במחשבה ראשונית, מזכיר המשחק של מכבי תל אביב אמש בברלין מפגשים שלה בעונה שעברה מול לוקומוטיב קובאן. כמו אלבה, הגיעו בעונה שעברה הרוסים למפגשים מול מכבי כשהם בתחתית טבלת היורוליג בכל הקשור לכמות הזריקות ל-3 נקודות. וכפי שסיפרנו במשחק מקדים, מוקמה אלבה ערב המשחק אתמול במקום הלפני אחרון ביורוליג עם 13 זריקות שלוש למשחק. ובמקום האחרון בליגה הגרמנית, גם שם עם 13 שלשות למשחק. וכפי שלמדה הקבוצה של מאריץ' המקפץ בעונה שעברה, כך למדו אמש השחקנים של המאמן סשה אוברדוביץ', כל אחד בנפרד, שחופשי זה בעצם לגמרי לבד.
ובהתאם למילים של להקת בנזין, אכלה הקבוצה הגרמנית את הפיתיון שזרק לעברה גיא גודס. במקום לנסות ולהיכנס לתרגילים המסודרים והנוחים לה, ראו פתאום הגרמנים הגנה סופר נסוגה וטקטית, שעוברת למטה (אנדר) במצבי פיק אנד רול, שמביאה עזרות קיצוניות במצבי חדירה ופשוט צועקת להם להטיל. ואוהו, איך שהם הטילו אתמול. זוכרים את 13 הזריקות הממוצעות לשלוש של אלבה ברלין למשחק? אז אתמול היא כבר זרקה 24. וקלעה רק 3 מהן, ב-12.5% אחוזים.
אז נכון, אפשר יהיה לטעון שהכל זה עניין של מספרים ואחוזים. ואם הייתה אלבה קולעת לשלוש באחוזים הממוצעים שלה (38.5% ביורוליג; 48% בליגה המקומית), אז היו לה עוד 6-8 שלשות מוצלחות = 18-24 נקודות יותר = ניצחון. אפשר לטעון מה שרוצים, אבל במקרה הזה המספרים, חד משמעית, משקרים. מכבי ידעה ערב המשחק שהשחקנים של אלבה בעמדות 4-5 לא מהווים איום מבחוץ והגיבה בהתאם (גם במחיר של 2-3 ג'אמפרים של רדושביץ' על ביג סופו).
מכבי גם ידעה שהגרמנים יודעים לשחק רק בתוך השיטה שלהם. וברגע שגודס כפה עליהם לשחק כדורסל אחר, הסיפור נגמר. כל עוד שמרה מכבי על העקרונות ההגנתיים עמם הגיעה מהבית, עצם העמדת שחקני ההגנה באישית או בהגנה מתחלפת לא שינתה בהרבה. לא רק שהקבוצה של אוברדוביץ' לא הביאה מהבית סט תרגילים המכונה MULTI OFFENSE (כלומר, שמתאימים גם נגד אישית וגם נגד הגנות אחרות), אלא שהיא פשוט לא ידעה איך להתמודד עם הבונקר החכם של אלופת היורוליג.
להגנה של מכבי נחזור עוד מעט. בינתיים נסביר למה הניצחון בברלין מזכיר את אותו ניצחון על קובאן רק במחשבה ראשונית. כי הפעם ראינו גם דברים בצד שבו צוברים נקודות. והאמת? מכבי תל אביב, ולא בפעם הראשונה העונה, נתנה לנו אתמול דקות מרוכזות של כדורסל שמשחקים בפלייסטיישן. עם דה ז'ה וו קצר לאיך שנראתה האימפריה השנייה של פיני גרשון. זה מתחיל בג'רמי פארגו מרוכז וערני, ששם ללעג את המחשבה הראשונית לפיה קליף האמונדס ההגנתי יוכל להקשות עליו. ננסה לדייק: בראשית החל פארגו בריכוז וערנות. בסופו של יום, עבר הפליימייקר הצהוב לשלב הריקודים והמסירות בין העיניים ומאחורי הסרעפת שהסתיימו בשלשות ודאנקים מפלצתיים.
זה ממשיך ביוגב אוחיון במשחק מצוין, כאשר תרומתו לא הייתה רק ברמת הריבאונדים (הוביל את מכבי עם 6) או באסיסטים (שני רק לפארגו, עם 6), אלא גם ובעיקר במשחק התקפה נטול אגו אשר זורם עם המשחק הקבוצתי ומנסה לזהות מיהם האנשים הנכונים אליהם צריך ללכת. קרדיט צריך להגיע גם לביג סופו, שאמנם נראה עדיין חלוד ומהוסס, אבל כל דקה שלו על המגרש כפתה על אלבה פתרונות הגנתיים שרק הזיקו לה. כמובן שגם לגיא פניני על מחצית ראשונה נהדרת, אבל הסיפור של אתמול הוא בשלישיית הפנתרים דווין סמית'-בריאן רנדל-אלכס טיוס.
לאחר שסיימנו עם סאגת הפציעות/ השעיות של טיוס את סמית', אפשר היה לקבל אמש לראשונה מבט אל הרכב הנגיחות של גודס. 4:40 לסוף הרבע הראשון והצהובים העמידו חמישייה של פארגו-היינס-סמית'-רנדל-טיוס. בתחילת הרבע השלישי זה כבר היה פארגו-אוחיון-סמית'-רנדל-טיוס. והרכב הנגיחות נראה מאיים במיוחד. קחו לדוגמא את רג'י רדינג של ברלין. 7:40 לסוף הרבע השלישי מצא עצמו הגו-טו-גאי הביתי כשהוא עוקף את השחקן שלו בכדרור, בדרך לצבע.
הבעיה היחידה היא שכמו במשחק פינבול, הדרך אל האושר עברה בסמית' + טיוס + רנדל. זאת דרך אל האושר זאת? זאת ויה דולורוזה. הרכב הנגיחות הזה מסוגל לייצר מאזן הרתעה הגנתי מול כל יריבה פוטנציאלית של מכבי העונה. לא רק במשחק הלחץ אליו אנחנו מנסים להטיף השכם וערב, אלא גם בהגנת הבונקר, אשר מציבה מאחור חומה אתלטית כמעט ובלתי עבירה. אם רק יוכל ההרכב הזה לייצר באופן סיסטמי במשחק ההתקפה (העומד), יתכן ותוכל מכבי לבשל עבורנו משהו מאוד מעניין גם העונה.
גיא גודס ספג לא מעט ביקורת אחרי הבומבה במוסקבה. גם על מידת ההכנה של הקבוצה (הפצועה). גם על שפת הגוף. אתמול הקבוצה שלו והוא נראו דרוכים, מוכנים וחדים. זאת לא רק ההכנה הטקטית מהבית, אלא בעיקר ניהול המשחק. אצל גודס, עושה רושם, אין חילופים חברתיים ואין החלטות מהבית שמתעלמות ממהלך המשחק. אם יוגב אוחיון טוב, אז הוא פותח בשתי המחציות (בניגוד למשחקים קודמים). אם הקבוצה רצה יפה, אין שום סיבה לשלב את סילבן לנדסברג, חרף ההצטיינות שלו במשחקים קודמים. ואין שום עניין להכניס את היינס לעניינים בכוח. לא במשחק כזה.
לגודס, בניגוד למה שהתרגלנו בקדנציות קודמות, אין גם החלטה עקרונית לפיה הרכבים מסוימים לא יכולים לעבוד ביחד. אפשר לשלב את טיוס-רנדל ביחד, למרות שמדובר בשני גבוהים נטולי קליעה מבחוץ. והיי, אם הם משחקים ביחד, אז פתאום רנדל הופך לאמאמא של הסטרץ' פור ודופק מספרי קריירה של 3-3 לשלוש ו-25 נקודות. על היכולת הבלתי ניתנת להסבר של רנדל עוד נדון ונדוש הרבה, אבל צריך לציין שמעולם גם לא ראינו את דווין סמית' משוחרר כל כך התקפית. ואסרטיבי.
נכון לעכשיו ניצחה מכבי את שתי היריבות הנחותות וממנה וחטפה בראש מזאת שאיכותית ממנה. עם כל הכבוד למשחק החוץ הקשה שמחכה עוד למכבי במלאגה, הרי שההזדמנות הבאה של מכבי לנצח יריבה מהדרג העליון של אירופה תגיע רק במשחק החוזר מול צסק"א בבית. בינתיים, אנחנו צפויים להמשיך ליהנות ממודל 2014/15 של מכבי תל אביב, שמציג בפנינו כדורסל שנעים לראות וטביעת יד של מאמן.