עונת ה-NBA ארוכה מדי באופן כללי, אך עבור דיוויד בלאט וקליבלנד היא הייתה מתישה במיוחד. לכן, נראה שכל גורמי המועדון נהנו במיוחד להגיע לשלב המנוחה והנחלה של העונה, השלב בו אין יותר על מה להיאבק עד לפלייאוף. אם בלאט היה מאוד רוצה הוא יכול היה להילחם על מאזן מול יריבות פוטנציאליות במערב, אך הבחירה לא להשתתף בקרבות המיקום האכזריים של הקונפרנס המוצלח הייתה נכונה. היכולת להוריד רגל מהגז, לנוח ולהתכונן לפלייאוף חשובה יותר, גם אם המחיר יהיה איבוד יתרון ביתיות בגמר (מה שכנראה היה קורה בכל מקרה, את רוב הנאבקות על מקומות 2-6 במערב קליבלנד לא הייתה יכולה להשיג).
אז בזמן שבקאבס עסוקים בסוגיה הרת הגורל בעד מי להיות במפגש הלילה בין בוסטון, אותה קליבלנד תשמח לפגוש בסיבוב הראשון, לטורונטו, אותה היא תשמח לפגוש בשני (התשובה היא טורונטו), נמשיך בסיכומי העונה. בשבוע שעבר עסקנו בפן המנטלי, אותו ניתן לסכם כך: למרות הקשיים בחצי הראשון ולמרות חבורת שחקנים שנאספה מכל קצוות הליגה, בלאט הצליח ליצור יחידה מגובשת, חבורה קשוחה שניתן לצאת איתה למלחמות הקשות ביותר. סימן השאלה המרכזי הוא לגבי נסיון הפלייאוף, גם של הקבוצה וגם של רוב האינדיבידואלים, כולל המאמן. הפעם אתמקד בפן המקצועי, בו השאלה המתבקשת היא זו: האם קליבלנד היא קבוצת כדורסל מספיק טובה כדי לזכות באליפות ה-NBA, בעונה שכוללת לפחות שלוש קבוצות מצוינות ומאומנות נהדר?
בלאט עשה היסטוריה קטנה. בארה"ב מבינים: קליבלנד קבוצה מפחידה
קליבלנד גברה 97:109 על דטרויט, טריפל דאבל ללברון ג'יימס
הלילה: עומרי כספי שוב להט, קליי תומפסון ניצח את ממפיס
עומרי כספי: "סקרמנטו היא הבית שלי, אני רוצה להמשיך כאן"
כאשר זו השאלה, ניתן להתעלם לחלוטין מהחצי הראשון של העונה. הקבוצה שמעניינת אותנו לקראת הפלייאוף היא זו של החצי השני, זו שכוללת את המצטרפים החדשים ולא סבלה מהיעדרויות משמעותיות. ברור שכל פציעה של שחקן מפתח תוציא את קליבלנד ממשוואת הקונטנדריות. ברמה מסוימת זה נכון לכל קבוצה, אך במקרה של הקאבס מרחב התמרון קטן יותר והרושם הוא שכל אחד משמונת שחקני הרוטציה הבכירים חשוב. כל נסיון לתת דקות משמעותיות לשון מריון, מייק מילר או קנדריק פרקינס נראה רע, אלה שחקנים שטוב שיש לסיטואציות ספציפיות וימים בודדים, אבל אם הם יצטרכו לשחק באופן קבוע בלאט יהיה בבעיה.
המספרים קובעים באופן חד משמעי שקליבלנד בריאה זו קבוצה קטלנית. הנה הנתון שצריך להפחיד כל יריבה: החמישייה של קיירי אירווינג, ג'יי אר סמית', לברון ג'יימס, קווין לאב וטימופיי מוזגוב פתחה ביחד ב-33 משחקים השנה, המאזן של קליבלנד במשחקים האלה הוא 4:29. אחד מארבעת ההפסדים הוא המשחק הראשון של החמישייה הזאת ביחד, משחק החזרה של לברון ג'יימס מפציעה בו הקאבס הפסידו בפיניקס. שלושת ההפסדים הנוספים, כולם בחוץ, הם הפסד באינדיאנה יום לאחר ניצחון על גולדן סטייט, הפסד באטלנטה במשחק השישי בתשעה ימים והפסד בברוקלין יומיים לאחר ניצחון גדול בממפיס. החמישייה הזאת מנצחת יריבות בפער של 19.3 נקודות ל-100 פוזשנים, בתחום הזה היא חולקת את המקום הראשון בליגה עם החמישייה של גולדן סטייט מבין החמישיות ששיחקו ביחד לפחות 300 דקות.
עוד קצת מספרים: בתקופה שבין ה-15 לינואר, התאריך בו החל המהפך, ל-9 באפריל, התאריך בו קליבלנד הבטיחה את המקום השני במזרח, לקליבלנד היה את המאזן הטוב ביותר (7:32), ההתקפה הטובה ביותר (111.5 נקודות ל-100 פוזשנים) ואחוז הקליעה המשוקלל הטוב ביותר (57.6). קליבלנד הייתה בתקופה הזאת קבוצת הריבאונד השלישית בטיבה בליגה כשלקחה 51.9 אחוזים מהריבאונדים במשחקים שלה. ההגנה שלה דורגה במקום העשירי בליגה כשספגה 101.5 נקודות ל-100 פוזשנים. התקפית, קליבלנד בלטה ביכולת לשלב בין כמות אדירה של שלשות (30.8 למשחק, שנייה רק ליוסטון) אותן קלעה באחוזים נהדרים (38.2, שלישית בליגה בתקופה הזו), לריבוי יחסי של זריקות עונשין (23.5 למשחק, שביעית בליגה). אלה נתונים שמאפיינים קבוצות שמסתמכות על סטטיסטיקות מורכבות, גם אם לא בקיצוניות של הרוקטס. הגנתית, היכולת הבולטת של קליבלנד הייתה בהורדת אחוזי השלשות של היריבות (32.9 אחוזים, מקום רביעי בליגה בתקופה) מבלי לפגוע באף תחום אחר קליבלנד לא הייתה חלשה במיוחד באף קטגוריה הגנתית בתקופה הזאת.
איך קליבלנד ובלאט השיגו את המספרים האלה? נתחיל בהתקפה. למרות שבלאט לא זנח לחלוטין את ה-motion offense שלו, ובמשחקים האחרונים אפילו משתמש בה יותר, ההתקפה של קליבלנד התבססה על פשטות. פיק נ' רול, בדרך כלל בין לברון או קיירי לאחד הסנטרים, עם ריווח מוצלח של שלושת השחקנים הנוספים. ההגנה צריכה לבחור בין קליעה חופשית או נתיב לטבעת של אחד משני הסקוררים הטובים בליגה, האלי-הופ של הסנטר (תחום בו קליבלנד עברה אפילו את הקליפרס מאז שמוזגוב הגיע) או להשאיר שלשן איכותי פנוי על קו השלוש.
אם ההגנה הגיבה בהצלחה, קליבלנד הפכה למומחית בשימוש באופציה ב'. ניתן לומר שקליבלנד היא קבוצת התקפה אופורטוניסטית, כזאת שיודעת לנצל הזדמנויות ומאמינה שהזדמנות כזו תגיע. אם יש מיס מאץ' השחקנים של בלאט מיד ינסו לנצל אותו, אם יש התמקדות בצד אחד הם יעבירו כדור מהר לצד השני, אם יש שחקן חם כל החברים יחפשו אותו. מדי פעם יש גם דקות של התקפה זורמת ויפה במיוחד, בכל זאת מדובר בקבוצה עמוסה במוסרים איכותיים וגם כמה שחקנים שיודעים לנוע, אבל היעילות ההתקפית יוצאת הדופן של קליבלנד נבעה קודם כל מרמת ביצוע גבוהה מאוד בתוך שיטה פשוטה, בזכות כישרון, קבלת החלטות והבנה שאף אחד לא צריך להציל את המולדת.
כל זה נכון עד שמגיעים לדקות מכריעות במשחקים צמודים. בסיטואציה הזאת, יותר מדי פעמים, קליבלנד זנחה לחלוטין את המשחק הרגיל ועברה לבידודים ללברון או קיירי או לפיק נ' רול סטנדרטי לחלוטין. אמנם זה טבעי, במאני טיים הנטייה היא להימנע מעודף מסירות ומצבים בהם ניתן לאבד כדור מול הגנה מרוכזת, אבל בקבוצה של בלאט המצב מוגזם. לקראת הפלייאוף, לא ניתן לצפות מלברון לשנות את מה שהוא רגיל לעשות ועבד עבורו פעמים רבות במהלך הקריירה, לכן התפקיד של בלאט הוא לדאוג למהלך פשוט שיעזור לכוכבים שלו. הוא יכול לזהות את החוליה ההגנתית החלשה של היריבה ולהשתמש בה בפיק נ' רול, הוא יכול להשתמש יותר בפיק נ' רול עם לאב שמתגלגל החוצה, הוא יכול להפתיע עם מהלך בין לברון לקיירי, משהו שהוא כבר עשה כמה פעמים העונה. לכל יריבה יהיו פתרונות שמתאימים לה.
נקודה חשובה נוספת הקשורה להתקפה היא השימוש המוגבר של בלאט בהרכבים נמוכים ובמשחק הפוסט של לברון. אלה דברים שמזכירים את האופן בו אריק ספולסטרה השתמש בקינג ג'יימס באליפויות של מיאמי. היריבות המסוכנות ביותר של קליבלנד הן כאלה שניתן להשתמש מול בהרכבים נמוכים, לפחות בחלק מהזמן, לכן חשוב שבחודשים האחרונים התגבשו הרכבים יעילים מהסוג הזה. יש גם את האופציה של הרכב נמוך עם לאב כסנטר, במעט הפעמים שבלאט ניסה את זה ההגנה די קרסה וזה לא עבד, אבל זה יכול להיות נשק יום הדין בימים מסוימים.
בהגנה, קליבלנד הצליחה להתגבר על בעיית כישרון יחסית. קיירי וג'יי אר עשו עבודה יפה בחלק גדול מהזמן, אבל הם רחוקים מלהיות שומרים בכירים. לאב מבין את השיטה ויכולת הריבאונד שלו חשובה מאוד, אבל הוא מתקשה כל פעם שיריב מכריח אותו לצאת מהצבע ויש ימים שהוא לא מרוכז ונראה אבוד. המחליפים משפרים את ההגנה, אבל אז ההתקפה נחלשת.
אי אפשר לדבר על ההגנה של קליבלנד בלי לדבר על טימופיי מוזגוב. הענק הרוסי מאוד הפתיע ביכולת שלו לשמש כעוגן הגנתי: הוא ממוקם נהדר מול חדירות, הוא מבין משחק ברמה גבוהה והוא קשוח. בחמישייה הפותחת, ההגנה מבוססת על היכולת על סגירת הצבע של מוזגוב שמאפשרת לשאר השחקנים לעזור פחות. עדיין יש מקרים של עזרה מוגזמת שמאפשרת שלשה פנויה, אבל אחוזי השלשות של היריבות מאז שמוזגוב הגיע מבהירים שזה לא מצב קבוע. בלאט שינה את שיטת ההגנה כך שמוזגוב לא יוצא רחוק בפיק נ' רול אלא נשאר קרוב לטבעת, אך עם שחקנים אחרים הוא גם השתמש בשיטות אחרות.
במאני טיים בלאט מעדיף דווקא את טריסטן תומפסון. גם בגלל שטריסטן יודע להתעלות ברבעים אחרונים וגם בגלל שאיתו קל יותר להשתמש בשיטה שניתן להניח שנראה יותר מקליבלנד בפלייאוף: בחילופים אוטומטיים. זה יהיה יעיל במיוחד בהרכבים נמוכים עם לברון וטריסטן כגבוהים. טריסטן ומוזגוב משלימים נהדר אחד את השני וגם יכולים לשחק ביחד בהרכב שמבוסס על הגנה וריבאונד התקפה.
מה שחשוב במיוחד לגבי ההגנה של קליבלנד זה שיש לה תכונה דומה להגנה של מיאמי בימי לברון: גם אם יש לה דקות בינוניות, יש לה את היכולת להתחבר לכמה דקות של הגנה גדולה שיוצרת בריחה. זה יכול לקרות בחמישייה הראשונה, זה יכול לקרות גם בדקות של לברון עם המחליפים. בדקות האלה כולם נכנסים יחד לטירוף, עוזרים אחד לשני, כופים איבודים ומצליחים לרוץ.
בתמונה הגדולה, יש לבלאט כלים איכותיים בשני הצדדים. אין כרגע דרך לדעת איך זה ייראה מול היריבות הבכירות בסדרה, גם בגלל שהיריבות עצמן הן תעלומה: פרט לסן אנטוניו, אין קונטנדרית עם מסורת של גמרים או אפילו גמרים אזוריים. אטלנטה עשויה לשלם מחיר על הורדת ההילוך המוגזמת שלה ועל פרשת תאבו ספולושה, היריבה מהמערב עשויה להגיע מותשת. קשה גם לדעת איך בלאט עצמו יתפקד בסדרה, איך ייראו ההתאמות שלו, איך הוא ינהל דקות אחרונות של משחק מכריע. אבל על כל זה נוכל לדבר בעוד חודש, בינתיים יש שני סיבובים שקליבלנד לא אמורה להיות מאוד מוטרדת בהם.