סוף סוף שבוע רגוע. בין שלישי לשני קליבלנד שיחקה רק שני משחקים, ניצחה בשניהם בקלילות ונראתה כמו קבוצה שפויה ורגועה. השפיות הזאת תעמוד למבחן כשיגיע ההפסד הבא, ביכולת להתייחס אליו כאל סתם עוד הפסד, מסוג הדברים שקורים בין 20-30 פעמים בעונה הרגילה גם לקבוצות כוכבים. אבל אולי כדי שזה יקרה קליבלנד זקוקה לעוד כמה ניצחונות לפני שהוא יגיע.
עד שזה יקרה, ניתן להתמקד בדברים שעובדים. ההפתעה הגדולה, והבשורה החשובה ביותר שדיוויד בלאט לוקח מהתקופה האחרונה, היא שמה שעובד הכי טוב זו ההגנה. רק לפני שבועיים הבלוג עסק בבעיות של ההגנה שהייתה אחת מחמש החלשות בליגה, מאז התרחש מהפך. בששת המשחקים של הקאבס בשבועיים האלה, שכללו גם את ההפסדים לסן אנטוניו, וושינגטון וטורונטו, ההגנה של קליבלנד דורגה במקום השלישי בליגה, עלייה של לא פחות מ-23 מקומות. מכיוון שנגד הוויזארדס היו שני משחקים בשבועיים האלה, ארבעה מתוך השישה היו נגד קבוצות טובות, כך שלא ניתן לתלות את השינוי בלוח המשחקים. מה שכן, חמישה מהם היו בבית, וזו נקודה שבהמשך אסביר למה היא עשויה להיות חשובה.
בלאט: "קיירי עושה כל מה שהוא יכול כדי להיות שחקן שלם"
בלאט: "קווין לאב משחק את ההגנה הטובה בקריירה שלו"
סן אנטוניו הנחילה לפילדלפיה הפסד 17 ברציפות
בריאנט: "ההישג הזה אומר שמסרתי יותר ממה שאנשים חושבים"
איך קרה המהפך הזה? איך קבוצה עם חסרונות הגנתיים מהותיים הפכה פתאום לקבוצת הגנה טובה? קודם כל, אחד משני החסרונות - ההגנה האישית על גארדים, נעלם כלא היה. קיירי אירווינג ודיון וויטרס התחילו לשמור, ולהפתעת כולם הוכיחו שהם יודעים את העבודה. בעיקר קיירי, שבמשחקים האחרונים עובר חסימות בקלות, לא נותן לפוינט גארד של היריבה לעבור אותו בדריבל (גם אם קוראים לו ג'ון וול), קורא את התרגילים של היריבה, לא מבצע עבירות מיותרות, חוטף כמה כדורים ומשתלב נהדר בהגנה הקבוצתית. על וויטרס פחות מדברים בהקשר הזה, אך גם הוא הראה לאחרונה פוטנציאל הגנתי משמעותי. השיא שלו היה בניצחון על וושינגטון ובהגנה על ברדלי ביל, אולי הדו-קרב המילולי ביניהם לפני העונה בסוגיית צמד הגארדים הטוב בליגה (אהמ, גולדן סטייט) נתן לו מוטיבציה. ההגנה של וויטרס על ביל במשחק הזה הייתה כל כך מרשימה, עם שילוב בין אינטנסיביות לקבלת החלטות טובה, שאני תוהה אם מישהו מסוגל לשכנע אותו שהייעוד האמיתי שלו ב-NBA הוא להיות סטופר. אם דיוויד בלאט יצליח למשוך את הגארד הסורר לכיוון הזה, זה עשוי להיות אחד ההישגים הכי גדולים שלו בעונה הזאת.
בתמונה הגדולה יותר, קליבלנד מצאה את הזהות שלה כקבוצת הגנה. מה שקרה בהתקפה לאחר ארבעה משחקים קרה בהגנה לאחר תשעה. בשני המקרים גיבוש הזהות התרחש מהר מהצפוי ובאופן די פתאומי. בנקודה הזו מותר לתת את רוב הקרדיט לבלאט ולעקשנות שלו על הנחלת השיטה בשני הצדדים, וגם על שינויים שביצע שעזרו לקבצה להגיע לאיזון הגנתי. בשני המשחקים השבוע קליבלנד נראתה כמו קבוצה שרצה ביחד הרבה יותר מחודש.
כדי לפרט על הזהות ההגנתית של קליבלנד, נדרשות כמה מילים כלליות. בהכללה גסה מאוד, ההגנות ב-NBA בשנים האחרונות נעות על ציר בין שני סגנונות מרכזיים. סגנון אחד, שהמייצג הבולט שלו הוא טום תיבודו, הוא של הגנה דינאמית עם הרבה עזרה ורוטציות. תיבודו אוהב לצופף את הצד החזק, אך ניתן גם לבצע לחץ על מוביל הכדור כמו מיאמי או להתרוצץ בלי הפסקה כמו OKC. הסגנון השני, שהמייצג הבולט שלו הוא פרנק ווגל, הוא של הגנה אישית עם כמה שפחות עזרה. עבור גישה כזו רצוי שיהיה סנטר דומיננטי ליד הטבעת שיתמודד עם חדירות במקום השחקנים שסביבו. הקבוצה הקיצונית ביותר בגישה הזו היא פורטלנד של טרי סטוטס, שכמעט לא מביאה עזרה בכלל והשנה זה עובד לא רע בינתיים.
קליבלנד שייכת לסגנון ההגנה הדינאמי. קבוצה של לברון חייבת להיות כזאת. כוחו ההגנתי העיקרי של לברון הוא ביכולת העזרה שלו, באופן בו הוא מפרק מהלכים שבכלל לא קשורים אליו. זה מתאים גם לשני הסנטרים, אנדרסון ורז'או וטריסטן תומפסון, שניהם מהסוג הנייד. זו גם הדרך להתמודד עם המחסור בחוסם איכותי בצבע, את האיכות בצבע מחליפה כמות, נוכחות קבועה של שחקנים. קליבלנד מדורגת במקום טוב באמצע עם 4.5 חסימות למשחק, היא עושה זאת ללא אף שחקן שחוסם יותר מפעם במשחק, במקום אחד כזה יש לה ארבעה שחקנים שחוסמים בין 0.7 ל-0.9 פעמים.
בלאט זיהה נכון את סוג ההגנה הנדרשת לסגל השחקנים שלו, הוא גם בנה שיטה מאוד מסוימת שלאחר כמה שינויים התייצבה. בפיק נ' רול במשחקים האחרונים יש יציאה אגרסיבית של השומר של החוסם רק כאשר הפיק נ' רול מתרחש באחד הצדדים. היציאה לא מאוד אגרסיבית, רק בפעמים בודדות היא מתבצעת במטרה לכפות איבוד, בדרך כלל המטרה היא להאט את מוביל הכדור לרגע כדי לנטרל את המהלך. ברגע שזה קורה יש רוטציה מאוד מסודרת, לכל שחקן יש תפקיד מוגדר. בפיק נ' רול באמצע אין יציאה אגרסיבית אך השומר של החוסם לא חוזר גם יותר מדי אחורה אלא נשאר יחסית קרוב למוביל הכדור ואמור להיות זריז מספיק כדי להתמודד עם חדירה. בשניות אחרונות של התקפה עוברים לחילופים אוטומטיים.
בכל מהלך של היריבה יש רוטציה הגנתית שכוללת התכווצות ויציאה חזרה לעמדות, זו מערכת שדורשת מההגנה הרבה תנועה ומשמעת קבוצתית. המשמעת מפתיעה לטובה, מרשים במיוחד האופן בו הגיבו השחקנים של בלאט מספר פעמים למצב בו שחקן איבד קלע שנע בלי כדור בין חסימות: השומר שאיבד את השחקן שלו סימן לשחקן שקרוב אליו להחליף אותו והוא לקח את השחקן שהתפנה. המחמאות שקווין לאב זכה להן מבלאט על ההגנה שלו קשורות גם הן לשילוב בין משמעת להבנת משחק, לאב מבצע את הרוטציה בצורה טובה מאוד וממוקם באופן שמקשה על חדירות טוב מהצפוי. בשני המשחקים האחרונים לאב שמר על שחקן ללא קליעה מבחוץ, מתברר שעדיף לקליבלנד שהוא ישמור על שחקנים כאלה ויתמקד בעזרה בעוד שהסנטר שלידו שומר על השחקן שיוצא החוצה ונוטה לשמש כחוסם בפיק נ' רול.
כדי להקדים תרופה לטוקבקים שיטענו שלא יכול להיות שאחרי כמה ניצחונות הכול מושלם, חשוב להבהיר שקליבלנד לא צפויה להישאר עם הגנה של טופ 5 ושעוד צפויות עליות וירידות ליכולת ההגנתית. השיטה של בלאט דורשת הרבה מאמץ, פיזי ומנטאלי, וניתן להצביע על שלושה גורמים שיקשו על היכולת לשמור על הקצב בשבועות הבאים:
1. ספסל: הסגל של קליבלנד כרגע קצר מאוד. זה לא מטרד לטווח ארוך כי אף אחד מחוץ לשמונת השחקנים הבכירים שאחד מהם פצוע כרגע (ואולי מייק מילר אם נשאר לו משהו) לא יהיו רלוונטיים בעתיד, יגיעו אחרים וטובים יותר במהלך העונה ובקיץ, אבל כרגע זה אומר שכאשר יהיו משחקים צמודים יהיה קשה לבלאט לתת לשחקנים הבכירים מספיק מנוחה. כשאין מספיק מנוחה צריך לשמור כוחות, כששומרים כוחות קשה מאוד לשמור בשיטה הזאת.
2. ביתיות: במשחקי בית הקהל נותן אנרגיות ומקל על השחקנים לשחק באגרסיביות ולהלהיב אחד את השני, זה כמובן גם קל יותר להגיע עם אנרגיות לאחר יומיים בבית ולא לאחר טיסות ומלונות. קליבלנד שיחקה בעיקר בבית בשבועות האחרונים, אך אחרי המשחק מול מילווקי זה ייגמר, היא תצא למסע של שלושה משחקי חוץ ונראה אם גם שם ההגנה הקבוצתית תעבוד באותה רמה.
3. לוח משחקים: ההגרלה סידרה לקאבס לוח די משונה בפתיחת העונה. קליבלנד שיחקה מעט משחקים יחסית לרוב הליגה, אך כבר היו לה ארבע פעמים בק-טו-בק. המצב רק מחמיר, קליבלנד יוצאת עכשיו לסדרה של שבעה משחקים ב-12 ימים, שישה מהם יהיו בשלוש סדרות רצופות של בק-טו-בק והסדרה הזו תסתיים עם ארבעה משחקים בחמישה ימים. ללא אנרגיות, ההגנה התובענית של הקאבס פגיעה במיוחד, סביר שבמהלך השבועיים הקרובים נדע איך זה נראה.
על ההתקפה אסתפק הפעם בשתי נקודות זריזות. הראשונה היא שההתקפה הכי טובה בשבוע האחרון הייתה ההגנה, קליבלנד יצאה להתקפות מהירות כמעט לאחר כל איבוד והחטאה וניצלה את חוסר הארגון של ההגנה להרבה נקודות קלות. ניתן לצפות שזה ימשיך, אין עוד קבוצה עם כמות כזו של כשרון שיכול לנצל מצבים בהם ההגנה לא מוכנה.
הנקודה השנייה היא שקיירי ולאב מתחילים להרגיש נוח בתפקיד שלהם. אחרי כל סימני השאלה והדיבורים המוקדמים, זהו דווקא קיירי שנכנס בטבעיות הרבה ביותר למצב צבירה של קבוצת כוכבים. היתרון שלו הוא שהוא יודע לזהות מתי הוא חם ואז לוקח את המשחק עליו, בשאר הזמן הוא לא מנסה בכוח. הוא מגיע יותר לקו העונשין, זורק יותר שלשות והפחית את הזריקות מחצי מרחק, הוא גם מוסר 4.8 אסיסטים על 1.7 איבודים, יחס נהדר שהוא לא התקרב אליו בשנים קודמות.
לאב התחיל לקבל יותר כדורים בפוסט ולהוכיח שכדאי להמשיך בכך. הוא יודע לקלוע מחצי מרחק בשלל דרכים, להסתובב לשני הכיוונים ולהגיע לצבע, לסחוט עבירות ולמסור כשצריך. מעבר למשחק הפוסט, הוא נמצא על קו השלוש אך מנצל את הפחד ממנו כקלע חוץ כדי לעבור את השומר שלו ולהגיע לטבעת. מול אינדיאנה, בפעם הראשונה בתולדות השלישייה של קליבלנד, לברון סמך על שני האחרים שיובילו את ההתקפה ביום פחות טוב שלו והשתלט על העסק רק לקראת סוף הרבע השלישי כדי ליצור את הבריחה.
