירה לסל, נפתחות בפני החודר אופציות טובות למסירה. זה כל הקסם. ואגב, בניגוד לתאוריות ארכאיות שהחדירו לתודעה שלנו משך שנים, מרבית המסירות במשחק החדירות של ז'ליקו מתבצעות תוך כדי הפסקת כדרור וניתור לאוויר. כי ככה נכון לשחק כדורסל. ואם יש מיסמאצ'ים או יתרונות ברמת האחד על אחד, הולכים למהלכים פשוטים שמנצלים את היתרונות היחסיים. במיוחד במהלכים של גב לסל. הקיצר, כדורסל מה זה בסיסי. ונכון. כי ז'ליקו אוברדוביץ', אחד המאמנים הטובים ביותר בעולם, לא נתן להצלחה קודמת למנוע ממנו להתקדם.
גם תפיסת העולם של מכבי תל אביב השתנתה לאורך השנים. פחות ברמת הכדורסל. יותר ברמת הניהול. שהוא כנראה נגזרת של זהות המנהלים. מאחר שנושא זה נדון ונלעס לא אחת, נוותר הפעם על ההסברים, אך נזכיר שהגישה המודרנית בצהוב כחול גורסת, בין היתר, שקודם כל שומרים על שפיות תקציבית. חושבים מחוץ לקופסא בכל הקשור למדיניות החתמת השחקנים. מחפשים מציאות וגניבות. מתנגדים לבנייה רוחבית של הסגל. זהו, על קצה המזלג.
האם הגישה הניהולית הזו היא הנכונה עבור מכבי תל אביב? אפשר להתווכח. ומסתבר שאפשר גם להתווכח סביב השאלה אם המודל הזה מוכיח את עצמו. אם שומעים וקוראים את ההצהרות והראיונות של מנהלי הקבוצה בימים האחרונים, מבינים שהכול תותים וסוכריות. שלכל אירופה יש מה ללמוד. שהמוח היהודי שוב עושה לכולם לבית ספר. אה, ושמחלקת הסקאוטינג, זאת שמזמן שינתה שמה למחלקת המדיניות המקצועית, היא הדובדבן האמיתי שבקצפת.
אז בואו נבחן לרגע את מודל הניהולי מקצועי של מכבי במבחן מעשי. בשבע עונות היורוליג האחרונות, הגיעה מכבי חמש פעמים לשלב ההצלבה ללא יתרון ביתיות. שתי עונות חריגות יקזזו האחת את השנייה: הפעם היחידה בה מכבי הגיעה עם יתרון ביתיות (והודחה על ידי פרטיזן בלגרד של יאן וסלי) והפעם היחידה בה מכבי הודחה עוד בשלב הטופ 16. במילים אחרות, מכבי היא קבוצה ששווה מקומות 5-8 ביבשת, כל עוד משחקים בשיטת ליגה (ולפני שנכנס אלמנט של טירוף הפיינל פור). הרבה מתחת לאימפריות האמיתיות של היבשת. והעשירות, יש לומר ביושר.
ואם ננתח את שני המשחקים הראשונים של שלוש סדרות ההצלבה האחרונות, נגלה כי היריבה נראתה טובה ממכבי בדרגה לפחות. ריאל מדריד, לפני עונותיים, התקשתה מול מכבי בעיקר ברבע הראשון של המשחק הראשון. וזהו. בעונה שעברה שלטה ארמאני מילאנו במשהו כמו 75 דקות מתוך 80 הראשונות. ונכון לעכשיו ואחרי שני משחקים בטורקיה, אין שום מקום להשוות בין אלופת טורקיה לאלופת היורוליג. ברמת הסגל. בכדורסל. ברמת האימון. בהכל. המזל הוא שבעונה שעברה הצליחה מילאנו, הקבוצה שניצלה את ההתפרקות הבלתי צפויה של פנר על מנת להגיע לפלייאוף ועוד עם יתרון ביתיות, להפסיד משחק אחד שבו שלטה לחלוטין. ולשנות לחלוטין את מהלך ההיסטוריה התקין.
כולם יודעים איך זה נגמר. העונה שעברה הסתיימה בריצה בלתי סבירה בעליל ובזכייה בלתי סבירה בעליל ביורוליג. במה שהוכתר כיום הכיפורים של הפרשנים. והזכייה הזאת משמשת כמודל וכנר לרגליה של הנהלת אלופת היורוליג. שקיבלה חותמת הכשר על כל החלטה מוטעית שמתקבלת שם. כי מרגע שהונף הגביע בפיינל פור במילאנו, כבר אי אפשר להגיד כלום. הפרשנים לא מבינים כלום (מה שנכון). המאמנים של מכבי, אם זה דיוויד בלאט או גיא גודס, לא מבינים כלום. אף אחד לא מבין כלום. כי הלו, אנחנו זכינו ביורוליג.
ועל כך ניתן להשיב במילותיו של המשורר הבריטי רוברט בראונינג, שאמר פעם שדקה אחת של הצלחה יכולה לממן שנות כישלון רבות.
בעונה שעברה נמנעה מכבי מלבצע שינויים נדרשים בתנועה. וכשביצעה, הנחיתה ארצה גרסת קריקטורה של שחקן העבר אנדראה ז'יז'יץ', שלא תרם דבר לקבוצה שלו. בדומה לאי-התרומה, עונה אחת לפני, של דארקו פלניניץ' (או מלקולם תומאס. או גאורגי שרמדיני). אבל ז'יז'יץ', אתם יודעים, השתתף בחגיגות בכיכר רבין. וזה הוביל לתאוריית הכימיה הקבוצתית המנצחת, שהובילה לאי החתמת גארד זר. לוויתור השערורייתי על גל מקל. להמשך האמונה העיוורת ביכולתה של מחלקת הסקאוטינג להוציא מים מהברך. אותה מחלקה שהנחיתה כאן העונה את מרקז היינס. את נייט לינהארט (הגבר), שאילולא הפציעה של פניני כבר מזמן לא היה כאן. את ג'ו אלכסנדר. תגידו, כמה אחוזי הצלחה זה אפס משלוש?
האמת? כשחושבים על זה לעומק, מסתבר שמכבי אכן הוציאה לפועל את המסקנה לפיה עדיפה קבוצה רזה עם מספר כוכבים על פני קבוצה רוויית שחקנים בינוניים שנבנית לרוחב. רק שבמקום בינוניים בסגל עמוק, הלכו שם על בינוניים בסגל מקוצר.
על המשחק אתמול אין הרבה דברים לכתוב. שריקת הפתיחה הייתה גם שריקת הסיום. לעולם לא נדע אם רוטציה שונה ורחבה יותר של גודס במשחק הראשון הייתה משנה את התמונה. יכול מאוד להיות שאי השילוב של סילבן לנדסברג במשחק מספר 1 גמרה את הסדרה. יתכן וזה היה ההבדל בין גניבה מול קבוצה לחוצה לבין הפסד. בטוח שזה לא תרם ליכולת של שחקני מכבי לעמוד על הרגליים יומיים אחרי.
ואחרי שאמרנו את כל זה, חייבים לזכור שאנחנו מדברים כאן על מכבי תל אביב. נכון שהסגל שלה שווה הצלבה והביתה, אבל המועדון שווה הרבה יותר. בכל הרכב ובכל עונה. ואם יש קבוצה אחת שיכולה לחזור מהקרשים ומ-2:0, זאת הקבוצה. אבל לפני שחושבים על קאמבק מהסרטים, צריכים קודם כל לנצח את משחק מספר 3. אחר כך אלוהים גדול.
