פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

        המפסיד הכי גדול בדרבי: בטטת הכורסה סוגרת שבת

        ממסיבת העיתונאים של ערן זהבי ועד פגישת הפיוס, אלי גוטמן איבד הרבה נקודות כמאמן הנבחרת. בטטת הכורסה לא מתרשמת מהמיני-סולחה, מזהה את האיש שיכול להציל את העונה של הפועל חיפה ונפעמת ממכונת הבישולים של קרית שמונה

        רבבות מילים נשפכו בשבוע החולף על התקרית הכי גדולה בספורט הישראלי בעידן המולטימדיה. עיתונאים כתבו, פובליציסטים ביקרו (בעיקר את הקבוצה שאינם אוהדים), אנשי מקצוע החזירו פיו-פיו לאנשי מקצוע אחרים, בוקה ומבולקה, ערבוביה ברחבה. זה היה שבוע אינטנסיבי שבו אירוע רדף אירוע וכולם עלו במערכים נועזים ויצאו למתפרצות. כשהמשחק כל כך פתוח ואין הגנות, רוב הסיכויים שגם אם אתם לא אוהבים את הסגנון, תמצאו בו כמה גולות כותרת משמחות.

        אחת כזו, למשל, טמונה בעובדה שלא משנה היכן אתם עובדים ובמה אתם עוסקים, הסיפור של זהבי היה שיחת היום - במשרד, במטבח, בחדר הכושר ובגינת הכלבים, בכנס ברזייה של נערים בני 16 או בשיחת ספסל של נשים בנות 70. פואד הפוליטיקאי פינה את מקומו לפואד משער 5, ואפילו עמוס בידרמן, הקריקטוריסט המיתולוגי של "הארץ", עשה את החיבור בין זהבי לראש הממשלה. כל זה, עוד לפני שהזכרנו את הכותרות שהסיפור הביזארי להחריד הזה קיבל ב-BBC, ב-ESPN ובשאר מדורי הספורט המובילים בעולם.

        כשחושבים על זה לעומק, לא כל כך רע כשספורט מקבל את הכותרות הראשיות במדינה למשך שבוע שלם. נחמד דווקא כשהוא סופסוף הופך, ולו לכמה ימים, לחשוב יותר מהתהליך המדיני או מההסלמה בירושלים, לסוג של קונצנזוס. עכשיו תבואו ותטענו שזה לא בדיוק ספורט ושעוד קונצנזוס כזה ואבדנו, נכון? ובכן, מפני קביעה כזו קשה להתגונן. האמת היא שלמרבה הצער, אחרי הכול אתם פשוט צודקים.

        מקום 3: אלי גוטמן

        ביום שישי, פחות מ-24 שעות לאחר ההתכתשות המילולית בין ערן זהבי למאמן אלי גוטמן, פרסם איציק יצחקי כי תקנון הקוד האתי של הנבחרת מחייב להעמיד את זהבי לדין. זה הגיוני, משום שזהבי, צודק או טועה ככל שיהיה, ביקר בפומבי את מאמנו בנבחרת, שאפילו לא היה צד ישיר בעימות. "ייתכן שמקומו לא בסגל", אמרו גורמים בהתאחדות וגוטמן עצמו הוסיף: "ימים יגידו אם נשאיר זאת מאחור". פחות מחמש שעות חלפו, וגוטמן פרסם את הסגל. זהבי נכלל, כמובן. בשבת כבר ערכו השניים פגישה והכול, כביכול, שב על מקומו בשלום. ה"ימים יגידו" הפך ל"יום יגיד".

        השתלשלות האירועים הזו מעידה עד כמה כבדה המשקולת על צווארו של המאמן הלאומי. אפשר רק לשער שאילו היה גוטמן משוחרר מלחצי התקשורת ואנשי הנהלה שונים, זהבי לא היה לובש את מדי הנבחרת כל עוד הוא מאמן שם. אבל גוטמן ידע שהוא חייב להיזהר ואולי גם לתת למישהו אחר להוציא את הערמון הזה מהאש. התהייה היא האם נכון היה מצדו לנהוג כך.

        זהבי הוא נטע זר בכדורגל שלנו. בענף שהפך למצועצע ומשופע בפוליטיקלי קורקט, הוא עדיין יורה מהמותן, תרתי משמע, הולך עם האמת שלו עד הסוף. זה לא אומר שמאמן הנבחרת, במיוחד מאמן הנבחרת, חייב להסכים לאמת הזו. צריך גם לזכור, נאום התוכחה של זהבי היה מחושב והובע שלושה ימים אחרי התקרית, לא במהלכה או מיד בסיומה.

        לגוטמן היו שתי אפשרויות: להסתתר תחת השולחן ברגע שהפיו פיו לעברו נשמע, או לירות בחזרה. המהלך אנושי הוא להתחבא ולספוג, להכיל את הזעם הזה. הגיוני, רק לא בטוח שנכון, כי זהבי הוא אחד שצריך גם גבולות. במכבי תל אביב לא תוחמים לו את הגבולות הללו ואפשר להתווכח על המדיניות הזו, אבל זו זכותם כקבוצה בבעלות פרטית. בנבחרת, לעומת זאת, צריכים להיות כללים אתיים ברורים, וכששחקן תוקף את המאמן, התגובה של האחרון חייבת להגיע.

        יש לגוטמן גם נסיבות מקלות. לכל אורך הקדנציה-פלוס שלו בנבחרת, המאמן לא ממש מרגיש שהוא מקבל גב. לו פתח חזית עם זהבי, ייתכן שהיה מקים עליו גורמים שחיכו לו בפינה ויוצר שרשרת בעייתית לקראת משחק קריטי במיוחד. לכן, הוא העדיף ללכת בין הטיפות. מעניין איך קשטן או לואיס פרננדז היו מנהלים את זה.

        "יש לי עקרונות, ואם זה לא מוצא חן בעיניך יש לי אחרים", אמר גראוצ'ו מרקס. גוטמן אפילו לא הגיע לשלב הזה של דילמת עקרונות. הוא פשוט החליט לאפסן אותם בצד ולחכות עד יעבור פיו פיו.

        ערן זהבי עם מאמן נבחרת ישראל אלי גוטמן בפגישת פיוס (יח"צ)
        העדיף לאפסן את העקרונות בצד ולחכות עד יעבור פיו פיו. גוטמן עם זהבי (צילום: באדיבות ההתאחדות לכדורגל)

        מקום 2: קובי דג'אני

        קובי דג'אני הוא בד בוי. כבר עשר שנים שהוא ילד רע, דברים לא טובים נדבקים אליו. הוא אחד שבכלל היה צריך להיוולד באנגליה כדי לראות את השם שלו מככב בכותרות של ה"סאן" בכל שני וחמישי. מאז אותה תקרית במועדון בתל אביב כשחקן בני יהודה, השם שלו עלה בעשור החולף בהקשרים שונים ולא מחמיאים על המגרש ומחוצה לו.

        אפשר להגיד הרבה דברים על ילדים רעים, אבל עם עובדה אחת קשה להתווכח: כשהם רוצים, הם יודעים לנצח משחקים. אתמול בטדי לא רק שדג'אני היה, פחות או יותר, היחיד שהוביל את הפועל חיפה קדימה וסיכן את השער של בית"ר ירושלים, הוא גם שיגר כדור ענק למהראן לאלה, שהשלים את מהלך הניצחון.

        דג'אני נכשל בבאר שבע, כמעט לא שותף שם והאשים לא אחת את אלישע לוי, אבל אולי מה שקרה לו בבירת הנגב דווקא יכול לתת לו קריאת כיוון לשנים שעוד נותרו לו בקריירה. הוא לא צריך לשחק בקבוצה עתירת אגואים עם שאיפות אליפות, התפקיד שלו הוא להיות הגרזן שיראה לילדים הטובים איך עושים את זה נכון במאבקים אחרים. הפועל חיפה, עד אתמול קבוצה נאיבית וחסרת נשמה, עומדת בפני עוד עונה קשה של משימת הישרדות. היא חייבת את הרוע שהיה לדג'אני בטדי, בכל משחק.

        שלומי אזולאי שחקן בית"ר ירושלים מול קובי דג'אני שחקן הפועל חיפה (ברני ארדוב)
        באד בוי אמתי, הרבה פעמים בקטע טוב. דג'אני (צילום: ברני ארדוב)

        איש השבת: דויד מנגה

        בשנתיים האחרונות מנהלת עירוני קרית שמונה סוג של שוק העברות פנימי בגזרת הזרים. דויד מנגה מגיע? נשחרר את מאטוביץ' לבית"ר. סולארי הולך לאשדוד? רוג'רס קולה יעשה את הדרך ההפוכה. יותר זרים שמכירים את השטח, פחות כאבי ראש.

        ההימור על זר שהצטיין קודם בקבוצה אחרת אינו ערובה להצלחה. על כל ג'ובאני רוסו ואישטוואן פישונט יש דריו פרננדס ואיגור טומאסיץ', אבל עם תקציב שלא משתווה למכבי תל אביב ומכבי חיפה, בקרית שמונה מעדיפים ללכת על סחורה מוכרת שכבר התרגלה לישראל ולרמת המשכורות בה. קולה הוא בחירה לא רעה, מנגה הוא פגיעה בול.

        הצרפתי הוא סיפור מעניין. הוא הצטיין בהפועל רמת גן, אבל הקבוצה ירדה אתו ליגה. הכישרון שלו לא היה מוטל בספק, היכולת המנטאלית להתמודד בקבוצה שרצה לאליפות כן. בעונתו השנייה בקרית שמונה מנגה מוכיח שכל סופרלטיב שהורעף עליו מוצדק. עם שני בישולים נוספים מול הפועל פתח תקוה הוא העלה את המאזן השנתי לשמונה, ובסקטור ההתקפי הוא האחראי הראשי לכך שהקבוצה שלו נספרת כמועמדת לגיטימית לאליפות. אם לפני שנתיים לא היה ברור האם מנגה מתאים לקבוצות המובילות בישראל, נראה שהשנה הוא מספק תשובה נחרצת וברורה.

        קרית שמונה מוליכה את הטבלה, אבל בערוצי הטלוויזיה עדיין לא משדרים אותה. זה לא צודק, אבל אולי טוב שכך. הדבר היחיד שחסר לנו ביכולת הזו של מנגה הוא לשמוע את הסוכן שלו אבי נמני מפרשן אותו.

        דויד מנגה שחקן עירוני קרית שמונה מול קובי מוסא שחקן הפועל פתח תקוה (מגד גוזני)
        האחראי בגזרת ההתקפנ למיקום של קרית שמונה. מנגה (צילום: מגד גוזני)

        בין השורות

        מאמן מכבי חיפה אלכסנדר סטנוייביץ': "הנשיא נתן לי תמיכה ואני חייב להחזיר לו על זה".

        רוצה לומר: לולא היינו מנצחים, הייתי מחזיר לו את המפתחות.

        קשר הפועל פתח תקוה לירוי צעירי: "אנחנו קבוצה טובה, אבל זה לא הספיק היום".

        רוצה לומר: אנחנו קבוצה מספיק טובה למקום האחרון בליגת העל.

        גורם בהפועל תל אביב: "אם היה סיכוי טוב שקאהן וגלבוט ירכשו את הקבוצה, בא הדרבי והרס לכולם".

        רוצה לומר: אף פעם לא היה באמת סיכוי טוב.

        אלכסנדר סטנוייביץ' מאמן מכבי חיפה (קובי אליהו)
        ידע בדיוק מה להחזיר לנשיא. סטנוייביץ' (צילום: קובי אליהו

        כמה תובנות בזק

        - ללא ולדימיר סטויקוביץ', ייתכן שמכבי חיפה הייתה היום עמוק מתחת לקו האדום.

        - הפועל עכו הייתה טובה נגד הפועל באר שבע ועדיפה גם על מכבי חיפה, בשני המקרים עד אזור הדקה ה-65, אז נגמר לשחקנים שלה האוויר. לתשומת לבכם, אלון חרזי ומאמן הכושר אהוד בן שושן.

        - בית"ר ירושלים של השנה היא בדיוק הקבוצה של שני המחזורים האחרונים: כזו שתוציא מהמוליכה תיקו בחוץ ותפסיד בבית להפועל חיפה.

        - כדאי לניר קלינגר למצוא תוכנית לאשדוד, הקבוצה שלו שוקעת.