הגש ורוץ לרשת: סיכום הניצחון של מכבי תל אביב הפועל ירושלים

החל מהמחזור ה-5 של ליגת העל ועד למחזור ה-14 לא קלע ג'רמי פארגו אף שלשה. בזמן הזה, משך שמונה מחזורים, הוא עמד על 0-19 מבחוץ. מהרגע שפגש את אילת של דן שמיר פוגע הפרנצ'ייז פלייר של מכבי ב-11-18 לשלוש. קחו עוד מספר: בשלושת המחזורים האחרונים קלע פארגו את אותו מספר שלשות (11) שקלע ב-13 המחזורים שקדמו להם.

ועכשיו זה הזמן שבו אמורים להינתן הסברים כדי לנסות לפרש אירועים שלא ניתן להסביר. שיטה? לא. תרגילים? לא. עמדה על המגרש? לא. באופן אישי, אני לא מחסידי התאוריות המנטליות, אבל לעיתים נאלץ להיכנע להן. כנראה ההחלטה של גודס את גרשון להפסיק עם השטויות ולתת לפארגו להרגיש שהוא האיש = בטחון עצמי + שוונג + מומנטום + קורטוב של מזל = תצוגת תכלית של אחד השחקנים הכי איכותיים ששיחקו אי פעם בצהוב כחול.

ברמת ההתמודדות הטקטית של פרנקו מול הגארד של גודס, הוא זרק לעברו פתרונות הגנתיים שאמורים היו לסבך אותו איפשהו בין קשת שלוש הנקודות לבין הצבע. למשל פתרון של טופ סייד (היום כבר קוראים לזה "אייס") בפיק אנד רול מהצד. למשל פתרון של פלאט הלפ במצב של פיק אנד רול מהאמצע. הכל כדי שפארגו לא יכנס לצבע. למעט כמה דקות ברבע השני, זה לא ממש עבד. לא ברמת הפתרון ולא ברמת הביצוע. אגב, גם לא מול מרקיז היינס.

ג'רמי פארגו התפוצץ, מכבי תל אביב דרסה את ירושלים

גיא גודס על ג'רמי פארגו: "הוא תפס יום משוגע"

דני פרנקו: "העומק של מכבי והסלים של פארגו הכריעו את המשחק"

בואו נחזור רגע לנושא השלשות. מכבי קלעה אתמול 15-27. 56%. נשמע לכם מוכר במקרה? בסיבוב שעבר להטה ירושלים נגד מכבי, בארנה, עם 53% מבחוץ. כאלה שמבינים טוענים שכדורסל זה משחק פשוט ומי שקולע מנצח. יכול להיות שההבדל המרכזי בין אלופת היורוליג לבין הטוענת לתואר הקבוצה מספר 2 נעוץ רק ביכולת לקלוע זריקות חופשיות (ואולי זריקות קשות ובלתי אפשריות)? אני חושב שלא.

מכבי עלתה אתמול עם הרכב הנגיחות ההגנתי של פארגו-אוחיון-סמית'-רנדל-טיוס, ונגחה. מה שעבד כל כך יפה בחמישי מול מרסליניו הוארטס נראה קל ופשוט יותר נגד מקי והלפרין. ובכלל, ולו כהומאז' לתחילת טורניר אליפות אוסטרליה הפתוחה, כשמכבי משחקת הגש ורוץ לרשת, החיים שלה נראים יפים. לחץ על הכדור, חילופים הגנתיים כפולים ומשולשים שמטרתם איננה רק להכיל אלא ליירט מסירות רוחב, מתפרצות של 3-4 שניות, וסנופי דיסקו.

והרבה מאוד מזה בזכות יוגב אוחיון, שנותן לאחרונה רגעים של הכדורסל הכי טוב שראינו ממנו אי פעם. לא משנה אם זה הגיע בעקבות הפציעה של פניני שייצרה דקות משחק של ישראלים; בעקבות החולשה של מרקיז היינס בשלבים מוקדמים של העונה; בשל הבלאגנים עם פארגו או אולי כחלק מתהליך התבגרות והבשלה, אבל אוחיון הוא ראש החץ של מכבי ברגעים שבהם היא עטה על היריבה שלה.

העניין הוא שהרכב הנגיחות צריך לנוח, ואז הדברים נראים אחרת לגמרי. כמעט כל חילוף של גודס חושף את מכבי להרכבים אגרסיביים ואיכותיים פחות. וזה כל מה שירושלים הייתה צריכה כדי לחזור לעניינים. דווקא כשהיא בהרכב נטול עמדה 1 ועמדה 5 ועם הובלת כדור בעייתית יותר על הנייר, חזרה הקבוצה של פרנקו למשחק והתחילה להרגיש הרבה יותר בנוח. כמה נוח? לא פשוט העונה להכאיב לצהובים בעמדה מספר 4. העניין הזה שמור בעיקר לשחקנים כמו גיסט או וורונצביץ'. וליאור אליהו, גם מול רנדל או סמית', נראה אתמול טוב מאוד. פיק אנד רולים בתנועה, חיתוכים לצד החלש, זריקות קלות. אה, רק חבל שהוא חטף משהו כמו 7 שלשות על הפרצוף. חלקן, בנוהל, דווקא לא באשמתו.

פרנקו ניסה דברים. הראה אזורית מתחלפת, לחץ 2-2-1 ושאר ירקות. בהתקפה ראינו את הפוסט אפ המפורסם של דונטה סמית', כשהוא מבוצע לא רע בכלל ברבעים 2 + 3: כדור מושלך לדונטה סמית' עם הגב לסל, ליאור אליהו נותן חסימת פלייר (לצד החלש) לברייסי רייט – ומשם מייצרים נקודות קלות. העניין הוא שגם הגנתית וגם התקפית הכל נגמר ברגע שהעניין מוצה. ברגע שהולכים לדברים הבסיסיים בהגנת והתקפת 5 נגד 5.

בכל מקרה, מכבי ממשיכה להיראות חזקה ומרשימה. הפועל ירושלים נראית כרגע קצרה ובעלת כלים מוגבלים. האם זה אומר שדווקא מכבי היא זו שתחגוג אחרי גמר גביע המדינה ב 19 לפברואר בארנה? לא בטוח.