אז אחרי הכול החלטתי לנחות באינדיאנה, מדינת מיד ווסט די אפורה, קרה וידועה בעיקר בגידולי התירס והחיטה שלה. ובכדורסל.
קשה לתאר עד כמה מתעניינים באינדיאנה בכדורסל. במדינה הזו המשחק הוא כמעט ברמה של דת ובכל חצר תמצאו סל. לא פלא שאינדיאנה ילדה וגידלה ברחביה מוחות כדורסל כמו גרג פופוביץ', ג'ון וודן ולארי בירד, ובגמר תיכונים שם ניתן למצוא 16 אלף איש בקהל (!). בינינו, כנראה שלרוב הישראלים לא יצא להגיע, אז כהמלצה על הדרך, צפו בסרט Hoosiers (ימים של תהילה), המספר את סיפורו של תיכון באינדיאנה ובהחלט נותן טעימה מטירוף הכדורסל במדינה.
הכתבה הראשונה בסדרה: כך הגעתי להשתלמות מאמנים בארצות הברית
בשנות ה- 80 ההורים שלי נסעו לעשות את התואר השני באוניברסיטת אינדיאנה והעניקו לי אזרחות אמריקאית ואת התואר Hoosier מלידה (ילדי אינדיאנה, כמו גם מי שלומד באוניברסיטת אינדיאנה, מכונים כך). נולדתי במינוס 17 מעלות, ואבא שלי מספר שבטלוויזיה בבית החולים בדיוק שודר משחק של האוניברסיטה. כנראה שכ-Hoosier האהבה לכדורסל טבועה מלידה. בגיל שנה חזרנו לארץ, ולמרות שהגעתי מאז מספר פעמים לארצות הברית, אי לכך שזה לא המקום האולטימטיבי למטייל הממוצע, זאת הפעם הראשונה שזכיתי לראות את מקום הולדתי.
צחוק הגורל הוא שכשכבר הגעתי, האימונים הראשונים שהלכתי לראות היו דווקא אצל היריבה המושבעת שהכרתי מסיפורי הוריי - פרדו. טעימה מהיריבות ניתן לחוש מסיבוב קצר בחנות טי שירטים רנדומלית בפרדו, שם תמצאו סלוגנים כמו "אני אוהד פרדו וכל מי שמשחקת נגד אינדיאנה", כאשר באוניברסיטת אינדיאנה תתקלו ב-"אני משתדל לא לשנוא, אבל כשאני שונא - אני שונא את פרדו". כשזה מגיע לכדורסל זה רק הולך ומתעצם, כפועל יוצא של היחס למשחק במדינה. היריבות הזאת מוציאה מכל מי שלוקח בה חלק, אקסטרה מאמץ, והיא מזינה חלק גדול מתרבות הכדורסל במדינה ומההגדרה העצמית של סטודנטים ובוגרי האוניברסיטאות. כמדינה שמקדשת את המשחק, גם כדורסל התיכונים באינדיאנה נחשב למצוין, וברחביה קיימים עוד קולג'ים בעלי תוכניות כדורסל טובות ובעלות מסורת כמו באטלר, נוטרדאם ואינדיאנה סטייט.
אז למה שלא אסע לשם כדי להשתלם?
"פרדו בוילר-מייקרס" משחקת בקונפרנס ה"ביג 10", שנחשב לאחד החזקים בארצות הברית וכולל מכללות כמו אוהיו סטייט, אינדיאנה, מישיגן, ויסקונסין ואילינוי. היא נחשבת למתמודדת חזקה בקונפרנס באופן מסורתי ומשתתפת באופן די תדיר בטורניר הNCAA במרץ המשוגע. זו לא מכללת פאר במובנים של כדורסל, אבל קולג' טוב ומוערך, ובין בוגריו קופצים לעין גלן רובינסון שנבחר בדראפט 94' במקום הראשון ועשה קריירה עשירה ב-NBA, וג'ון וודן שהפך למאמן המעוטר ביותר בהיסטורית המכללות עם 10 אליפויות כמאמן UCLA. צריך להבין שגם בקולג' כזה, שלא נמנה עם השמות הגדולים, מדובר על מקצוענות ברמה גבוהה מאוד. לדוגמה, המעטפת בפרדו כוללת ארנה בעלת כ-15 אלף מושבים ומגרש אימונים נוסף באותו מבנה, שלושה עוזרי מאמנים, שני מאמני יכולת גופנית, אנשי אדמיניסטרציה, וידאו וסטטיסטיקה. המאמן מאט פיינטר, שגם שיחק שם בתחילת שנות ה-90, פתח את עונתו העשירית כמאמן פרדו ומשתכר מעל 2 מיליון דולר העונה.
אחרי כל כך הרבה דלתות שלא עלה בידי לפתוח מהארץ, הופתעתי ממידת הפתיחות שנתקלתי בה בפרדו: הקלות שבה הכניסו אותי לאימונים, נתנו לי בכתב את סט התרגילים שהם משחקים, אפשרו לי לצלם והזמינו אותי כאורח למשחק קדם עונה, הייתה בגדר הפתעה עבורי ומילאה את המפרשים ברוח חיובית. אליוט, מנהל אופרציית הכדורסל, סיפר לי שפיינטר מאוד אוהב ללכת ולשאוב השראה ממקומות אחרים, ומאוד פתוח לגבי האופציה שמאמנים יעשו זאת באימוניו. ואכן, ברוב האימונים בהם הייתי הגיעו מאמני היי סקול מהאזור לצפות.
עקבתי אחרי האימונים בפרדו. מעבר למקצוענות, לכמות האנשים שמקיפים כל אימון ואימון, למתקנים והעזרים המרשימים, למדתי על חלק מפילוסופיית המשחק של פיינטר בפרדו: ה-motion offense. מאז בובי נייט של אינדיאנה, שהשתמש בשיטה הזו והשיג עימה הישגים רבים, לא מעט מאמנים בהיי סקול ובקולג'ים, מחזיקים בסל הדברים התקפיים שהם עושים גם motion offense לסוגיו. למעשה זהו משחק של תנועה ללא כדור, חיתוכים וחסימות, עם קווי מתאר וחוקים, אך ללא הגדרת תרגיל ספציפי. אי לכך השחקנים צריכים לפעול בהתאם לכדור, לשאר שחקני ההתקפה ולתגובת ההגנה.
Motion Offense
באימוני תחילת העונה, הבוילר-מייקרס הריצו המון תרגולים שמטרתם לשפר את אותם מרכיבים. מבלי להיכנס יותר מדי לעומק, מדובר בעיקר על תרגולים ומשחקונים של שלישיות, רביעיות, וחמישיות, שבהם ההתקפה פועלת על פי הגדרות מסוימות. דוגמאות להגדרות הללו: שחקן הפוסט מנסה כל הזמן לתפוס עמדה או לנעול את המגן בהתאם לכדור, שחקן שמסר מחפש לבצע חיתוך או לחסום לשחקן אחר אם היה חילוף על חסימה על החוסם לזהות ולהגיב בהתאם ועוד. על ידי המשחקונים האלה ודרכם, פיינטר מלמד את המשחק, מחדד את האלמנטים הרלוונטיים, ומעביר את משנתו לשחקנים.
בניגוד לאימונים שבהם מתרגלים סטים ספציפיים בהתקפה, ואז הערות לרוב הן על איך התרגיל ממשיך ומה האופציות הקיימות בו, בהתאם לכך שאין תרגיל מובנה אלא תנועה חופשית בהתאם להגדרות, העצירות וההסברים של פיינטר היו על היבטים שאנחנו אוהבים לסווג כיסודות: איך לצאת מחסימה, איך לבצע חיתוך ולאן לנוע אם לא קיבלת כדור, איך לתפוס עמדה, ובאיזו זווית להכניס כדור לגבוה. כפועל יוצא, התרגולים של פרדו התמקדו באלמנטים שמדגישים ומשפרים יסודות משחק קבוצתיים כמו מסירות ותנועה ללא כדור. בקטע בו מתבצעת חלוקה של גארדים בצד אחד וגבוהים בחצי השני שמתרחש לפחות פעם אחת בכל אימון, ניתן היה לראות איך עוזרי המאמן, שאמונים על החלק הזה, מחדדים לשחקנים היבטים שקשורים לmotion. שלא תטעו, פרדו הוא קולג' תחרותי עם שאיפה גבוהה להישגים, אבל ברגעים האלה ראיתי גם מורים לכדורסל ולא רק מאמנים.
המקטרגים יאמרו, ואולי בצדק, שבכדורסל המודרני צריך יותר "תכלס". בעידן של הגנות כל כך אתלטיות וחכמות, ולבטח באירופה של 24 השניות בהתקפה, אי אפשר לבנות על רק על תנועה וצריך לסדר פוזשן ספציפי. שכדורסל הוא משחק של עמדות, תפקידים ותרגילים, וכל אחד צריך לדעת ולעשות את התפקיד שלו על מנת להתמקצע בו, ובתוך התרגיל יש את המקום לקריאת המצב.
ואכן היו מקומות בהם נתקלתי בפילוסופיה הזו, שלרגעים היה נדמה שחסרים אפקטיביות ועוקץ. שנעים למען התנועה וללא תכליתיות, ובהתאם לכך ממשיכים לעוד חסימה ומוכוונים לעוד חיתוך מבלי לאתגר את ההגנה, ומפספסים ניצול של מיס-מצ'ים. אבל, מוכרחים להודות שסגנון משחק כזה מדגיש ערכים של קבוצתיות, אחריות על השחקנים, וסתגלנות בהתאם למצבים משתנים. בנוסף, סגנון משחק זה מדגיש יסודות, מחייב לעבוד עליהם על מנת שיהיה ניתן לנצל את המצב שנוצר במגרש בעקבות התנועה, מדגיש קבלת החלטות, ומכריח מאמנים ללמד את השחקנים ולשחק את המשחק ולא רק ללמד לשחק את התרגיל.
כדורסל הקולג'ים מאוד תחרותי, ונדמה לי כי הוא ממוקד הישגיות יותר מאשר בעבר. כשאתה רואה את השחקנים בגדלים האלה, קל לשכוח שהם לפעמים ילדים בני 18-19, ואי לכך, לפחות חלק מתפקיד מאמני הקולג'ים הוא ללמד אותם את המשחק ולעזור להם להתפתח כשחקנים.
לנו בארץ אין באמת את השלב הזה שבין נוער לבוגרים (וזה אולי נושא לטור אחר), אבל בואו ננסה להחיל לפחות חלק מהנאמר על כדורסל נוער. בהתחשב בכך שבכל הרמות, ולבטח בכדורסל נוער, כל כך הרבה נקודות מגיעות מתוך קבלת ההחלטות לאחר ש"התרגיל נשבר"- ניצול המיס מץ', היתרון המספרי שנוצר, חיתוך לשטח מת, חדירה והוצאה, אקסטרה פס וכו'. אין ספק שהרעיון עליו יושב סגנון המשחק הזה, הכלים שהוא אמור להקנות ולאפשר המשכיות ללא מאמן "שמשדר" לשחקן מה לעשות ולאן ללכת, הוא חיובי ויכול להיות לעזר הן ברמת האפשרות לייצר מחוץ לתרגיל, והן ברמת האפשרות שלנו לעזור להתפתחותו של שחקן, גם אם אתה לא מאמין ב- motion offense כתפיסת עולם, וגם מבלי לאמץ את הסגנון כשיטת המשחק והאימון שלך. דרך אגב, מחלקת הנוער המצוינת של רעננה, היא דוגמא טובה שאני נתקלתי בה בארץ לשימוש נהדר ויעיל ברעיון.
הודיתי לצוות האימון בפרדו. כיריית הפתיחה למסע שלי, זו הייתה חוויה אישית ולימודית נהדרת עבורי. משם נסעתי דרומה לבלומינגטון, עיר הולדתי בה נמצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בידיעה שאני עוד עתיד להדרים לקנטקי. בדרך עוד עצרתי באינדיאנפוליס לראות את הפייסרס. נכתוב לכם על זה בפעמים הבאות.
golanjablo@gmail.com