ג'ורדי, ראית? סיכום המחזור בליגת העל על העדפת ורמוט על עטר

אירועי חלון העברות של ינואר 2015 ירדפו את הכדורגל הישראלי עוד הרבה זמן, בדיוק כמו אותו חורף שבו ערן זהבי נחת בסופו של דבר במכבי תל אביב. אחת השאלות שימשיכו לצוף, כל פעם בוורסיה חדשה, היא מדוע העדיף ג'ורדי קרויף שלא להילחם על אלירן עטר, ותחת זאת להביא את גילי ורמוט. החידה הזו תהיה קשה יותר לפיצוח אם בסופו של דבר זהבי יעזוב את מכבי תל אביב, ואותו ורמוט יצטרך להיכנס לנעליו. ורמוט הוא קשר משובח, פליימייקר אדיר, אבל ההבדל בינו לבין עטר, ועזבו לרגע את השוני בעמדות, מתנקז ליכולות שלהם בעונות בהן הקבוצות הגדולות שלהם היו במשבר. עטר הצטיין במכבי תל אביב גם בעונות האלה. הוא הסיר מיתוס מופרך שהפחיד לא מעט שחקנים איכותיים שכונה אז "קללת החלוצים", רק כדי להביא אליפות ראשונה למכבי תל אביב אחרי הרבה מאוד שנים – אתגר מנטלי שהוא שווה ערך למה שערן זהבי עושה כיום, ואף יותר. ורמוט של עונת הדאבל היה חייב הרבה יותר קבוצה וכוכבים לצדו, ואת החסרונות באישיות שלו פגשנו באמת בשנים הפחות קלות של הפועל תל אביב.

ייתכן כי הסיבה למדיניות של קרויף היא ההתנהגות של עטר, עליה מספרים בחדרי חדרים. וזה הגיוני. אבל כאשר רואים את הבכיינות של עדן בן בסט, לא נשאר אלא להתגעגע לשחקנים אכפתיים כמו עטר, שאמנם עושים המון רעש, אבל הם כוכבי כדורגל אמיתיים. ייתכן, אגב, שקרויף לא רצה לאתגר את ערן זהבי. להשאיר לו את מלכות מכבי תל אביב לא עוררין או מחלוקת, וזו כבר בעיה אחרת. כי למה את שלטון אלירן עטר, שהוביל את מכבי תל אביב לאליפות הראשונה תחת קרויף, כן היה צריך לאתגר עם שחקן מצוין לא פחות. למה, באמת? מדוע במקרה אחד כוכב כדורגל כן צריך להתאים את עצמו לתחרות בריאה ושינוי מבורך בסגל, ובמקרה של זהבי לא (ורק אל תגידו שורמוט מאיים על זהבי, כי הוא לא). אם לפני שלוש שנים מכבי תל אביב יכולה הייתה לשנות את שיטת המשחק שלה בשביל כדורגלן אדיר כמו זהבי, אפשר היה לעשות זאת גם הפעם. עטר טוב יותר כמעט בכל פרמטר מהשחקנים שיש כיום במכבי תל אביב בעמדה שלו, וברגע ששחקנים כמו זהבי לא זוכים לתחרות ואסור לערער על הכוח שלהם בקבוצה – נוצר בדיוק המצב שבו יש כוכב שהוא מעל הקבוצה, או קבוצה שתלויה בו יותר מדי.

זה בדיוק המצב שהטריד את ראשי מכבי תל אביב כשאלירן עטר היה המוציא לפועל המרכזי אצלם, וזה בדיוק המצב כיום – קבוצה שהיא בעיקר שחקן אחד. אם אז זו היתה בעיה, אז זו בעיה גם היום. מי שחושב שיש כאן ביקורת על ערן זהבי הענק, מומלץ ללכת לחפש אותה במקום אחר. אבל כל שחקן מצוין צריך תחרות, צריך שחקן שיבוא ויאיים על העליונות שלו בצורה ספורטיבית. בטח במועדון ענק כמו מכבי תל אביב, שלמד עם השנים שאסור לקדש יותר מדי שחקן אחד. אם ניקח את זה למקום מעט רכילותי אך חשוב – ניתן אפילו לומר שההבדל המרכזי בין זהבי לעטר הוא ביחסי הציבור. אז קובעי דעת הקהל מיאנו להכתיר את המספרים האדירים שעטר סיפק למכבי תל אביב, ובמקרה של זהבי הם זכו להשוואה לא רצינית שגם פגעה בשחקן מול מסי ורונאלדו. בצד אחד יש שחקן שהתקשורת אוהבת לאהוב, ובצד השני שחקן שאוהבים לא לאהוב.

אפשר להמשיך עם זה עוד הרבה, אבל את התשובה לכל השאלות האלה יספק, בין היתר, גם יעקב שחר. אם מכבי חיפה תבנה סביב עטר את הקבוצה הנכונה, היא תהנה לראשונה מזה הרבה זמן משחקן שמביא תארים. כוכב שיכול להביא אליפות. כי בסופו של דבר, לא משנה כיצד כל החידות האלה יסתיימו, עטר הרוויח מהדחייה של קרויף רעב בריא להוכיח. רצון להראות. אתגר בקבוצה חדשה, קבוצה שבה הוא צריך לקנות את שלטונו מחדש. אם מולו יתייצב גילי ורמוט נטול ערן זהבי, האתגר הזה יהיה קצת פחות קשה.

פאקו: "כשאתה מוחלף אתה חייב לכבד את השחקן שנכנס למגרש"

ברקת למכבי נתניה: מוכנה להשוות ההצעה על לארי קאיודה

מכבי חיפה: "גזרו את יוסי מכל כיוון. הוא שמר בבטן, בסוף הכל התפרץ"

הערעור נדחה: בית"ר לא תוכל לארח את משחקי הפלייאוף הראשונים

דמיינו לעצמכם את הסצנה הבאה בסרט שלא ראיתם. הגיבור נוסע במכונית שלו. מתקרב לביתו הפרטי בלב שכונה יחסית מבודדת. לפתע מגיחים להם על אופנוע שלושה מתנקשים. הם מתקרבים, מכוונים את הרובים שלהם, פותחים את הנצרה, אבל ברגע האחרון הגיבור מבחין בהם, וחומק ממוות בטוח רק בגלל שהתכופף. שוב – רק כי התכופף. האם מישהו מכם היה מאמין לסצינה הזו. האם זה לא היה מזכיר לכם את כל סרטי הפעולה האלה שבהם הגיבור מתגלגל בין הכדורים שיורים עליו, חומק מהם, וממשיך הלאה כרגיל אחרי שנפצע קלות?

יש עוד המון חורים בעלילת האקשן שקיבלנו מאלי טביב במוצ"ש האחרון (הטיימינג של האירוע סמוך לגזר הדין, הצורה שבה ענה לכל כלי התקשורת שעה אחרי שכמעט קיפח את חייו), אבל הדבר הכי חשוב כרגע שהוא בריא ושלם. גם שונאיו צריכים לחשוב כך. אם זה היה מסתיים במותו הטרגי של האיש, לא היה ערך להמשך הליגה הזו.

אלא שיש עוד אספקט חשוב: רבים מאוהדי בית"ר, אלה שראו עד היום בטביב קורבן של הציניות האכזרית של אוהדי הפועל תל אביב, מבינים שיש משהו מאוד מוזר בסצנה הזו. הם לא שוכחים – אם בכלל מותר להכליל – שזה אותו אדם ששחרר את בית"ר משלטון גאידמק, אבל מבינים שיש כאן משהו מעבר. ושאולי עדיף לבית"ר לא להישאב למקומות האלה. הנה, רק במוצ"ש האחרון הם חייכו אחרי הרבה מאוד זמן. וכל זה נהרס כעבור כמה שעות, כאשר דברים החלו לצאת מתיבת הפנדורה.

טביב לא יכול לומר למשטרה מי האנשים שעומדים מאחורי הרימונים והיריות שארבו לו ליד הבית בשנים האחרונות, אבל בעיני הרבה מאוד אוהדי בית"ר הוא כבר לא קורבן. הוא חשוד. ואם לא יוכיח במהרה שהוא באמת נקי בסיפור הזה והוא לא מעורב בדברים אחרים, מוטב יהיה אם ההתאחדות לכדורגל תיקח ממנו את הקבוצה. יותר ויותר אוהדים של בית"ר מתחילים להבין זאת. רק מעטים הגיעו לתמוך בבעל הבית מחוץ לביתו באותו יום נורא. אם המשטרה לא תבהיר לנו בקרוב מה קרה באותה סצינה קולנועית לא אמינה, טביב יישאר עם אותו קומץ.

בתחילת העשור, מי שזוכר, מאור מליקסון ודודו ביטון כיכבו, לסירוגין אמנם, במדי ויסלה קרקוב הפולנית. הסיפורים אודות ההצלחה שלהם וההערצה אליהם קנו את הלב של הישראלי הממוצע. אצל מליקסון, לא מעט בזכות הדריבלים הנדירים שלו, אצל ביטון, יותר בזכות מספרים מרשימים. מליקסון גרף אליפות בארבעה חודשים. ביטון כבש שערים נאים גם באירופה. התמונות, הסיפורים, ההייפ – יותר מרמזו על כוכבי כדורגל אמיתיים. שלמים. כמעט מושלמים. רק פרט אחד ריחף באוויר והיום הוא סתם עומד שם: קרקוב זכתה בין העונות 2000/1 ל-2010/11, במהלכה הגיע מליקסון בחלון העברות של החורף (ביטון הגיע רק בקיץ העוקב), בשבע אליפות. שבע. לא פחות. ומאז, נאדה.

המטרה כאן היא לא להעניק פרספקטיבה למה שבאמת קרה באותן עונות, למרות שבקבוצה שזוכה כמעט בכל דבר ושולטת בליגה, כל שחקן כנראה יכול לבלוט. המטרה כאן קודם כל היא להצביע על אחת הבעיות הכי גדולות של השחקנים האיכותיים האלה: מדובר בשכירי חרב שעברו יותר מדי קבוצות ולמספרים שלהם אין קשר למה שקורה בקבוצה ולרמה שלה על הדשא. עופר שטרית היה כזה, ליאור אסולין כנ"ל, ארבייטמן הוא אולי הדוגמה המושלמת. שחקנים שכל הזמן נודדים, שורדים, וממשיכים הלאה בזכות סוכן מקושר ומבריק.

ההשלכה בין התופעה הזו למליקסון היא ברורה – הציפייה שיוביל קבוצה שלא זכתה באליפות במשך 40 שנה היא לא פחות ממופרכת ובטח לא הוגנת לכישרון של השחקן הנהדר הזה. דודו ביטון הוא יותר הטייפ קאסט למה שתואר קודם, רק שבמקרה שלו נגמרו כבר הקבוצות. ביטון הוא סקורר משובח, באמת. אין בו דברים מבריקים, אבל יש לו סיומת ומיקום. תנו לו עוד קצת זמן וביטחון, ואת השערים שהוא מחמיץ כעת הוא יכבוש בקלות – בלי קשר לקבוצה שבה הוא משחק. כזה הוא שכיר חרב.

הבעיה של ביטון היא אחרת. להבדיל ממליקסון, שהגיע בעבר גם למעמד מסוים בנבחרת ישראל, ביטון לא יוכל להמשיך לקיים את הקריירה שלו על אותה תקופה בפולין. הוא חייב להותיר חותם משמעותי יותר בכדורגל הישראלי, בעיקר כי הוא שווה את זה. כי ניהול אחר לקריירה שלו היה מוליד סיפור ברור יותר עם מסר הרבה יותר חיובי. חצי העונה בהפועל תל אביב, שהיא גם קאמבק לליגת העל הישראלית, אמור היתה להתחיל זאת. ביטון חייב את חצי העונה הזו כדי להתחיל את הפרק השלם יותר בקריירה שלו. השבוע מלאו לו 27, וזה בדיוק הזמן לשינוי. אחרת, תמונות הפנדל המוחמץ שלו בעכו יחליפו בתודעה את הזיכרונות ההם מקרקוב.

מדי שבת אנשים מופתעים מהתוצאות של הפועל רעננה, ושוכחים עד מרכזי בסיפור: הטבלה. העובדה שרעננה מנצחת קבוצות בכירות ממנה שנמצאות מתחתיה בטבלה, היא לא מופרכת. אלא שהפעם, מדובר במשהו הרבה יותר גדול. רעננה מוכיחה כעת שהיא גם גדולה יותר מהשחקן הכי טוב שלה בענק, כמו טוני וואקמה. מי שחשב שהפציעה שלו תאיר באור חדש את ההצלחה של רעננה, קיבל רק חיזוק נוסף למה שקורה בקבוצה של אשר אלון. יש שם קבוצה. יש שם שיטה. יש שם מאמן. יש שם מערכת. יש שם שחקנים רעבים וממושמעים. או בקיצור – כל מה שאי אפשר לומר על חבורת הכוכבים של בני סכנין, והמאמן החדש שלה, שלא הביא שום שינוי. הפתעה בדוחא תהיה אם רעננה תפסיד לסכנין, לא להפך.