כבר לא קבוצה קטנה: שי האוזמן על התבוסה שהפועל ירושלים הנחילה למכבי תל אביב

1. כאשר מכבי תל אביב מפסידה במשחק ליגה, ההתייחסות התקשורתית נעשית קודם כל בהתייחס למפסידה, ורק אחר כך למנצחת המקומית. דברים אלה יפים, מן הסתם, גם לוואלה! ספורט. כקורא בעבר וכותב בהווה, הנושא הזה מעולם לא מצא בעיני, אבל ההגיון כאן קר וברור. ראשית, מכבי תל אביב מרכזת את מירב העניין הציבורי. חד וחלק. שנית, הפסדים של הצהובים לקבוצות קטנות שאינן מסוגלות באמת להתמודד עמה, מלמדים יותר על בעיות בתוך האימפריה ולא בקרב כוחות המורדים.

דווקא על רקע הגיון זה שהתקבע משך שנים, אנחנו נתחיל הפעם בהפועל ירושלים. נכון שאלופת אירופה עדיין מייצרת את מירב העניין, ובהרבה, ומצב זה לא צפוי להשתנות. מצד שני, ירושלים לא נראית ולא מתנהגת יותר כקבוצה קטנה. זה גם העניין התקציבי. זו גם היכולת להנחית אצל הטוענת לכתר את דונטה סמית', חרף חיזוריה הבלתי מוכחשים של אלופת היורוליג. זו גם הארנה שמעניקה לאורי אלונים חזות של מי-שבדרך-להיות-אימפריה.

בראיון בסיום המשחק הפגין דני פרנקו איפוק על גבול הבלתי הגיוני. שיבח את המוטיבציה והנחישות של השחקנים; דיבר על האנרגיות מהקהל; הקטין עד כמה שאפשר את המשמעות של הניצחון. ובעיקר סירב לדבר על "הצמדות השחקנים לתכנית המשחק" ויתר אמירות אשר יש בהן כדי להאדיר את חלקו של המאמן המנצח. ולא שיש מקום לזלזל בפרמטרים אותם מנה הקואץ' האדום. חלילה. אלא שחלקו של פרנקו בדרך שבה שיחקה אמש ירושלים סופר משמעותי.

בקרב דרי השלולית, ידוע שפרנקו אלוף בערבובים הגנתיים. אחד שתמיד ימצא איזו נוסחת הגנה בסגנון עדות 4-3-3 שהופכת 4-4-2 שמסתיימת בבוקס אנד וואן. את משחק ההתקפה של מכבי תל אביב אמש עצרה הקבוצה שלו דווקא בפתרונות הרבה יותר פשוטים ובסיסיים, פתרונות שמשקפים כדורסל גאה של קבוצה בעלת עוצמה.

רבות דובר וידובר על ההפרש שבו הובסה מכבי תל אביב ועל הרבע הרביעי האימתני של בעלי הבית בארנה, אבל האמת היא שהמשחק הזה אמור היה להסתיים בשלב הרבה יותר מוקדם וכבר במחצית הראשונה, כשהקו האחורי של האורחים (פארגו-לנדסברג-אוחיון ו-15 השניות של היינס) שותק, הוכה ופורק לגורמים. כשמכבי תל אביב נשארת במשחק בשיניים בגלל נקודות בהתקפות מעבר מקריות. העצירות ההגנתיות של ירושלים נעשו גם בעזרת הגנה אינדבידואלית מרשימה וגם בעזרת חיפויים מתוזמנים ומדויקים. והקרדיט המרכזי לכך מגיע לפרנקו. ולא דיברנו על ניהול החילופים האמיץ, על פסקי הזמן המדויקים ועל בחירת תרגילי ההתקפה.

ואם כבר חיפויים הגנתיים מתוזמנים ומדויקים, הגיע הזמן, אומרת אמי ולא מאמינה למשמע אוזניה, לדבר על ליאור אליהו. הגנה מצוינת וליאור אליהו. באותו המשפט. בחיי. אם תשאלו את אליהו, ככה בשקט מבלי שאף אחד ישמע, אפילו הוא יאשר את הכינוי שדבק בו לאורך השנים - הכוונת האנושית. זה שמסמן את המטרה עבור הקלעים של היריבה, שממש נהנים לדפוק לו ג'אמפרים על הפרצוף. מידת המעורבות ההגנתית של אליהו בכל הנוגע לעצירת משחק הפיק אנד רול אמש הייתה גדולה במיוחד. גם כמות הפעמים בהן מצא עצמו מתמודד באחד על אחד מול גארדים יריבים, בהתאם, הייתה גדולה במיוחד. ואליהו ניצח בנוקאאוט ברוב הסיטואציות.

ועוד משפט אחרון: אליהו ויותם הלפרין, המושמצים דרך קבע (ואלה שלא מצאו מקומם בקבוצה הוירטואלית שהקמנו רק אתמול), נתנו אמש משחק מלא השראה בשני צידי המגרש. כל כך מלא השראה, שאין טעם בכלל לתבל אותו במספרים וסטטיסטיקות. רק למחוא כפיים.

2. בכל הקשור למשחק ההתקפה של ירושלים, טעות גדולה תהיה לייחס ולנכס את ההתפוצצות שלה לאחוזי הקליעה לשלוש נקודות. נכון שירושלים קלעה ב-60% מחוץ לקשת במחצית השניה, אבל לא שם הסיפור, כי ירושלים הייתה צעד אחד לפני ההגנה של יריבתה לאורך כל המשחק, תוך שהיא מענישה את העצלות המחשבתית והאישית של הצהובים בעזרת הכנה נכונה וביצוע מדויק. הקבוצה של פרנקו הענישה ביעילות את המיסמאצ'ים שמכבי תל אביב מייצרת, בעזרת מסירות ונקודות מתוך הצבע. את הטופסייד בפיק אנד רול מהצד פתרה בעזרת התרגילים המתאימים. והכל בקלות מעליבה. ובלי שנזקקה לשליטה בריבאונד התקפה (8:8 בין הקבוצות בקטגוריה זאת אתמול).

בואו נדבר קצת על דונטה סמית'. במוקדמות היורוליג ראינו את הסמול פורוורד מתקשה וקורס מול שומר אישי קשוח ופיזי כמו ג'יימס ווייט. עושה רושם שמכבי תל אביב הפנימה שאין לה את היכולת להתמודד מול הפרנצ'ייז פלייר של פרנקו באחד על אחד. שמענו בעונה שעברה את פיני גרשון, בכובעו כפרשן, מסביר שצריך לכוון את דונטה סמית' שמאלה, למנוע ממנו את הימין – ואז החיים קלים יותר. אתמול הוא לקח את כל מי שעמד מולו לאיזה כיוון שרק בחר. דווין סמית' לא יכול להסתדר איתו וזה כבר מובן. בריאן רנדל, מסתבר, חשוב מכדי שיסכנו אותו בבעיית עבירות אפשרית. לא בטוח שלמכבי תל אביב יש פתרון אחר.

ועוד שתי הערות לסיום הנקודה הזאת:

רנדל נראה לנו בשבועות האחרונים כמי שיצא מדעתו. משחקן בינוני ומטה, מיצב עצמו לפתע כשחקן התקפה ורסטילי שמסוגל להעניש מכל תחום. יכול להיות שהפגישה המחודשת עם מאמנו לשעבר פרנקו הזכירה לו מאין בא ומה באמת הוא יודע ולא יודע. רנדל ראה את פרנקו ונזכר שלא רק שהוא לא קלעי, הוא גם לא פינישר מי יודע כמה. מזל שפרנקו לא מאמן את צ'דביטה זאגרב, היריבה הבאה ביורוליג.

כמו במוסקבה, נראה גודס קפוא אתמול. כמי שמאחר בתגובות, בפסקי זמן, בחילופים. ביכולת לעצור את המפולות. ביכולת להכריח את השחקנים שלו להילחם בחזרה. פעם אחת זה מקרי. פעם שניה זה כבר מדאיג.

3. כמעט חמישה מחזורים מאחורינו, ויתכן שאפשר כבר לזהות תופעה מדאיגה. כמו בחיים האמיתיים בארצנו הקטנטונת, אנחנו עדים לשחיקתו של מעמד הביניים. כשאנו מביטים בטבלה ורואים את אלה שדולקות, נניח, אחרי ירושלים ומכבי תל אביב, אנחנו מגלים בעיקר קבוצות לא מרשימות שמשחקות כדורסל מרשים עוד פחות. עם הבדלים קטנים יחסית, בשלב זה, בין הקבוצה במקום השלישי לבין אלו שאמורות להיאבק על ההישארות בליגה.