מתישהו בחיים סדרי העדיפויות השתנו. אחרי בירד ומג'יק, הבאד בויס, השנים הגדולות של מייקל ג'ורדן, קרבות הפלייאוף של הבולס נגד הניקס והשנים היפות של פיניקס וסיאטל, קשה להישאר אותו פריק NBA בתוך מרוץ החיים. התחושה שזה כבר לא יהיה אותו דבר התערבבה בהרגשה שה-NBA שידרה משהו פחות אמיתי, כך שהשואו גובר על המשחק. אז האהבה קצת דעכה, היחסים הפכו מרוחקים מעט.
אבל מספיק ביקור מזדמן בדטרויט כדי להצית את האש. הראפטורס מגיעים למו-טאון, והנה חלום ילדות שנופל במפתיע לידיים להיות במשחק NBA, לראות את הכדורסל הטוב בעולם מקרוב, לראות את הכוכבים, את השואו. להרגיש אמריקה. לא בשחור-לבן, לא דרך מידל איסט ולא בשידורים ליליים, אלא על אמת.
טוב, דטרויט פיסטונס נגד טורונטו ראפטורס זה לא משחק שמפנטזים עליו וטסים בשבילו 10,000 קילומטר, זה משחק מכורח הנסיבות. ומתוך רצון להגשים חלום. טורונטו אמנם פורחת אך עדיין אפורה, והרבה יותר מפתה היה לראות את קליבלנד עם לברון ובלאט, רק שעתיים נסיעה מעיר המכוניות, אבל הבעיה הייתה המחיר - 500 דולר לכרטיס.
אך עדיין, פיסטונס זה פיסטונס. יש כבוד. את הבאד בויס לא שוכחים גם אם אין באד בויס על המגרש. אולי יהיה משהו מהימים ההם באווירה שמסביב, משהו מההיסטוריה. משהו מאייזיאה, דומארס, רודמן ואולי קצת צ'ונסי וראשיד וואלאס. מבט בתכנייה של המשחק הבהיר שבילאפס פרש בקיץ, שסטן ואן גנדי טאטא את ראשיד וואלאס מהצוות המקצועי, ושבאולם יש ישראלי אחד שחי בעבר.
לברון ג'יימס חוגג יום הולדת 30: איפה הוא בין ג'ורדן, מג'יק, בירד ובריאנט?
לברון ג'יימס חוגג יום הולדת 30: עשרת המשחקים הגדולים
צפו: "מייקל ג'ורדן של הגמדים" מככב על המגרש ומחוצה לו
הפיסטונס אירחו את המשחק באולמם "פאלאס אוף אובורן הילס", מרחק 36 מייל מדטרויט. 50 דקות נסיעה מהעיר. איזור מנוכר רווי אאוטלטים וקניונים. המקום שייך למטרו של דטרויט אך מרוחק ממרבית אוכלוסיית דטרויט. כרטיסים לא היה קשה להשיג. באינטרנט זה נראה היה יקר לשלם ליציע מרכזי 65 דולר למשחק זניח יחסית, מחוץ לאולם היה צריך רק לבחור מקום טוב. המחיר: 40 דולר. איפה המנהלת כשצריך אותה?
עוד בחניה ובהליכה לאולם מבינים שהנוסטלגיה והרצון להתחבר למשהו חזק מן העבר לא הולכים לקרות כאן. זה נראה היה דומה יותר לבילוי עם הילדים בפארק מים או לונה פארק. הורים עם הרבה מאוד זאטוטים קטנים שמתבכיינים ומייללים, ולא נראים כלל בעניין של כדורסל, יותר ככאלה שמצטרפים לאטרקציה מעניינת. כך לפחות הייתה התחושה.
חצי שעה לפני המשחק היציעים היו ריקים, פרט לקהל של טורונטו. דטרויט אמנם גובלת בקנדה, אך עדיין היה מרגש לראות כ-5,000 איש, כולם באדום, שהגיעו לתמוך בראפטורס. הם חיו את המהלכים והאירועים, והקרינו אהבה לכדורסל ולספורט. כבוד. הקהל של הפיסטונס? עד לתחילת המשחק הגיעו בערך גם 5,000 מקומיים, יותר מחצי מהם ילדים שהמשחק רחוק מלעניין אותם. הם רדפו זה אחרי זה במדרגות, שיחקו עם הקמע שעלה ליציע, צרחו שטויות קצת "דיפנס" לפני שהמשחק בכלל התחיל ונראו מנותקים לגמרי מכדורסל. הם באו כי יש שואו. קמע, פרסים, זמרים, אפשרות להופיע על המסכים הגדולים באולם, באו ליהנות מבידור. חובבי המשחק? אוהדים שרופים? גם עם משקפת היה קשה למצוא.
מתחיל המשחק. ברנדון ג'נינגס, מהיותר מוכרים שעל הפרקט, פתח מצוין עם 9 נקודות אבל את החבר'ה ביציע לא עניין מה קורה על הפרקט. באיזשהו שלב התחושה הייתה שהאדישות שנושבת מהיציעים משפיעה עליו ועל שחקני הפיסטונס, והם גם מאבדים עניין. זה היה משחקו הלפני אחרון של ג'וש סמית עם הפיסטונס, ובמבט מקרוב, נראה שהוא פשוט סבל ושיחק ללא טיפת הנאה. אגב, גם אנדרו דראמונד. כבויים. מי שישב שפאלאס באותו ערב מול טורונטו לא הופתע מכך שדטרויט זרקה את סמית' יומיים אחר כך. גם ממעלה היציע בפאלאס, אי אפשר היה לטעות בשפת הגוף של סמית', בעיניים, בהבעות הפנים של אדם שפשוט לא רוצה להיות שם. ואם משלמים לך 26 מיליון דולר כדי שתפסיק לסבול, כנראה שאלוהים אוהב אותך.
עד תום הרבע הראשון נכנסו עוד כ-6,000 מקומיים "לתמוך" בפיסטונס. 16,274 איש נכחו בפאלאס מתוך 22,076 מקומות, הסך הכול לא רע בכלל. ובכן, הסך הכול משקר. הקהל המקומי היה ניגוד מוחלט לזה של הראפטורס, שחי את המשחק, נהנה ממנו, סובל ממנו, מרגיש אותו ומתרגש ממנו.
הניסיון למצוא אוהדי כדורסל אמיתיים של הפיסטונס, כאלה שלוקחים ללב ונותנים את הנשמה, נידון לכישלון באווירת הדיסני-משהו שהייתה שם. לאחר מעבר בין החלקים השונים ביציע, הלוך ושוב, הלוך ושוב, התגלה בן אדם מבוגר אחד שישב צמוד לברזלים וצעק כל הזמן. הנה הוא, הנה האחד, זה שאפשר לקרוא לו אוהד. הוא ענה שקוראים לו ריד. ומה שם המשפחה? "אתה רוצה לבדוק אם לא שילמתי מיסים השנה? שילמתי, אל תדאג". כן, הוא באד בוי.
תגיד ריד, איך זה שאין זכר לכל מה שגדלנו עליו ולמה לעזאזל אין באולם חובבי כדורסל? אחרי שגמר בקבוק ליטר של מים בשלוק אחד הוא דיבר. "סיפור ארוך אדוני. אף פעם לא היה כאן ורוד. גם הבד בויס עם אייזאה וכל ההיסטוריה המפוארת היו כאן באובורן הילס. גם צ'ונסי בילאפס וראשיד וואלאס. כשהיו הצלחות הפאלאס היה מלא, אבל מרבית האנשים לא היו חובבי כדורסל אמיתיים. הקהל האמיתי של הכדורסל אף פעם לא היה באובורן הילס, זה הכול בפנטזיה שלך". הנוסטלגיה אליה נגרר בעל כורחו ערערה אותו לגמרי. ריד התחיל לזרוק דברים לא ברורים, לדבר בעצבים, לבלוע מילים, ולזרוק משהו על זה שפעם פונטיאק וקובו היו מקור העוצמה של המועדון. "חבל שאתה מחזיר אותי לזה, זה לא עושה לי טוב", נבח.
דברי המשורר ריד מבהירים עד כמה המעבר לאובורן הילס ב-1988 פגע בקבוצה בטווח הארוך. אמנם שלוש האליפויות של המועדון נחגגו בתקופת הפאלאס, אבל הפכו את הפיסטונס לקבוצת פרברים, כזאת שעולה חזק על הרדאר רק בתקופות הטובות שלה. גאוות העיר? הפיסטונס צריכים לעמוד בתור. בניגוד לפיסטונס, קבוצות ההוקי (רד וינגס), הבייסבול (טייגרס) והפוטבול (ליונס) של העיר משחקות בדאון טאון, והאצטדיונים די צמודים אחד לשני במרכז העיר. כשהליונס והרד וינגס שיחקו, העיר הייתה בטירוף. הפיסטונס רחוקים מהעין, ובהיעדר הצלחה כרגע, גם מהלב.
הפיסטונס שיחקו ב"קובו ארנה" בין השנים 1961 ל-1978 ולאחר מכן ב"פונטיאק סילברדום" בין השנים 1978 ל-1988. "קובו ארנה היה בדאון טאון, בעיר, איפה שבאמת משחקים כדורסל אמיתי ואוהבים את המשחק הזה", אומר ריד, "גם המחירים אז לא היו גבוהים במיוחד. הפונטיאק כבר היה בעיירה מחוץ לדטרויט, זאת הייתה התחלת היציאה מהעיר, אך עדיין היו כאלה שאהבו כדורסל והמשיכו לבוא. צריך לחזור ולשחק בדאון טאון, שיבואו אוהדים שבאמת אוהבים כדורסל ולא באים בשביל לקבל טישרט או לרקוד כמו מפגרים כדי שייתנו להם פיצה". ואז ריד החל לחקות את ריקודי הילדים. נראה רע כמו הפיסטונס שלו.
בכניסה לחנות הרשמית בפינת הפאלאס היה רצון אמיתי לחזור הביתה עם אחד הכובעים של הפיסטונס. ישנם ארבעה סוגי כובעים, הזול ביותר עלה 66 דולר. יקר זה אנדרסטייטמנט למחיר כזה, בטח כשאפשר למצוא אחד בעיר. אז זהו, שלא. שש חנויות ספורט בדטרויט ואפס כובעים של הפיסטונס. רק של הליונס, הטייגרס והרד וינגס. עד כדי כך המותג בשפל. עכשיו ברור למה רצו 66 דולר בחנות הרשמית, נדיר להשיג את הכובעים האלה.
בדאון טאון לא קשה למצוא את "קובו ארנה" אליו ריד מתגעגע. הוא נמצא ממש על הנהר המפריד בין דטרויט לקנדה. באינטרנט הוא מוצג כאולם כנסים ואירועים, אך העובד הוותיק ליסנטו מדגיש כי "אם תשלם, יאשרו לך לעשות בפנים גם לונה פארק, הכול עניין של כסף". דטרויט הפכה בשנים האחרונות לעיר שמסמלת את המצב הכלכלי הקשה אליו הידרדרה ארצות הברית, ו"קובו ארנה" ממחיש שהכול אפשר אם משלמים, כפי ששר רמי פורטיס על אמריקה הנוצצת מהאייטיז, רק שכיום הכסף לא קונה תקווה אלא מקהה את הייאוש.
לא היה שם באובורן הילס את הלהט המוכר מהכדורסל האירופי, אנחנו והם שמוגש לעתים בחריפות-יתר. אבל הייתה חוויה להיות חלק מזה, וכואב להבין עד כמה אנחנו מפגרים אחרי האמריקאים. בכל רגע נתון מייצרים לאנשים עניין, אטרקציה, הפתעה או ריגוש, והכול עטוף באווירה חופשית ומשוחררת שגורמת לכל אחד לרצות לקחת חלק בזה, ולרקוד כמו טמבל. זה לא היה ערב רותח של כדורסל, אך עדיין, אם אני תושב דטרויט אני דואג לרכוש מנויים לכל המשפחה. משחק NBA הוא חווית בידור משככת כאבים ומרנינה, שלעיניים ישראליות לוקח זמן להתרגל לאורה הבוהק. פשוט ככה זה באמריקה, שם הספורט הוא חלק מהבידור, ואצלנו הבידור, אם יש כזה, הוא חלק מהספורט. אה, וטורונטו ניצחה 100:110.
