כשניקולה וויצ'יץ' התראיין לפני שבוע לתוכנית "משחק מקדים" הייתה לו תשובה מעניינת לשאלה אם מכבי יכולה להעפיל לפיינל פור ללא יתרון ביתיות בהצלבה, כמו בעונה שעברה: "זה הולך להיות הרבה יותר קשה, זה בטוח. אבל אנחנו מכבי, הכל אפשרי. ראינו פה כבר בעשרות השנים האחרונות כמה ניסים". המנהל של מכבי תל אביב צודק. אם בעבר התרפקו דורות של ישראלים על נס בדאלונה מ-1967, העונות האחרונות עיבו משמעותית את המיתולוגיה הצהובה: ניצחון החוץ מול פאף בולוניה והמהפך הביתי במשחק השלישי ברבע הגמר ב-2000, הניצחון ב-29 הפרש בויטוריה בדרך לפיינל פור ב-2002 לאחר הפסד ביתי לאותה הקבוצה, נס ז'אלגיריס ב-2004, ההתעלות של יותם הלפרין במדריד ב-2008, היכולת לגבור בהצלבה ב-2011 על קאחה לבורל למרות פציעתו של דורון פרקינס וכמובן עונת 2014, עם העבירה של מלי במילאנו והאיבוד הפלאי של חריאפה באותו אולם ממש.
כל הניסים הללו הובילו לתהליך מרתק, שהגיע לשיאו העונה: האמונה שדברים יסתדרו איכשהו בסוף הפכה למדיניות, ובאופן מוזר, גם הקנתה לקבוצה שקט חסר תקדים. זו אולי העונה השפויה ביותר בתולדות המועדון. מכבי הפסידה שלושה משחקי ליגה בהפרש מצטבר של 66 נקודות, נראית רע למדי ביורוליג בשבועות האחרונים, אבל הצוות המקצועי שלה, בראשות גיא גודס חסר הניסיון, נהנה משקט כמעט מוחלט.
21:00, ישיר באתר: מכבי תל אביב ואלבה בקרב על העונה
צפו בתוכנית "משחק מקדים" לקראת המשחק הגורלי
יצאנו לבדוק מה קורה למכבי תל אביב במשחקי הכרעה
הארכת חוזהו של דווין סמית' ממחיש את הלקח של הצהובים
נראה לכם טבעי? רק בעונה שעברה עמד אחד, דייויד בלאט, בפני פיטורים אחרי פתיחה מגומגמת בליגה המקומית. השקט הזה מוביל גם להחלטות לא מכביסטיות בעליל, כגון השארת הקו האחורי המגמגם על כנו לאחר הסיבוב הראשון, החלטה שככל הנראה הובילה את מכבי לסכנת הדחה כבר בטופ 16. גם התקשורת, שביקרה קשות את הצהובים בעונה שעברה ואז קיבלה אותם עם גביע ביד, זהירה יחסית. נכון, אז ההתקפה נראית רע, לעתים נדמה שהשחקנים לא מתואמים בתרגילי ההתקפה ובריצה למתפרצת, ההגנה רכה וג'רמי פארגו עושה מה שבא לו, אבל למה להסתבך עם הגורל. דיון מקצועי בענייני המועדון הזה הוא לא עסק לפרשנים, אלא לקוראים בקפה ופותחות בקלפים מ"זמן מיסטיקה".
מצד אחד, השינוי הזה מבורך. במשך שנים ספג המועדון חצי רעל על הדורסנות שלו, הרצון לרכוש כל שחקן פנוי בלי לחשוב אם יש עבורו דקות משחק פנויות, ההתלהמות על השופטים, הניסיון לקנות בדרכים לא כשרות כל בדל יתרון. מה נשאר מכל זה? המאמן, גיא גודס, מצטייר כאחלה גבר, ג'נטלמן אמיתי שלא מתקרב לדרגות ההיסטריה של בלאט על הקווים; ניקולה וויצ'יץ', למרות פרשת החלפת מאמנו של התכשיט דראגן בנדר ברמת גן, הוא מופת של שלווה סטואית לעומת מוני פנאן ז"ל; את דני פדרמן לא תתפסו מתנפל על השופטים; כבר לא נותרו שחקנים ישראלים שכדאי לגנוב ליריבות; משחק בית ביד אליהו מזכיר יותר מסיבת יום הולדת למתבגרים, עם הכרוז המעט ילדותי שי סידי והמצלמות שדורשות מזוגות בקהל להתנשק, בלי זכר לאווירה הכוחנית והמאיימת מהעבר; וגם הבחישה העסקנית היא לא מה שהייתה פעם, כפי שהתברר עם החזרתו של הפיינל פור.
ובעוד מכבי מתחזקת רק בג'ו אלכסנדר, הפועל ירושלים הנחיתה כאן במהלך העונה את פופס מנסה בונסו וכעת את דיון תומפסון, העיקר לקחת אליפות. יש קבוצה תזזיתית ורעבה ממכבי אפילו בזירה המקומית. איכשהו, הצהובים מאמינים שיהיה בסדר. ברגע האמת, האופי, רוח המועדון והאוהדים המסורים יעשו את העבודה. רק צריך להגיע איכשהו לשלבי ההכרעה באירופה, ואז אין סיבה להאמין שלא יתרחש עוד נס. אליפות מקומית? כבר הפסדנו כמה, ושום דבר לא קרה.
מצד אחר, השאלה היא מה נשאר מהמכביזם. הפנאטיות של פעם הייתה חלק מכריע מההישגיות של המועדון. הקשיים שעברה הקבוצה של העונה שעברה, לרבות הביקורות והאיום על מעמדו של המאמן, היו חלק מכריע מתהליך ההתחשלות בדרך לגביע; התחושה הכמעט דתית בהיכל במשחק מול ז'אלגיריס ב-2004 הובילה לכך שמכבי המשיכה לנסות גם כשהכל נראה גמור; והקבוצה של 2008 הגיעה לגמר היורוליג אחרי החלפת מאמן.
הקבוצה של 2015, לעומת זאת, מדשדשת כבר זמן רב, כשהמקום שלה בהצלבה כבר נראה מובטח, בעוד מאחור דוהרת קבוצה גרמנית קשוחה ואגרסיבית, עם מאמן מוטרף על הקווים, קצת כמו מכבי של פעם. מכבי הייתה פעם אי של מצוינות בתוך מדינה של חפיפיניקיות, מוסד פרפקציוניסטי שמסביבו אווירה של "יהיה בסדר". העונה, מכבי תגיע אם תגיע להצלבה בעמדת נחיתות משמעותית גם מול צסק"א מוסקבה וגם מול אולקר. ייתכן שכבר הערב נגלה שהמדיניות השפויה היא בעצם כסות לבינוניות. אין לדעת, כמובן: רק אסטרולוג יוכל לקבוע אם יתרחש עוד נס.
