גרינסבורו קוליסאום, צפון קרוליינה. שעה וחצי לפני משחק גמר אליפות ה-ACC בין צפון קרוליינה טאר הילס לנוטרה דאם אייריש. האוהל העצום שהוקם ליד האולם, עם פעילויות לילדים, הגרלות ואוכל, גדוש עד אפס מקום. במקום שורה ארוכה של דוכני בירה, מכולם משתרך תור ארוך. עשרות טריילרים שהתמקמו בחניון כל שבוע הטורניר עושים על האש. המסורת הנפלאה הזאת של ברביקיו בחניון או במדשאה שליד אירוע ספורט אמריקאי נקראת "טלגייט", והיא מורכבת ממשפחות שפותחות שולחן אוכל, משחקי פריסבי וסטודנטים שיכורים. לעתים נדמה שזה האירוע האמיתי והמשחק עצמו שולי בהרבה. מדובר בערב רב של נשים וגברים, זוגות, משפחות, סטודנטים וקשישים. כולם עטורים בחולצות האוניברסיטה שלהם. ככה נראית חגיגת ספורט.
בכדורסל המכללות קיימים 32 קונפרנסים אשר משחקות בו 351 מכללות בדוויז'ן 1. ה-ACC נחשב לאחד הקונפרנסים החזקים בארה"ב ואולי החזק שבהם. הוא נחשב באופן מסורתי לקונפרנס בו המשחק יותר מהיר, והוא מתהדר בקבוצות כמו דיוק, צפון קרוליינה, צפון קרוליינה סטייט, וירג'יניה ופלורידה סטייט, וחברות חדשות יחסית כמו לואיוויל, נוטרה דאם וסיריקיוז. כדי לקבל קצת פרספקטיבה, דיוק ווריג'יניה דורגו רוב העונה כשתיים מארבע הקבוצות הטובות בארה"ב. נוטרה דאם, קרוליינה ולואיוויל דורגו ב"פול" שכולל את 25 המכללות הטובות ביותר, וזה לא שהקבוצות הללו ליקקו דבש אל מול היריבות בליגה הזו. זו הייתה עונה די מטורפת באיכותה. אל תתפלאו אם תמצאו בשלבים מאוחרים בטורניר ה-NCAA כמה מהשמות שהוזכרו פה.
יש לא מעט הבדלים ברורים בין הכדורסל שאנחנו מכירים בישראל לבין זה שכאן. זה מתחיל במבחר העצום של השחקנים, על האתלטיות, הגודל והאיכויות שלהם. זה המתקנים, המשאבים, הכסף וכוח האדם שסובבים כל תוכנית כדורסל. אלו היבטים מקצועיים כמו שעון 35 השניות, והיבטים תרבותיים כמו עיירות הקולג', הסטודנטים, ובוגרי האוניברסיטאות שחיים את הקבוצה ומשחקיה. יחד עם זאת צריך לציין שלא הכל קל ופשוט לקבוצות מכללות. הן מתמודדות עם הפיכתם של הילדים האלה לכוכבים בגיל צעיר על כל המשתמע מכך, עם היותם סטודנטים בעלי חובות לימודיות (למרות שלעתים מתברר שלא היו סטודנטים מן המניין וקיבלו הקלות שלא כדין), ועם ספר חוקים עב כרס ובו הגבלות של ארגון ה-NCAA על מגוון היבטים כמו הגבלת שעות האימון השבועיות וכדומה.
טורניר ה-ACC מצליח להמחיש שניים מהעקרונות הבסיסיים של כדורסל המכללות, שהופך אותו למודל כל כך מצליח: שיטתיות והמשכיות. ארבע הקבוצות שהגיעו לפיינל פור הטורניר מספרות את הסיפור באופן די ממצה.
שיטתיות
בכדורסל המכללות מאוד בולט עד כמה סגנון משחק יכול להיות שונה האחד מהשני. מאמנים שונים תופסים את המשחק אחרת, ומאמצים לעצמם פילוסופיות שונות לגבי צורת משחק וצורת אימון. אלמנטים נבחרים מקבלים משנה תוקף ומודגשים, ותפיסת עולם שלמה יכולה להיות בנויה סביבם. ככל שמעמיקים מגלים עד כמה השוני הזה מייצר סגנון, מגדיר זהות, ומבדיל בין התוכניות.
לחצי גמר טורניר ה-ACC הגיעו ארבע קבוצות: דיוק, וירג'יניה, צפון קרוליינה ונוטרה דאם. כולן תוכניות כדורסל גדולות וטובות. הדבר שבתור מאמן מושך את העין הוא עד כמה הן שונות בשיטת המשחק שלהן. אמנם גם באירופה ובישראל קבוצות שונות זו מזו - ריאל שונה מברצלונה ששונה מאולימפיאקוס ששונה ממכבי וכן הלאה. עם זאת, כאשר בוחנים את ארבע הקבוצות בפיינל פור ה-ACC כבבואה לליגת המכללות, התרשמתי עד כמה שיטת המשחק של כל אחת מהן שונה, ובעיקר עד כמה השיטה בה הן בחרו מגדירה את הקבוצה ואת זהותה.
ויר'גיניה בעיקר מזוהה עם הגנת הפאק ליין דיפנס, שלוחצת את הכדור כששאר השחקנים מוכנים לעזרה, ושואפת להכריח זריקה מאותגרת מאחורי קו ההגנה. אמנם וירג'יניה שומרת אישית אך זו אישית שונה מאוד מההגנה האישית של צפון קרוליינה או דיוק, והיא נחשבת לאחת ההגנות הטובות במדינה. היא גם משחקת התקפות ארוכות וממושמעות, והסגנון האיטי הזה מביא עימו לא מעט ביקורת במדיה האמריקאית.
צפון קרוליינה, כקונטרה לוירג'ינה, שואפת לשחק מהר ולייצר את התקפת המעבר עם שחקני הפנים הניידים שלה והאופציות הרבות שקיימות בו. שעון ה-35 שניות הוא בגדר המלצה עבורה, והיא שולחת כשיטה לפחות שניים ולפעמים שלושה שחקנים לריבאונד התקפה.
נוטרה דאם, בניגוד גמור לקרוליינה ש"סותמת" את הצבע עם שחקני הפנים, משחקת את הספייסינג אולי הכי טוב במכללות, עם קלעים נהדרים בפינות. על זה מתבסס רוב משחק ההתקפה שלה שנחשב לאחד היעילים מבחינה סטטיסטית במדינה. המשחק שלה מערב פחות תנועה ללא כדור, ואפשר לפעמים לראות שחקן עומד במקום אחד או לכל היותר זז פעם אחת לנקודה אחרת בהתקפה שלמה, בידיעה שהנקודה הזאת היא אחד המפתחות לריווח בהתקפה.
ודיוק.... דיוק זה ששבסקי, שעקרונות ה-motion וההגנה האישית מלווים אותו כתלמידו של בובי נייט, אך הוא מסוגל לצאת מהשבלונה ולנצח בעזרת החלפת הגנה, ובעיקר על ידי שימוש יוצא מן הכלל בכלים שיש לשחקניו. בניגוד לשאר הקבוצות, הכי קשה להגדיר במשפט את הסגנון שלו, אבל בבירור הוא שונה מכל השלושה הראשונים.
על אף התחרותיות העצומה שקיימת במכללות, וכמי שבא מאסכולת הטריקים הישראלית, הופתעתי לא פעם מעד כמה המאמנים דבקים בשיטה - גם במינוס וגם בפלוס עשרים. השיטה היא מעל משחק זה או אחר, לבטח בעונה הסדירה. זהו לא מס שפתיים שיישבר תחת תנאי הלחץ הראשונים להגיע, אלא אסטרטגיה לטווח ארוך, ועל פיה סגנון המשחק של הקבוצות ימעט להשתנות ללא קשר לזהות היריבה.
שלא תבינו לא נכון, לפני כל משחק יש באימון ומסביבו מערך סקאוטינג שמכין את הקבוצה ליריבה. אבל השיטה, הסגנון, העקרונות עליהם מושתת הקבוצה, נשארים בעינם. זה הספציאליטה של אותו מאמן, בתחום הזה הוא מומחה, בזה הוא מאמין, ועל זה משלמים לו. כמו כן, בעד השיטה בה המאמן והקולג' ידועים מגיעים שחקנים לשחק בתוכנית הקולג' הספציפית במסגרת הגיוסים. זאת הזהות של התוכנית באופן מובהק, וזה אחד הדברים החשובים ביותר אשר מגדירים אותה כלפי פנים וכלפי חוץ.
אני מודה שגם לי, כישראלי, קשה להתעלם מהתמונה הקופצת לראש של מאמן "בוק", שמרן וקפדן, שימות למען השיטה. אבל לפני שמעלים אותם על הגריל ומפטרים אותם בתכנית הספורט הקרובה למקום מגורינו ראוי לזכור שמדובר במאמנים עם ניסיון של מעל 20 שנה, באחד המקומות הנחשבים והנחשקים בעולם הכדורסל. הם בעלי הישגים קבוצתיים מרשימים, ותחתיהם עברו לא מעט שחקנים שהגיעו ל-NBA ולטופ יורוליג. הם מוערכים מאוד על ידי קולגות, ונחשבים למרצים מבוקשים בעולם הכדורסל כמו גם בסביבה העסקית. ומישהו מוכן לשלם להם כמה מיליוני דולרים כל שנה בחוזים ארוכי טווח כדי שהם אלו שיאמנו את המכללה שלו.
גמר הטורניר. מצד אחד ניצב רוי וויליאמס האגדי בצפון קרוליינה עם השיטה שהוא משחק שם כבר 11 שנה (ועוד 15 לפני זה בקנזס), ומהצד השני מייק בריי, שלאחר שהיה עוזרו של ששבסקי בדיוק, כבר 15 שנה בונה את התוכנית של נוטרה דאם עם שיטתו הוא. זו מלחמת סגנונות. לא רק ברמה של משחק מהיר אל מול משחק איטי, או אזורית מול אישית, וגם לא ברמה של פתרון אחד אל מול השני בניסיון להתמודד עם הפיק אנד רול. זה קרב בין תפיסות עולם של שני מאמנים שידעו היטב איך הולכת הקבוצה השנייה לשחק, ואף התכוננו לכך, אך יודעים שההצלחה שלהם טמונה בשיטה שלהם. זאת הזהות שלהם ואיתה הם הולכים לנצח.
בעולם אוטופי הייתי רוצה שאוכל לשחק את המשחק התנועתי של קרוליינה, עם הספייסינג של נוטרה דאם. שיהיה לי את הלחץ של לואייויל, אבל גם את האזורית 2-3 של סיריקיוז. שנרוץ ונשחק מעבר מצוין, אבל שנדע לשלוט בקצב ולשחק תרגילים עד הסוף. שיהיה משחק פנים טוב עם איזון של הגארדים מבחוץ. שאשלוט בקבוצה בהתלהבות ובתשוקה, אבל גם אהיה רגוע ומחושב.
לפעמים הצלחה טמונה דווקא ביכולת לוותר על דברים. להגיד לעצמך - אני לא יכול לעשות הכל מעולה, אבל אני רוצה לבחור באילו היבטים אני שואף להצטיין, על סמך הבנה כנה של מי אתה. מאמני הקולג'ים עושים בדיוק את זה. הם גיבשו לעומק פילוסופיה בה הם מאמינים והחליטו על מה הם מוכנים לוותר. הם לא קמו עם זה בבוקר אחרי משחק לא טוב, אלא שימשו כעוזרי מאמנים וכמאמני מכללות קטנות, וזיקקו שיטה וזהות שמתאימה להם. הם מכירים כל זיז ונים בה, בוחרים את השחקנים המתאימים לתפיסת עולמם, ומלמדים את השחקנים והמערכת כולה להיות קבוצה מנצחת על ידי שימוש נכון בה.
המשכיות
שיטה, נפלאה ככל שתהיה, תתקשה לקיים עצמה אם לא תתקיים המשכיות. מכיוון ששיטה איננה טריק הגנתי, או תרגיל התקפה, אלא מערכת מורכבת יותר עם ניואנסים רבים שדורשים לימוד יסודי והבנה עמוקה של המאמן עצמו, הצוות המקצועי, השחקנים, ושאר המעטפת.
באחת מהרצאותיו נשאל אחד מהמאמנים הגדולים בדורנו, גרג פופוביץ', כמה זמן לוקח לשחקן להבין את השיטה בה הם משחקים בסן אנטוניו. פופביץ בלי להתבלבל אמר שיש כאלה שקל להם יותר וכאלה שלוקח להם זמן רב יותר, אך לא פחות משנה. כן כן, שנה. רק כדי להבין את השיטה.
כך במכללות, ברור לכולם ששיטה היא דבר שלוקח זמן להנחיל, ולכן ברור ומובן שלמאמן מגיעים ימי החסד ללמד את השיטה. אגב, לא מדובר בפרק זמן של עד מחזור 10, עד ינואר או עד רצף ההפסדים הראשון שידרוש "זעזוע במערכת". מאמני המכללות כמעט תמיד חתומים לחוזים ארוכי טווח, חוזים אשר יאפשרו להם, בראש שקט באופן יחסי, להטמיע את השיטה, גם אם בדרך הם יספרו כמה הפסדים ולא עלינו עונות פחות טובות.
נתעלם רגע מבייהאם וששבסקי שמאמנים כמעט 40 שנה באותה תוכנית, וגם מנייט וסמית שאימנו כ-30 שנה באותו קולג'. הנה מספר דוגמאות למאמנים מתוכניות שונות:
ווסט וירג'יניה, בוב הגינס - 7 שנים
טמפל, פרן דנפי - 8 שנים
פלורידה סטייט, לנארד המילטון - 13 שנים
סן דייגו סטייט, סטיב פישר - 16 שנים
מישגן סטייט, טום אייזו - 19 שנים
כמה מאמנים בשתי הליגות הראשונות בישראל מאמנים את אותה קבוצה 7-8 שנים ברצף? במחלקות נוער אפשר למצוא כמה, ובמקרים האלה מדובר באגודות מוצלחות בדרך כלל - רון נווה ברעננה, שרון אברהמי בעמק יזרעאל, ניר קפלן בגלבוע, רוני כאהן בהרצליה. עכשיו תנסו למצוא מאמן שנמצא באותו המקום 13, 16, 19 שנים. מדי פעם מועדונים גדולים באירופה מנסים ליצור מערכות דומות בעלות מאמן מוביל לשנים קדימה. הדוגמא הטובה ביותר היא אוברדוביץ' אשר אימן 12 שנים את פאנתינייקוס, אבל גם פסקוואל בברצלונה כבר 7 שנים.
אין טעם להיכנס לעומק ההבדלים אשר מאפשרים המשכיות במכללות לעומת אלו שמקשים על אי המשכיות אצלנו. אבל חשוב להדגיש עד כמה ניתנת האפשרות למאמן לבנות, לייצר תהליך - מילה שנזרקת לאוויר בתרבות הספורט שלנו, ונדמה כי ערכה הולך ויורד.
כמה עמוקה יכולה להיות עבודה שנמדדת במספר פרמטרים ולא רק ממשחק למשחק ב"שפיץ של הנעל". בנייה בעלת אורך רוח והבנה שלוקח זמן להטמיע אלמנטים ולראות שיפור. אנרגיות המנותבות לאימונים ותכנים מקצועיים ולא להיבטים שמסביב. שקט לשחקנים שיודעים שהמאמן שהביא אותם הוא המאמן שיאמן אותם בשנה וככל הנראה בשנים הבאות שלו בקולג'. איזו בנייה יציבה וארוכת טווח נעשית כשמאמן מגייס באופן סיסתמטי שחקנים שמתאימים לו לשיטה ולא משנה סגנון משחק כל ינואר עם גבוה שנחתך וגארד שבא לסגור פינה. נותר לקנא בשיטתיות ובהמשכיות שיש בעולם ליגת המכללות, ולנסות לראות בעזרת אילו התאמות ניתן להעתיק מודלים מצליחים שכאלה.
הצד השני
לכל מטבע שני צדדים. על אף ההתפעלות הרבה מהשיטתיות וההמשכיות, חובה להביא גם את הצד השני. בתרבות האמריקאית אתה הופך להיות מקצוען בתחומך במלוא מובן המילה. זה שדופק את המסמר דופק את המסמר מצוין, אבל בכלל לא בטוח שהוא גם זה שמחזיק את המסמר. את זה יעשה מישהו אחר שהתמקצע בתחום הזה. ובתוך השיטתיות הזאת טבועה גם חוסר גמישות מחשבתית מסוימת.
כך למשל אם מאמן המכללה החליט שלפי פילוסופיית המשחק שלו הפתרון ההגנתי שלו ל-PR הוא Help & Recover גבוה ותוקפני, אז זה הפתרון. גם מול שחקן שהסיכוי שיקלע מכדרור שואף לאפס וגם אם החסימה התבצעה 2 מטר מעל לקשת השלוש. לא פעם נראה שעם קצת יציאה מהשבלונה היה ניתן לייצר פתרון קל הרבה יותר (נאמר Under), ושלא פעם הפתרון שהוחלט כחלק מהשיטה, דווקא במשחקים מסוימים יוצר יותר בעיה הגנתית מאשר פותר אותה. אבל זו השיטה (שכאמור, אין צורך לציין שוב את יתרונותיה). איזון, כמו בחיים, היא מילת המפתח.
כמאמן שיטתי, לא תרצה "לשגע" את השחקנים עם מיליון אפשרויות לכל מצב - את השחקן הזה תכוון הצידה, את ההוא לאמצע. עליו - מימין עושים under , ועל אחר משמאל flat. אבל ללמד מספר דברים, ולבקש מהשחקנים בהתאם למצב לבצע משהו שונה, גם אם הוא חורג מהשיטה, מקדם את הקבוצה, ולא פחות חשוב - מפתח דפוסי הסתגלות, הפעלת מחשבה וממזריות, שנדמה שקצת חסרים פה.
במשחק הגמר צפון קרוליינה הפסידה לנוטרה דאם, ששיטתם הייתה על העליונה הפעם. בראיונות עם רוי וויליאמס לאחר המשחק לא שאלו אותו אם הוא חושב לקחת אחריות ולהתפטר. באימון שלאחר המשחק, השיטה שלו נשארה בעינה.