בימים אלה מתבקש לדבר על הפיגועים בצרפת, על מזג האוויר, על בחירות ועוד דברים אקטואליים אלו ואחרים, אבל אם יורשה לבטטה, היא, כמו חיית כורסה אמתית, עדיין חיה את המשחק של יום שני בין מכבי תל אביב להפועל באר שבע. יותר נכון, את הדקה ההיא שבה קרלוס גרסיה תפס מאחור את שלומי ארבייטמן והתאמץ מאוד לקרוע לו את החולצה. הצרה היא שהחולצות בימינו עשויות מחומרים משובחים, שום רצועת פוליאסטר לא הורמה מהדשא והוצגה כהוכחה וארז פפיר החליט שכמו בבית המשפט, אם אין ראיות אין גם אשמה.
מדוע נזכרתי דווקא באירוע הזה, שבקצב הרצחני של הימים האחרונים נראה כאילו התרחש לפני עידן ועידנים? משום שמספר ימים לאחר מכן שוחחתי עם אוהד ותיק מהנגב, אחד שראה כבר הכול בכדורגל. איך אתה מסביר את זה, שאלתי, והוא, בלי לחשוב יותר מדי, שלף את ארל ויליאמס מהנפטלין והפטיר ביובש:
"נובאדי פאקס וויט מכבי אין דה בלומפילד".
משפט גדול שראוי להנצחה. עכשיו נותר רק לראות האם יהיה מי שיתעסק עם מכבי אין דה סמי עופר.
עוד מליגת העל:
ברק בכר: "הביטחון שלנו לא ייפגע מהתבוסה"
אלישע לוי: "שום דבר לא עבד לנו"
קורצקי מתעקש: "חייבים לחזק את הסגל"
ראפיד ויתרה על דני עמוס
מקום 3: אלישע לוי וחוסר האמונה של הפועל באר שבע
עם כל הכבוד לדה בלומפילד, הבעיה של הפועל באר שבע היא לא מכבי תל אביב ולא השופטים, אלא הפועל רעננה. עוד מימיה בליגה הלאומית, באר שבע ירקה דם בכל מפגש עם רעננה, אבל בשנתיים האחרונות, שבהן גיבשה את עצמה כמועמדת לאליפות, הצטברו המפגשים הללו למאזן אימה עבור שחקניו של אלישע לוי: ארבעה משחקים, שתי תוצאות תיקו, שני הפסדים, יחס שערים 3:1. המונח "כבשה שחורה" לא יכול לבוא ביותר מתאים.
אלא שרעננה היא לא סתם מנחוס, היא מראה פרופורציונלית, סטירת המציאות בכל פעם מחדש של באר שבע. היא זו שסיפקה את ההוכחה הניצחת לראיות שהצטברו נגד סכנין, הפועל פתח תקוה ו מכבי תל אביב: שארבייטמן עדיין לא יודע את מקומו במגרש, שברדה נראה כמי שרק רוצה שהעונה תסתיים כבר, שמליקסון עדיין לא בכושר ושבוזגלו פשוט לא יכול לסחוב את הקבוצה לבד. במלים אחרות: שבאר שבע לא מספיק טובה.
לאלישע לוי קשה להוציא יותר מהשחקנים שלו. גם בתיקו בבלומפילד הוא התקשה להוציא מהם יותר, והוא יכול היה להוציא יותר. אנחת הרווחה ששחררו השחקנים בסיום וקריאות ה"התבגרנו מנטאלית" אחרי תיקו עם מכבי תל אביב בינונית מתמיד, רק מוכיחות שבבאר שבע עדיין מוכנים להסתפק במועט. בכל פעם שנדמה שזהו, הגיע זמן הפריצה, סגנית האלופה דורכת במקום, כאילו משלימה עם הקרב על המקום השני, וגם אם היא לא מרגישה כך, כל עוד הפועל רעננה בליגת העל, יהיה מי שידאג להזכיר לה את זה.
לא מאוחר לתקן. בסך הכול שש נקודות מהמקום הראשון ושתיים ממכבי תל אביב, באר שבע עדיין יכולה לבצע את הריצה שלה קדימה. במקרה שלה הבעיה היא לא חיזוק הסגל, היא שינוי הראש, התודעה. אלישע לוי חייב להחדיר בשחקניו את האמונה שהם שווים יותר מסגנות. כרגע, לא נוח להם עם מחשבה כזו.
מקום 2: עומרי אלטמן מתבגר
אם דיברנו על באר שבע והשופטים, זה הזמן להיזכר בטעות השיפוט שהצילה את האדומים לפני שבועיים, כשעומרי אלטמן מהפועל פתח תקוה חדר לרחבה והוכשל בבירור. רועי ריינשרייבר בחר להוציא את הכרטיס הצהוב על התחזות, החלטה שאפילו באיגוד השופטים הבהירו לאחר מכן שהייתה שגויה. זה היה כל כך ברור וצועק, עד שהמהלך שקדם לעבירה, החיתוך המדויק והמהיר של אלטמן, קבלת הכדור במקום הנכון ברחבה והשעיטה קדימה נשכחו לחלוטין.
בשנה שעברה במכבי תל אביב אלטמן הואשם באנמיות. הוא לא היה חד מול השער, הפעולה האחרונה לא הייתה מדויקת ולקבוצה שרצה לאליפות הוא לא ממש התאים. בינתיים, נראה שבהפועל פתח תקוה אלטמן מצא את המקום. מאז ההכשלה ההיא, הוא כבר הבקיע את השער המצמק מול מכבי חיפה ואתמול כבש נגד עכו, שוב תוך הפעלת חוש מיקום מצוין בחבה. באופן כללי, הוא נראה כמו אחד השחקנים המסוכנים ביותר בתחתית ליגת העל. האנמיות הידועה נעלמה.
עדיין לא בן 21, ניצני הכישרון של אלטמן מתחילים לצאת. היסטוריית המושאלים של מכבי תל אביב אינה מבשרת טובות עבורו, מי שיוצא מקרית שלום בדרך כלל לא חוזר, אבל היכולת שלו בוודאי לא נעלמת מעיני ג'ורדי קרויף והצוות המקצועי. החוזה של אלטמן מסתיים בתום עונת 2015/16 וייתכן שגם בשנה הבאה יהיה נכון עבור הצהובים להשאילו, אבל טוב יעשו אם יאריכו את החוזה הזה בשנה או שנתיים, כדי לבדוק מה טיבו באמת, גם על מנת שמקרה רועי קהת לא יחזור.
איש השבת: איזי צריך להחליט
קהת מעביר אותנו לנושא הבא (הבטטה יצירתית היום במעברים), והוא עירוני קרית שמונה. קל להגיד שההפסד, הראשון ב-17 מחזורים, הוא מכה קלה בכנף ולהתייחס אליו כתקלה בלתי מחייבת, אבל תהיה טעות מבחינת קרית שמונה לעשות את זה. מדוע? במיוחד בגלל הביטוי הזה, "בלתי מחייבת".
אל תטעו, קרית שמונה לא ממש סבלה עד היום מחוסר המחויבות של כולם כלפיה ושלה כלפי הליגה. קל להציג את עצמך כמקופח על שלא מתייחסים אליך ולא משדרים אותך ולא סופרים אותך, אבל פשוט גם יותר להיות רחוק מאור הזרקורים. רק בשבוע שעבר כולם ברחו שם שוב כמו מאש מהמילה "אליפות", הצהירו שלא ידברו עליה עד הפלייאוף. לכן, אף אחד שם לא ממש יכול למכור לנו שרע להם לשחק בשבתות בשש בערב במקום בימי שני לעיני מדינה שלמה.
כעת, כשאנחנו בינואר, עולה השאלה מה קרית שמונה רוצה מעצמה. האם היא עדיין מתעקשת להוציא ממה שיש את המקסימום, או שיש לה עניין אמתי לרוץ לאליפות? כי אם נוח לה עם מה שיש, למקום הראשון זה לא יספיק, האינטנסיביות תכריע אותה. כמו באר שבע, גם היא נתנה בחודש האחרון אינדיקציות לכך שהמצב שביר, רק שבמקרה שלה לא מדובר בבעיה מנטאלית זו הקבוצה הקשוחה ביות בליגת העל. כאן מדובר יותר בצרות פיזיות, בסגל מלא פציעות שאולי הצליח לנצח, אבל עשה את זה בקושי רב ושידר שהדלק מתחיל להיגמר.
המהלכים הבאים של איזי שרצקי יכריעו האם הוא אכן מסתפק בתואר "הבייבי של הליגה", או שקרית שמונה שלו הולכת בכל הכוח על התואר האמתי. אם לא יגיעו שניים-שלושה שחקנים שירעננו את הסגל, המוליכה, שגמגמה קשות גם בניצחונות על מכבי נתניה והפועל תל אביב, תמשיך לאבד גובה. ההפסד בפתח תקוה לא היה מכה קלה בכנף, אלא תמרור אזהרה משמעותי לקראת ההמשך.
בקטנה
התמונה של שחקני הפועל רעננה עטים על חיים סילבס לאחר שער הניצחון בבאר שבע שווה הרבה יותר מ-1,000 מלים. לעתים קרובות לשחקנים יש הקלה כשמאמן עוזב, אבל לא במקרה הזה. הריצה הכנה והאמתית לעבר המאמן החדש-ישן הראתה כמה שהם אוהבים ומעריכים אותו. ברעננה עשו השבוע מהלך שהתפתח לפארסה של ממש, אבל בסופו של יום, גם זו דרך לגלות שזה שכבר אצלך טוב ומתאים יותר מכל התחליפים שבחוץ.
בין השורות
ניר קלינגר: "ספגנו שלושה שערים מאיבודי כדור שלנו וזה מתסכל".
רוצה לומר: והם ספגו שלושה שערים בגלל השוער שלהם, אבל זה לא מספק אותי.
חיים סילבס: "השבוע הסוער שעברנו עשה 'קאט' להכול".
רוצה לומר: "ואז סופסוף התחיל האקשן.
יוסי מזרחי: "הכי קל להרים ידיים".
רוצה לומר: האמת, נראה שהתחלנו להרים ידיים.