בוס בהסוואה: הספסול של ג'רמי פארגו לא יעבוד לאורך זמן

1. אחרי משחק ליגה שני רצוף עם ג'ייק כהן בחמישייה ושני ברציפות עם ג'רמי פארגו על תקן שחקן ספסל, מעניין לתהות אם זוהי המגמה החדשה אליה אנחנו צריכים להתרגל במכבי תל אביב. כהן היה יוצא מן הכלל אתמול בגלבוע, ודי אומלל בשמונה הדקות המסכנות שלו בדרבי. בהיעדרו של גיא פניני הפצוע, כהן הוא למעשה הגבוה היחידי שיכול לעלות ולקלוע מבחוץ. לא רק זה – כהן הוא אחד מארבעת הישראלים האחרונים שנותרו לצהובים, וככזה חייבים להכניס אותו לעניינים. העניין הוא שצריך לזכור שבדרבי הוזנק כהן לחמישייה על חשבונו של ביג סופו בעמדה 5 (כדי לברוח מהפיק אנד רולים של האדומים) ומול גלבוע הוא למעשה קיבל את הנישה של בריאן רנדל הפצוע ב-4. מה שמלמד אותנו שעד הודעה חדשה – התפקיד של המתאזרח החביב הוא של סותם חורים ותו לא.

יותר מעניין הסיפור עם ג'רמי פארגו. בעונה שעברה ראינו איך דיוויד בלאט מאמלל את טייריס רייס, מייבש אותו – ולבסוף משחרר אותו לחופשי איפשהו בשליש האחרון של העונה (כאילו שהייתה לו ברירה אחרת, בינינו). הספסול של פארגו יכול להשיג מספר מטרות עבור האלופה: חיזוק המעמד והחזרת הביטחון ליוגב אוחיון ולמרקז היינס (לגבי הראשון, המשחק אמש היה המשך ישיר ל-3 הדקות האחרונות המצוינות שלו ממלאגה. לגבי השני, לא בטוח שהעניין הזה לא מוסיף לו ללחץ); ניסיון להתאים הרכב של אוחיון לביג סופו, כדי לוודא שהכדורים באמת הולכים פנימה; להסביר לפרנצ'ייז פלייר של גודס מי כאן הבוס ומה בדיוק מצופה ממנו.

בינתיים זה הולך יפה. והיי, כל עוד מנצחים, הכל יופי טופי. האם אפשר ללכת עם המדיניות הזאת לאורך זמן? ספק גדול.

2. הפועל ירושלים המשיכה לשייט לה להנאתה בליגה, כשהפעם טיאטאה מעליה את מכבי אשדוד. מזמן לא ראינו קבוצה כל כך דומיננטית במישור המקומי. בטח כזו שלא לובשת צהוב. עד כמה דומיננטית הקבוצה האדומה מהבירה? הפועל ירושלים מובילה את הליגה בפרמטרים הבאים: מדד יעילות, נקודות, אחוזים ל-2 נקודות, אחוזים ל-3 נקודות, ריבאונד הגנה, סה"כ ריבאונד ואסיסטים. ולמעט משחק אחד צמוד מול הפועל תל אביב, הניצחון הכי קשה שהיה עד כה לחבורה של דני פרנקו היה בהפרש 18 נקודות מול חיפה בחוץ.

בד בבד עם השליטה בשלולית, הכל הולך קשה ביורוקאפ. אפשר לשים את האצבע על לא מעט סיבות פוטנציאליות, אבל בואו נטפל בנושא הזריקה ל-3 נקודות. אמרנו שהפועל ירושלים מוליכה את הליגה באחוזים ל-3, כן? היא גם אחרונה בליגה במספר הזריקות ל-3 למשחק, עם 16.7. ביורוקאפ המצב גרוע הרבה יותר. ירושלים זורקת 10.8 שלשות למשחק – וממוקמת במקום ה-36 מתוך כל 36 הקבוצות במפעל. והאחוזים? בניגוד למספרים בלבנט, כאן ירושלים אחרונה. עם 27.8%. כלומר, ביורוקאפ קולעת ירושלים בממוצע 3 שלשות למשחק.

יש קלישאה שגורסת כי קלעי (בעברית אמורים להגיד קלע) הוא קלעי הוא קלעי. משכך, שלשה פנויה מול ריטאס וילנה = שלשה פנויה מול גליל גלבוע. יש בזה מן האמת. העניין הוא שנכון לעכשיו, מצליחה ירושלים, מול יריבותיה המקומיות, להכתיב קצב משחק שמקל עליה להעלים את מגוון הבעיות שיש לה במשחק המסודר. ויש לה לא מעט כאלה. דרווין קיצ'ן, לדוגמא, הולך לאיבוד במשחק מסודר כשדונטה סמית' מתופקד כמוביל כדור כל כך דומיננטי לידו. שלא לדבר על הקושי של גארד עם בעיית קליעה לשחק לצידו של סמול פורוורד שגם אצלו נושא הקליעה בעייתי למדי. ואת זה אפשר לפתור, לפעמים, כאשר יש 4 עם קליעה (הסטרץ' פור המפורסם), רק שלירושלים יש שם רק את גפני וליאור אליהו. ולא התייחסנו כאן לבחירת התרגילים בהתקפה.

אז כל עוד רצים ונהנים, אפשר להרגיש בנוח, לייצר מצבי קליעה נוחים ולשפר אחוזים. ברגע שנתקעים בקרב של 5 מול 5, המצב הופך מורכב יותר, כפי שראינו במשחק הביתי האחרון מול ריטאס וילנה (עם 0:6 לשלוש נקודות). נושא השלשות איננו הבעיה, אלא הסימפטום. נוהגים אצלנו לומר על קבוצה שזורקת יותר מדי מבחוץ, שמשחק ההתקפה שלה איננו מאוזן. הדברים נכונים גם לגבי קבוצה שזורקת פחות מדי לשלוש. אפילו אם נתעלם לרגע מסטטיסטיקות מתקדמות, אין ולא יכול להיות שום ספק: קבוצה שמשחק ההתקפה שלה לא זורם היא קבוצה שלא מצליחה להרים מספיק שלשות.

מעניין אם מכבי ראשון לציון, היריבה במחזור הבא, תצליח להפריע במקומות בהן חברותיה לשלולית כשלו. הלו, לא לשכוח, זה משחק על המקום הראשון בליגה.

3. אם יש קלישאה אחת אליה אסור להיכנע, בהמשך למשחק ההפסד של הפועל תל אביב להרצליה, היא ודאי מתייחסת לאפקט הניצחון על מכבי. אתם יודעים, שאחרי פיק מול מכבי, מפסידים במשחק הבא. ירושלים, למשל, נתנו למכבי פצצה בראש, ושבוע לאחר מכן דרסו את הרצליה בחוץ. בלי אפקט ובלי נעליים. לאחר התצוגה של הקטשים בדרבי, טענו כאן שהסיפור המרכזי הוא לא המנצחת. הסיפור הוא מכבי. הפועל תל אביב, אם נניח לרגע את הדרבי בצד, ממשיכה להיראות לא טוב. בניגוד לירושלים (ולמכבי) היא מתקשה דווקא במשחק הריצה. ליתר דיוק, ביכולת או ברצון להגיע למשחק ריצה. וברגע שהיא מגיעה למשחק הפיק אנד רולים במשחק העומד, זה תלוי לא מעט במידת המוכנות הטקטית של היריבה.

מכבי, בשבוע שעבר, עשתה הכל הפוך. הקבוצה של מולי קצורין הגיעה עם פתרונות. קטש עולה עוד פעם עם מתן נאור בעמדה 4? יופי של הזדמנות כדי להחביא עליו את יובל נעימי בלי חשש מעונש מיידי. קטש בחר להחליף את ריון בראון בלארי אובאנון, שחקן שעושה את הנזק בעיקר מקליעה? נצמדים עליו ומטפלים כמו שצריך ברביב לימונד, היחיד שיכול לעשות משהו מתוך כדרור או פיק אנד רול.

אגב, אחרי המשחק המופתי מול מכבי בשבוע שעבר, התראיין מאמנה של הפועל תל אביב והתייחס להיצמדות שחקניו לתכנית המשחק שרקח והכין מבעוד מועד. כנראה שתכנית המשחק הפעם הייתה מוצלחת פחות. או שהפעם בחרו השחקנים שלא לבצע אותה.

פסקה אחת על המנצחת: לאחר פתיחת עונה רעה, עושה רושם שקצורין מצליח לייצב שם את השורות. לא מעט בעזרת שני זרים שלא היו בסגל המקורי, כשנראה שקייל וויבר מספק באלאנס התקפי והגנתי ושג'ספר ג'ונסון מצליח להוכיח שאפשר להיות נייד ויעיל גם כשאתה שוקל יותר ממאריץ' המקפץ. דומה שהמפתח של הקבוצה הזאת נעוץ ביכולות האינדיבידואליות והמשותפות של יובל נעימי וג'וש סלבי. אם יצליח המאמן של שני הטיפוסים האלה להשאיר אותם מחודדים, מחויבים – ובהפסקת אש יציבה, הרצליה יכולה עוד לעשות דברים העונה. שניהם נראו יוצא מן הכלל מול הפועל תל אביב.