פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        תראו מי מדבר: הדרך המגוחכת שבה מתקבלות החלטות הרות גורל בכדורסל הישראלי

        החלטת המנהלת לחזור לשיטת הפיינל פור מעידה על הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין מכבי תל אביב ליתר הליגה, אך בעיקר מגוחכת, לאור העובדה שמנהלים ללא מושג בקבוצות מכתיבים סדר יום לכדורסל הישראלי כולו. האוזמן מסכם מחזור, נפרד מאורי שלף ומתריע על חד הגוניות של הצהובים

        תראו מי מדבר: הדרך המגוחכת שבה מתקבלות החלטות הרות גורל בכדורסל הישראלי

        1. לך תכתוב על מחזור ליגה בשבוע שכזה. למי יש חשק לנתח מאצ'אפים ומגמות הגנתיות כשאורי שלף הולך לישון ולא מתעורר. בגיל 43. מעטים יודו בכך, אבל מרבית האנשים שאני מכיר חשבו, ברגע ששמעו את הידיעה האיומה, קודם כל על עצמם. חבר אמיץ אחד סיפר לי שברגע שנודע לו, תגובתו הראשונה הייתה להביט בבת זוגו ולבכות. לבכות מחשש שדבר כזה יכול לקרות גם להם. ומיד אח"כ, המחשבה עברה לאורי עצמו. בענף ובו כל כך הרבה טיפוסים מורכבים, בוא נקרא לזה כך, אורי תמיד היה מהטובים. מהחכמים. מהשפויים. מהשקולים.

        כאן בדרך כלל השלב שבו מעלה מהאוב הכותב סיפור משותף עם הנפטר. אז הנה שלי: פברואר 2011. הפועל תל אביב של אורי שלף בשלבי סיום משחק חצי גמר גביע המדינה מול ברק נתניה. והאדומים מהליגה השנייה הולכים ומתקרבים להעיף את קבוצת הצמרת של נתניה ולהעפיל לגמר. אנשי אשדוד ואני, שמתכוננים לטבח הצפוי מול מכבי תל אביב בחצי הגמר השני, מתמקמים מאחורי הספסל האדום. כדקה לסוף, הפועל מובילה והמבטים של אורי ושלי מצטלבים. אני שואל איך לעזאזל הוא נשאר (יחסית) בשליטה. הוא עונה לי שכשאתה בהפועל תל אביב אין לך ברירה. כדקה אח"כ שובר אדריאן בנקס להפועל את הלב ושולח אותה הביתה. אני נתקל שוב באורי. הוא מסמן לי עם היד משהו כמו "עכשיו הבנת"?

        חראם על אורי שלף. תנחומים למשפחה. כל מי שהכיר אותו יודע לומר עד כמה שהיה כן וישיר. אז בואו נהיה כנים וישירים ונודה על האמת. אנחנו בסך הכול ברווזים במטווח.

        ארונו של אורי שלף מוצב באולם הדרייב אין (ברני ארדוב)
        מהשקולים והחכמים בכדורסל הישראלי. אורי שלף ז"ל (צילום: ברני ארדוב)

        2. במעבר חד אבל בהמשך ישיר למצב הרוח המחורבן, בואו נדבר קצת על החלטת מנהלת ליגת העל לחזור לשיטת הפיינל פור. לא ניתן להתייחס להחלטה על המעבר לפיינל פור באופן מנותק מהסיפור האמיתי. והסיפור האמיתי הוא היחס שבין מכבי תל אביב לבין שאר הקבוצות. את עמדתי הצנועה בעניין היחס בין מכבי תל אביב לבין הליגה המקומית הבעתי מספר פעמים. כאן למשל, כאשר טענתי שיש לסכם – במשותף ובהבנה – על עזיבה זמנית של הצהובים את המסגרת המקומית (פלוס קבלת הסכמת היול"ב לאשר המשך השתתפותה של מכבי ביורוליג חרף העזיבה).

        מערכת היחסים בין אלופת היורוליג לבין יתר חברות השלולית בלתי אפשרית ובלתי ניתנת לתיקון או איחוי. אנשי מכבי משוכנעים לחלוטין שכל מעייניהם של כל-מי-שאיננו-צהוב הוא לחפש איך לדפוק אותם. פשוט מאוד. רוב-מי-שאיננו-צהוב משוכנע לחלוטין שמכבי היא אימפריה דורסנית שאיננה בוחלת בכל תרגיל מלוכלך כדי לשמר את מעמדה. ולמי שהיה זקוק לחיזוק בעניין זה, הגיעו הידיעות מהשבוע האחרון, על פי פרסומים זרים, לפיהן אנשי מכבי לא היססו כלל לפנות מעל לראשיהם של ראשי הקבוצות האחרות, ברמת ראשי ערים או ספונסרים, על מנת שאלה ילחצו על הקבוצות התלויות בהן כדי לוודא שלא יצביעו נגד עמדתם של הצהובים.

        יו"ר מכבי תל אביב שמעון מזרחי לצד חבר ההנהלה דייויד פדרמן (ברני ארדוב)
        מערכת יחסים בלתי ניתנת לאיחוי. שמעון מזרחי ודייויד פדרמן (צילום: ברני ארדוב)

        כך או אחרת, הנקודה הפעם איננה עצם ההחלטה על החזרה לעבר ולפיינל פור, אלא על האופן שבו התקבלה. ליתר דיוק, על זהות האנשים אשר קיבלו את ההחלטה. בבסיס הרעיון להקים מנהלת ליגה, עמדה המחשבה שראשי הקבוצות או הבעלים שלהן ידעו טוב יותר מכל אחד אחד מה טוב להן. וטוב לליגה. מזה לא מעט שנים אנחנו יודעים שההנחה הזאת מוטעית באופן יסודי. אין להם מושג מה טוב לליגה. לחלקם אין מושג מה טוב לקבוצות עצמן.

        ותראו מי מחליט, למשל. קחו לדוגמא 3 קבוצות, נניח, כמו הרצליה, אשדוד וגליל גלבוע. עכשיו תחשבו לרגע על האופן שבו הן מנוהלות. על היכולת שלהן לגייס תקציבים. על היכולת שלהן לבנות קבוצות. על היכולת שלהן לשווק. חשוב מכל – על היכולת שלהן לייצר עניין בתוך הקהילה שלהן. למשוך קהל. להפוך אטרקטיביות. מוטב לנציגי הקבוצות הללו, בין היתר, להוכיח קודם כל שהם יודעים לעשות טוב לקבוצה שלהם, לפני שהם מתיימרים להצביע ולהכריע בסוגיות שיכולות לעזור לכדורסל הישראלי.

        שחקני בני הרצליה, ג'וליאן רייט, יובל נעימי (מגד גוזני)
        בקושי מנהלים את עצמם, וכבר מתיימרים לנהל את הכדורסל הישראלי. שחקני בני הרצליה (צילום: מגד גוזני)

        3. מכבי תל אביב, גיבורת פרשת הפיינל פור, הגיעה למשחק בחולון במצב קלאסי של לוז-לוז. או שמפסידים במשחק או שמפסידים עוד כוחות ואנרגיות של שחקנים שנשחקים על הפרקט. אז אמנם המשך שחיקתו של יוגב אוחיון נבלמה, אבל מה שנותר מהקו האחורי של גודס (פארגו את היינס) המשיך לשחק הרבה יותר מדי ולהסריח את הפרקט.

        אמנם ביג סופו קיבל עוד יום מנוחה (יכול להיות שהוא עובד פחות ימים בעונה מאשר מאמן נבחרת ישראל בכדורגל?) אבל ההצגה של דווין סמית', בריאן רנדל ובמיוחד אלכס טיוס המשיכה להבליט את החד גוניות שיש למכבי בעמדות 4-5 ואת הבעייתיות הרבה שיש בשילובו של ג'ו אלכסנדר. מול חולוניה הרופסת הספיק מאמץ מרוכז של הפורוורדים כדי לנצח. יספיק גם מול גלאטסראיי ביום חמישי?

        שחקן מכבי תל אביב דווין סמית' מול שחקן הפועל חולון אלון ספיר (ברני ארדוב)
        מכבי תל אביב הולכת ומתגלה כחד גונית. דווין סמית' (צילום: ברני ארדוב)