שגרירים של רצון פחות טוב: סיכום השבת בליגת העל

באחת מסצנות הפתיחה בסרט הקאלט "מתחת לאף", מבקש הרצל (משה איבגי) מגיסו יעקב (ג'וקי ארקין) הלוואה. יעקב, סוחר מכוניות ממולח, מזלזל בהרצל ושותפו סמי בן טובים, אבל להרצל יש הבטחה: "אנחנו הולכים לפתוח פיאנו בר, אחול שלוק פיאנו בר". כשיעקב מתעניין מהיכן יביאו את הכסף, הרצל עונה לו: "נשיג מימון ביניים", ויעקב המשועשע משיב: "אה, היום קוראים לזה מימון ביניים".

מימון ביניים הוא מושג שבאמת קיים בבנקאות, אבל תשובתו של הרצל אינה מתייחסת להלוואה מסודרת, אלא מסמלת את תורת הקומבינות של הרחוב - גם בלי משאבים או תוכנית עסקית נסתדר, נשיג איכשהו, נתגלגל. מישהו כבר יארגן לנו את הכסף שצריך.

מדוע נזכרתי דווקא בסוף השבוע באפיזודה הזו? כי גם הפועל תל אביב השיגה השבוע "מימון ביניים", רק שאצלם קוראים לזה בשם אחר: "גורם חיצוני". כן, אותה הפועל תל אביב שאין לה כסף, שמתקשה להתקיים, שמנסה לגייס רוכש למועדון ושכל הנושים בעולם רודפים אחריה, צירפה את דודו ביטון ועומדת לסגור עם עוד 2-3 שחקנים בשבוע הקרוב. איך התאפשרה העסקה הזו, בסדר גודל של 400 אלף שקל? לא צריך לשאול שאלות. יש "גורם חיצוני".

אז כן, איל ברקוביץ' זלזל במושג הזה כשהתייחס לאפשרות שאלירן עטר יבוא, אבל ה"גורם החיצוני", ההוא שהיה שם בעסקת אלמוג כהן לפני שנתיים, פתאום צץ שוב. רובנו מחכים לאליהו הנביא בליל הסדר, בהפועל תל אביב מפנים לו כסא ליד השולחן כבר בינואר. במקרה שלהם, הוא גם מגיע ובמקום לשתות מכוס היין משאיר על השולחן מזומנים.

איי, איי, איי, לו רק היה לכל אחד מאיתנו גורם חיצוני. כל כך קל היה לשלם חשבונות.

עוד מליגת העל

דודו ביטון חתם בהפועל תל אביב, אגווקווה בדרך
חתימת דודו ביטון: מיהו ה"גורם החיצוני" שהביא אותו לקבוצה
בבית"ר חוששים: קורצקי יתפטר לפני הפועל תל אביב
התקדמות משמעותית במגעים בין מכבי תל אביב לשכטר

ההעברה של דודו ביטון להפועל תל אביב נרשמה יום אחד בלבד אחרי שמכבי חיפה הביאה מצרפת את אלירן עטר. נציג אחר שעשוי בקרוב לחזור אלינו דרך טיסה מפריס הוא איתי שכטר, שנמצא במגעים מתקדמים עם מכבי תל אביב. אם מכניסים לרשימה את עדן בן בסט (מיד נגיע גם אליו) ומאור מליקסון, ששבו לכאן כבר בקיץ, לא נגזים אם נאמר שבצרפת לא מאוד מחזיקים מהשחקנים הישראלים.

רק לפני קצת יותר משלוש שנים בחר מליקסון לשחק בנבחרת פולין (וחזר בו), לאור הפופולאריות העצומה שרכש בוויסלה קרקוב, עד שהגיעו הפציעות, הירידה ביכולת ואיתן הנחיתה בישראל דרך ולנסיין. בהפועל באר שבע קיוו לקבל ממליקסון את מה שקיבלו מאליניב ברדה בשנה שעברה – שגריר במיל' רעב, שמנסה לתת דחיפה אחרונה לקריירה שלו. ברדה בדעיכה, אבל הסיבוב הראשון העצום שלו בשנה שעברה סחב את באר שבע קדימה. ומה עם מליקסון? שחקן עייף, שכבש ב-12 משחקים שער אחד בפנדל, החמיץ פנדל נוסף באותו משחק ובסך הכול לא תורם יותר מדי.

באר שבע ניצחה בשבת משער של השחקן הכי חשוב שלה אחרי מאור בוזגלו, ג'ון אוגו. מליקסון המשיך להיראות כמו צל של עצמו, ואתו כל החלק הקדמי של הקבוצה. אין דורסנות, אין תיאום ואם בוזגלו לא מחליט לקחת את המשחק על הכתפיים, בדרך כלל גם אין מצבים ליד השער. אז הגיע הזמן להפסיק להסתתר מאחורי הפוליטיקלי קורקט, כי 100 ימי החסד עברו מזמן. היה למליקסון סיבוב פלוס להתאקלמות, היו לו פציעות שמהן התאושש, אבל חביבי – אחרי 18 מחזורים הגיע הזמן לתת יותר. באר שבע נאחזת בציפורניים במירוץ האליפות, ואם לא שיפור מהיר של מליקסון, רצוי מאוד כבר במחזור הבא במשחק החוץ מול מכבי חיפה, היא עלולה לנטוש אותו מהר מאוד.

מקצועית, אין שום דבר שאפשר לקחת מהמשחק של מכבי תל אביב נגד הפועל עכו, אותו החליט ברניסלב יובאנוביץ' לגמור כבר אחרי 35 שניות. ההיילייט של הערב הזה היה, מן הסתם, התחינה של עדן בן בסט לערן זהבי לבעוט את הפנדל השני.

נעשה סדר בדברים: הקהל במגרש הריע לזהבי, כי מהיציע זו נראתה מחווה ג'נטלמנית, אבל למען האמת בן בסט לא הותיר לו שום ברירה. לולא היו מצלמות טלוויזיה באזור, סביר להניח שזהבי היה בועט. לא היה קשה לזהות את מורת הרוח על הפנים שלו מהבקשה שאי אפשר היה לסרב לה בתנאים הללו. אז הוא נתן בלי רצון רב, האוהדים היו מרוצים, בן בסט לקח וגם הבקיע. שמחה מאולצת, שבעיקר העבירה תחושה שנעה בין רחמים לבוז לחלוץ המדשדש וסיפקה, אולי, את הרגע הכי נמוך שלו במועדון.

אבל יש למטבע הזה צד שני. בן בסט יודע, במיוחד עכשיו כשברק יצחקי חזר לעניינים ושכטר עשוי להצטרף, שגם מעט הקרדיט שנתן לו פאקו אייסטרן עלול להתבזבז. מעכשיו, המאבק על מקום בהרכב, שממילא היה קשה, עלול להיות הרבה יותר מורכב. הוא השחקן היחיד של מכבי תל אביב שלא הוריד הילוך במחצית השנייה – ירד לגליצ'ים, התאמץ, התעמת עם יריבים. זה הספיק לו ל-14 דקות בלבד, ואז פאקו החליף אותו, וכאילו כדי לזרות מלח עם הפצעים, האיש שנכנס במקומו היה יצחקי.

קל לשפוט את התחנונים של בן בסט, אבל אפשר למצוא בהם גם מסר חיובי: לראשונה מאז שהגיע למכבי תל אביב, הוא מגלה הבנה למצב. עובד קשה, מנסה לקחת כל פירור של הזדמנות. הבקשה לפנדל לא נבעה מאנוכיות גרידא, היא גם הגיעה מנפילה של איזשהו אסימון - צריך להילחם, לעשות יותר, לדרוש. גם אם הדרישה הזו, כמו לקחת פנדל מאיש שמכוון לשיא היסטורי, לא נראית הגיונית.

במעבר טבעי וכאילו מתוזמן על רקע החזרה ההמונית של שגרירינו מהגולה, הגיע הצמד של תומר חמד במסטאיה. צמד שהפך את חלוץ אלמריה לישראלי הכי פורה אי פעם בליגה הספרדית והכניס אותו לדברי הימים של הכדורגל שלנו.

חמד הוא סיפור שונה לחלוטין מבן בסט. הוא סבל מפציעה ארוכה שהצניחה את מניותיו לקרקע. במקום דיבורים על שטוטגרט התחילו לחשושים על חזרה אפשרית לישראל. ג'ורדי קרויף ישב לו על הווריד, מכבי תל אביב ראתה בו מועמד טבעי. לצהובים היה ברור שבאיזשהו שלב הוא יילך עם הכסף הגדול, כמו שעשה זהבי לפניו, כפי שפותה גם בן בסט אחריו. כמה נחמד לחזור לפה, לאוכל של אמא ולחברים הקרובים, כשהכסף דופק והעתיד שלך מובטח. חמד לא הלך, היה לו חלום והוא לא התכוון לתת לו להישבר.

עד היום לא היה אף ישראלי שחזר לכאן ויצא לקדנציה שנייה מוצלחת בחו"ל (לבן שהר יש סיכוי מסוים לעשות את זה, אבל גם הוא לא נראה גדול). בן 27 בסך הכול, חמד ידע שחזרה לישראל היא גזר דין מוות לקריירה האירופית שלו. לכן התעקש להמשיך להגשים את עצמו, לקחת ריזיקה גם אחרי החלמה לא פשוטה ולשים חוזה של מיליונים בצד.

כמה סמלי שבשבוע שכמה מנציגינו הבכירים בחו"ל הרימו ידיים, חמד רשם הישג שהכניס אותו לספרי ההיסטוריה. מי יודע, אולי דווקא המסר הזה, של הימור על הקריירה על פני הביטחון של הכסף הגדול ושל סף שבירה גבוה יותר יהיה זה שאותו יפנימו השגרירים הבאים.

ברק יצחקי: "ברגעים כאלה אתה שוכח הכול ועושה מה שאתה עושה".

רוצה לומר: שזה דריבלים ועקבים שלא מובילים לשום מקום.

שלומי דורה על הפנדל הראשון נגד הפועל עכו: "ני לא יכול להסביר מה קרה שם, השחקן הכי גבוה במגרש, הכדור עבר מעל הראש שלו, לא היתה סכנה - אני לא מעביר ביקורת, רק מנתח את המצב".

רוצה לומר: תגיד, יובנוביץ', אני עשיתי לך משהו רע?

רן בן שמעון: "היו בבאר שבע כמה שחקנים שהגיבו כאילו ירו עליהם ברובה דו קני".

רוצה לומר: דווקא היה מתאים לי בקבוצה את ההוא שעושה פיו פיו.