המשבר הנוכחי צץ די משום מקום והסלים במהירות. בשלישי שעבר הקאבס עוד השיגו ניצחון קליל על מינסוטה שהיה ה-12 שלהם ב-15 המשחקים האחרונים ודבר לא רמז על הבאות. הקבוצה של דיוויד בלאט לא דרסה את הליגה ולא נראתה כמו קונטנדרית בכירה כפי שציפו, אבל נדמה היה שבמערכת מודעים לצורך בזמן, בצבירת ניסיון משותף ובעיבוי הסגל כדי להתחיל לממש את הפוטנציאל. הניצחון על מינסוטה התברר כהרסני, כי הוא כלל בתוכו את האירוע שהתחיל את הבלגן. הנה האירועים הבולטים בכרוניקה של תשעה ימים מהגיהינום:
הפציעה של אנדרסון ורז'או: נדמה שכולם כבר הספיקו לשכוח שהכול התחיל כשהסנטר הברזילאי גמר את העונה, שוב בתוך השליש הראשון שלה, כפי שקרה לו בכל שלוש השנים שלפני כן. בגיל 32 הגוף של הברזילאי לא בנוי לשרוד עונת NBA שלמה. קליבלנד לא תוכל לבנות יותר על השחקן שחתום לשנתיים נוספות ועדיף שתתייחס לכל תרומה שלו כבונוס.
ורז'או לא נוצץ כמו שלושת הכוכבים, אבל הוא חשוב כמעט כמוהם. הוא התפתח עם השנים לסנטר התקפי מלוטש מאוד, ללא תחליף אמיתי בסגל. ורז'או היה חשוב במיוחד לקליבלנד משתי סיבות נוספות. הראשונה היא דלילות הסגל, בעיקר בעמדות הפנים. במשחקים האחרונים בלאט סבל גם מפציעות של שון מריון וקווין לאב, והוא נאלץ לנסות הרכבים נמוכים שהבליטו את החיסרון ההגנתי של הקאבס בצבע.
הסיבה הנוספת לחשיבות של ורז'או היא הניסיון שלו. הוא מהבודדים בסגל של בלאט ששיחק במשחקי פלייאוף גדולים, עכשיו פרט ללברון נשארו בעיקר שון מריון ומייק מילר, שניהם בשלב בקריירה בו לא בטוח אם ניתן להשתמש בהם בפוסט סיזן באופן משמעותי. בהקשר הזה, החיסרון של ורז'או יבלוט במיוחד בפלייאוף, מקום בו אירווינג, לאב, ווייטרס וטריסטן לא היו.
בארצות הברית בטוחים: "זו שעת המבחן של דיוויד בלאט"
חדשות רעות לקליבלנד: לברון ג'יימס ייעדר שבועיים מהמגרשים
דיוויד בלאט מצדיק את קריאות הבוז, מה לחש לברון לדוויין וייד?
קליבלנד ספגה הפסד שלישי ברציפות בתבוסה הביתית 96:80 למילווקי
לברון ג'יימס חוגג יום הולדת 30: עשרת המשחקים הגדולים
לברון ג'יימס חוגג יום הולדת 30: איפה הוא בין ג'ורדן, מג'יק, בירד ובריאנט?
השמועות על בלאט: כמו מול טורונטו ואטלנטה, גם מול הפיסטונס הקאבס כבו ברגע אחד. השחקנים הפסיקו לתפקד ונראו כאילו קורה משהו שהם לא שולטים בו. זו הייתה תבוסה אחת יותר מדי. ביומיים הבאים התפרסמו בתקשורת שני הדיווחים שערערו לחלוטין את הקבוצה. הראשון נגע למעמד של המאמן הישראלי, כאשר הטענה המרכזית הייתה שהוא לא משפיע על השחקנים, כשהכוונה בעיקר ללברון ג'יימס וקצת לקווין לאב. עם אירווינג הוא דווקא יצר יחסים טובים ויכול לסמן אותו כסיפור הצלחה, וגם שחקני המשנה נראים מחויבים למאמן רוב הזמן. כך נפתחה חזית לברון-בלאט.
חשוב להבהיר, שבזמן שאותנו, כישראלים, העתיד של בלאט הוא המעניין ביותר בפרשה, את האמריקאים הוא פחות מטריד. הם לא רואים בבלאט רכיב מהותי בפרויקט המתהווה בקליבלנד, שיכול להצליח או להיכשל גם איתו וגם בלעדיו. הדור החדש של מקבלי החלטות ופרשנים ב-NBA שם דגש פחות גדול על הרמה הפרסונלית. החלוקה הדיכוטומית למאמנים טובים ורעים לא עובדת שם, הם מאמינים בתהליכים של שנים ובהזדמנות שמגיעה לכל מאמן שראוי לאמון ראשוני לבנות פרויקט שיישפט רק כעבור שנים.
לכן, מבחינת הפרשנים בארה"ב, האופן בו קליבלנד תתנהל מול בלאט במשבר הנוכחי הוא קודם כל מבחן לבעלים דן גילברט והג'נרל מנג'ר דיוויד גריפין. אם הם יחליטו להיפטר מבלאט מתוך מחשבה שזה מה שלברון רוצה, זו תהיה עדות למערכת היסטרית וכנועה שעשויה להיות זו שתכשיל את הפרויקט.
מארק שטיין מ-ESPN הביא כדוגמא נגדית את מיאמי, בה הפיצוץ הראשון בין לברון לאריק ספולסטרה הגיע בדיוק חודש לפני הפיצוץ עם בלאט. הנה מה שנכתב על ספולסטרה בנובמבר 2010: "מקורות מספרים ששחקנים מאמינים שספולסטרה לא נותן להם להיות עצמם, שהם מעמידים בסימן שאלה את האסטרטגיות ההתקפיות שלו ושהם חושבים שהוא מגיב בפאניקה כי הוא חושש לאבד את מקום העבודה שלו". הכתבה ההיא, שעשתה לא פחות רעש אז, לוותה בווידאו של לברון מתנגש בספולסטרה בדרך לטיים-אאוט. באותם ימים העיב על ספולסטרה הצל של פט ריילי שבעבר הדיח את סטן ואן גנדי ותפס במקומו את משרת המאמן, בדיעבד ריילי הוא זה שסיפק לספולסטרה גב רחב מאוד שאפשר לו לגבש זהות כמאמן ולהוביל את מיאמי לשתי אליפויות.
המסקנה המתבקשת היא שקליבלנד זקוקה לאיש חזק שיוכל לספק קונטרה ללברון, שיעשה מה שקינג ג'יימס צריך ולא מה שהוא רוצה. זה לא התפקיד של בלאט, שעדיין לומד את ה-NBA. לא בטוח שיש מישהו שכן מסוגל, כי לברון של 2014 בקליבלנד הוא לא לברון של 2010 במיאמי, הפעם הוא מגיע עם קבלות, וחזר כדי ללמד מועדון כושל לנצח.
צפו בלברון מתנגש בספולסטרה בדרך לטיים אאוט
לפני כן, מכיוון שאנחנו עדיין קודם כל ישראלים, אי אפשר שלא להתייחס לתפקוד של בלאט עצמו. זה לא מקרה שלעומת הדברים שנכתבו על ספולסטרה, בביקורת על בלאט אין כמעט התייחסות לעניינים מקצועיים. כי הבעיות של קליבלנד הן בעיקר ברמה המנטאלית. יש כמובן סוגיות מקצועיות שבלאט צריך למצוא להן פתרון, אלא שבתמונה הגדולה קליבלנד הראתה במספר הזדמנויות שהיא יודעת מה היא רוצה מעצמה גם בהגנה וגם בהתקפה.
הבעיות המטרידות ביותר של הקאבס הן חוסר היציבות הקיצונית של הקבוצה והקלות בה ניתן לשבור אותה. הקשיים הכמעט קבועים ברבע השלישי (כולל שיא ההתפרקות בשלושת התבוסות הביתיות) מעידים שמשהו לא טוב קורה לקליבלנד כשהשחקנים יורדים לחדר ההלבשה ופוגשים את המאמן שלהם. אף אחד מחוץ לקבוצה לא יודע מה בדיוק קורה שם, אך הרושם הוא שזה בדיוק המקום בו בלאט עדיין לא מצא את הדרך לדבר עם השחקנים שלו, להגיד את הדבר הנכון שיגרום להם לשנות גישה. בעוד שאף אחד לא מצפה ממנו להיות פיל ג'קסון בכל הקשור להשפעה על שחקנים, יש רמה מסוימת של חוסר תקשורת בין מאמן לשחקנים שלא ניתן להתעלם ממנה. לא בטוח שזה המצב של בלאט בסיטואציות מסוימות מול השחקנים שלו, אך לפי התפקוד שלהם חלק מהזמן גם לא בטוח שלא.
עם זאת, לא כדאי לשכוח שלבלאט היו כמה עונות מוצלחות שנראו ככה במהלכן, כולל העונה שעברה. בכלל, היכולת המרכזית שלו בפן המנטאלי היא להביא את השחקנים בשיא לרגעים מכריעים למרות הקשיים שבדרך. ההצלחות הגדולות ביותר של בלאט היו מעמדת האנדרדוג, הוא מעולם לא אימן קבוצה דורסת באמת. אם הוא יקבל את ההזדמנות להמשיך, הניסיון שצבר בניהול משברים עשוי להפוך אותו למתאים במיוחד להתמודדות עם המצב. אבל הנוכחות של לברון הופכת את הסיטואציה הזאת למורכבת.
השמועות על העתיד של לברון: רק זה היה חסר לאוהדי קליבלנד עכשיו. כתבה שטוענת שלברון לא יהסס לעזוב בקיץ ותמלול שיחה עם וייד בה הוא מתכנן להם עתיד משותף. ובכן, הרעיון שלברון ינטוש שוב הוא מופרך. לברון חזר לקליבלנד עם מכתב מרגש וסרטונים שמדגישים את הקשר המיוחד שלו עם העיר. לפי הדיווחים, הוא היה הכוח המניע מאחורי הטרייד שהביא לקאבס את קווין לאב על חשבון אנדרו וויגינס. כאשר חתם על חוזה עם אופציית יציאה, הנימוק היה העלייה הצפויה בתקרת השכר והרצון של לברון לחתום על חוזה ארוך אחריה. לפני העונה הוא הרבה לדבר על פרויקט לטווח ארוך שיכלול משברים בדרך ועל כך שהוא המבוגר האחראי שיעזור לכולם לעבור אותם.
אם לברון יעזוב אחרי שנה כי בחודשיים הראשונים הקבוצה לא נראתה לו טובה מספיק הוא יבגוד לא רק בעיר, אלא בכל הערכים שהוא דיבר עליהם יותר מפעם אחת. ויותר מזה: ניתן להניח שגם קווין לאב לא יישאר במצב כזה, מה שאומר שהביקור של לברון בקליבלנד עלה לקבוצה בוויגינס. אם זה אכן יקרה, מדובר בפגיעה תדמיתית שלברון לעולם לא יוכל להשתחרר ממנה. בעוד שבהחלטה מ-2010 רוב הכעס היה על הדרך, כאן זו תהיה כבר רשעות כלפי הקהל האומלל. לברון אמור להבין מה מהלך כזה יעשה לתדמית שלו. אז לא, זה לא יקרה, לברון יישאר בקליבלנד ואמור לסיים בה את הקריירה.
יום לאחר מכן לברון זלזל בשמועות והדגיש את הכוונות ארוכות הטווח שלו לגבי קליבלנד. זה לא הרגיע את המועדון שכבר נכווה ממנו בעבר, גם לא את השחקנים שרואים בו מנהיג. זרע הפורענות נטמן, ומקבלי ההחלטות יתקשו לחשוב על הטווח הארוך בביטחון. לאווירה במועדון ובקהל לא תרמה העובדה שביום בו פורסמה השמועה, ברגע בו הקבוצה הייתה זקוקה לו יותר מתמיד כדי לצאת מהמשבר, הוא נח כדי לאפשר לברך הבעייתית שלו להחלים.
האם לברון הרגיש חרטה על ההחלטה לעזוב את וייד וללכת אל הלא נודע? האם הוא נזכר בסיבה בגללה החליט לעזוב בפעם הראשונה כדי לשחק עם החברים שמבינים אותו הכי טוב? לפעמים קל לשכוח שמאחורי הסופרסטאר נמצא בן אדם.
מאחורי הסופרסטאר והבן אדם נמצא גם גוף אנושי, שמתחיל להרגיש את הקילומטראז' העצום שלברון צבר. לברון יחמיץ את השבועיים הקרובים, פעם ראשונה בקריירה שהוא מפסיד כל כך הרבה זמן. גם לפני כן הוא לא נראה כמו השחקן הטוב בעולם וגילם את חוסר היציבות של הקבוצה, כשלצד הצגות מהסוג המוכר הוא המשיך להיראות רע מאוד בחלק מהמשחקים, כשהשיא היה באותה תבוסה לדטרויט. אחרי שנים של שליטה במדד היעילות (ה-PER), כשבכל עונה הוא נע סביב ה-30, השנה לברון מדורג שביעי בליגה עם 25. מוקדם לקבוע אם זו בהכרח מגמה ואם תהיה לה השלכות גם על הפלייאוף, אך צריך להתכונן לאפשרות שלברון, ששלט ביד רמה בעונה הרגילה, לא קיים יותר, מה שמסבך עוד קצת את הפרויקט.
אז מה עכשיו? הסגל הדליל במשחקים האחרונים מהווה תזכורת טובה לכך שמראש קליבלנד פתחה את העונה עם סגל לא מספיק עמוק שאמור היה לקבל חיזוק. לגריפין יש מגוון כלים לבצע שינויים, אך הפתרון הנכון עבור קליבלנד הוא לעדכן את הציפיות. בלי ורז'או יהיה קשה מאוד לרוץ לאליפות, בלי לברון (ואולי גם לאב) יהיה קשה מאוד לנצח כרגע בקצב של קבוצת צמרת. אם אנשי הקאבס יתייחסו לתקופה הקרובה כהזדמנות לחישול הסגל הצעיר ולעונה הקרובה כהזדמנות לצבור ניסיון בפלייאוף ולקבל תמונה טובה יותר לגבי העתיד, הם לא יצטרכו לקבל החלטות פזיזות. לגריפין יש איך לחזק את הסגל אם תצוץ הזדמנות ראויה עד הדד-ליין בפברואר. הוא גם לא יצטרך לבצע טעות גדולה ולבזבז עכשיו את שני הכלים שבקיץ יוכלו לאפשר לו להביא שחקן בכיר יותר: החוזה המשונה של ברנדון הייווד והבחירה עמוסת ההגנות של ממפיס.
בלאט, מצידו, יקבל הזדמנות להצעיד קבוצה עמוסת פוטנציאל לפלייאוף ולבחון אם היכולת שלו להשיג ניצחונות גדולים נגד הסיכויים עובדת גם ב-NBA. קבוצה של לברון ג'יימס לא תהיה אנדרדוג גם אם תגיע לפלייאוף עם מאזן בינוני וללא יתרון ביתיות, בטח לא במזרח, אבל אם ירד ממנו עול הפייבוריטיות אולי יהיה לו קל יותר גם להפוך את הקבוצה לקצת יותר שלו. בכל מקרה, בגישת הציפיות המעודכנות את ההחלטות לגבי בלאט ניתן להשאיר לקיץ.
כדי שזה יקרה, גילברט וגריפין יהיו חייבים לסמוך על לברון. לסמוך עליו שהוא לא מתכוון לנטוש אותם, לסמוך עליו שהוא חושב לטווח ארוך, לסמוך עליו שהוא מבין שמה שקליבלנד צריכה זה מקבלי החלטות שלא מפחדים מהכוכב שלהם. גם לבלאט אין ממש ברירה אלא לסמוך על לברון. לסמוך עליו שהוא לא מהשחקנים שיפעלו מאחורי הקלעים כדי להעיף מאמן אחרי חודשיים, לסמוך על שיקול הדעת המקצועי שלו, אך לסמוך עליו מספיק גם כדי להגיד לו שהוא טועה.
זאת הקבוצה של לברון, לטוב ולרע, מזמן לא הייתה קבוצה שנשלטה באופן כזה על ידי שחקן. המשבר הנוכחי הוא קודם כל המבחן שלו. בדרך כלל מדברים על מסגרת שמאפשרת לשחקנים להביא לידי ביטוי את היכולות שלהם, כאן מדובר בשחקן שצריך לאפשר למסגרת לפעול. במובן הזה, לברון בהחלט צדק כשהוא הגדיר את החזרה לקליבלנד כאתגר הגדול ביותר בקריירה שלו.
