אנחנו עושים את זה כמעט בכל שנה. כמדי חודש אוקטובר אנחנו, חובבי הכדורסל, שהאהבה לכדור הכתום נמצאת בנימי נפשנו, מתפנים לספורט הלאומי: התנגחות ולעג לכדורסל הישראלי. אנחנו מתלוננים על חוסר התחרות, על ריבוי הזרים, על רכבות השחקנים המתחלפות, על הרמה הנמוכה, על רמת המתקנים הנמוכה, על האווירה הרדומה במגרשים. ובעיקר אנחנו מתרעמים על היעדר כוכבים ישראלים. אנחנו נזכרים בערגה בימים ההם, כשמיקי ברקוביץ', מוטי ארואסטי, בארי לייבוביץ', או אפילו דורון ג'מצ'י, עדי גורדון ונדב הנפלד טרפו את הליגה. אלה היו פיגורות. אלו היו ימים.
והיום? היום אנחנו מסתפקים בשאריות. תראו את האירופאים, אנחנו קובלים. תראו איך אצלהם השחקן המקומי ממשיך לפרוח. איך הוא מקבל קרדיט גם מבלי שיצטרכו להשית חוקים רוסיים ולא ספורטיביים למיניהם. איך שם אפשר ליהנות מהווה, ולא רק להתרפק על העבר.
הפעם, לרגל פתיחת העונה בליגת העל, החלטנו לנסות לבדוק מה אומרות העובדות בשטח. האם באמת השחקן הישראלי מקופח לעומת מקבילו בליגות השונות באירופה? האם השחקן הישראלי אכן פחות משפיע? האם התדמית שהודבקה לכדורסלן הישראלי, אכן נכונה?
***
החוק הרוסי, שהונהג לראשונה בעונת 2006/7, סימן את נקודת השיא של החששות מהתפוגגות הזהות הישראלית בקבוצות ליגת העל. כדי להציל את הכדורסלן הישראלי ממר גורלו, הוחלט להעניק לו אוטומטית מעמד גבוה, בלי קשר לתפוקה שהוא מניב. על פניו, לא היה בכך משהו חדש או יוצא דופן: מאז ומתמיד הכדורסל הישראלי היה משוגע במיוחד, זן מיוחד ונדיר, עם ליגה לא ספורטיבית במובנים רבים. על כן, חובה להחיל בה חוקים עקומים ומשונים. זה מתחיל משיטת ההכרעה, שכבר לא נהוגה באף ליגה בכל רחבי אירופה ונמשך גם בכל הקשור למגבלות הזרים ולחוק הרוסי גם הוא חוק שכבר פס מן העולם ובישראל מוצא דרך להתקיים.
אבל האם היה בכך צורך אמיתי? כפי שנדגים בהמשך, זה שנים שהליגה הבכירה היא כר פורה ונוח למדי עבור השחקן הישראלי. "אני חושב שהכדורסל הישראלי כמעט לא פספס כישרונות גדולים. יהיה קשה מאוד למצוא שחקנים שהיו יכולים להיות כוכבים בליגת העל ולא הפכו לכאלה", טוען שרון דרוקר. דרוקר צבר קילומטראז' לא מבוטל בחו"ל ועבר דרך חצי אירופה: רוסיה, ליטא, בלגיה, יוון ואיטליה. עם הפרספקטיבה שקיבל, הוא מרגיש צורך להעמיד דברים על דיוקם. "אנחנו מדינה קטנה שמייצרת מעט אנשים. אין לנו הרבה כישרונות, אבל כשיש, אנחנו יודעים לטפל בהם. יחסית לאחרות, מצבנו לא רע בכלל. ברוב הליגות שאני אימנתי בהן לא היה הבדל משמעותי, אם בכלל, בין היחס שהשחקנים המקומיים שם קיבלו לעומת היחס כאן. יש ליגות לא רעות באירופה שבמובן הזה, מצבן הרבה יותר גרוע. בבלגיה, למשל, הייתי חייב לרשום חמישה שחקנים מקומיים בטופס, וכולם היו לא יותר מניצבים. לא הייתה להם שום חשיבות. כך זה היה ברוב המכריע של קבוצות הליגה. אצלנו בליגה אין דבר כזה. אחוזי ההצלחה שלנו בגידול שחקנים, גבוהים יותר ביחס ללא מעט ליגות אחרות שאנחנו נוהגים להתקנא בהן".
בליגה האיטלקית, למשל, סובלים שנים רבות מהידרדרות תלולה במעמדו של הכדורסלנים תוצרת ארץ המגף, בעוד הזרים הלכו והשתלטו על הליגה. ג'וזפה ניגרו, המסקר את הליגה עבור "גאזטה דלו ספורט", מציין כי "למרות שהכדורסל האיטלקי בכללותו התאושש מהשנים הקשות שעברו עליו, המצב בליגה רע אולי יותר מאי פעם". לטענתו, בין שמונה לעשרה איטלקים בלבד יהיו שחקני חמישייה בכל הליגה בעונה הבאה. "זה מצב איום ונורא, שפל שלא היה כמותו", הוא אומר. "אצלכם הרמה של המקומיים אולי לא גבוהה במיוחד, אבל הם לפחות משחקים. גם זה משהו".
הליגה הספרדית מוזכרת לעתים קרובות כגן עדן עבור השחקן המקומי. ה-ACB מצטיירת כליגה שמצליחה לשמר את הזהות הספרדית המקומית כמעט בכל הקבוצות, ובכך גם ממשיכה לייצר דורות על גבי דורות של שחקנים לרמות הגבוהות. גם הליגה הטורקית, בעיקר בשנים האחרונות, ידידותית במיוחד עבור בני הבית. בטורקיה אף הונהג החוק הרוסי לתקופה קצרה, אבל השחקנים המקומיים היו במיטבם גם בלעדיו. בכל מקרה, מדובר בשתי ליגות שללא ספק, על פניו, אמורות להיות מהמובילות בתחום. והנה, על פי הנתונים מהעונה שעברה, ליגת העל לא נופלת מהן בהרבה. על הליגה הספרדית, שעבור רבים נחשבת לדוגמא ומופת בכל הקשור לקידום השחקן המקומי, היא אפילו עולה בכל פרמטר.
***
אין עוררין על כך שהחוק הרוסי מטה את הנתונים המובאים בטבלה למעלה לטובת ליגת העל. משעה שחובה לשתף שני ישראלים בכל רגע נתון בחמישייה, מובן מאליו שגם המספרים בכל הקטגוריות יקפצו. עם זאת, ולמרות הכל, לא מדובר במקריות. אפילו כשהולכים אחורה, לימים בהם מאמני ליגת העל היו יכולים לבחור בעצמם מתי לשלוף את הכחולים-לבנים למגרש, המספרים דומים.
במובן זה, שומרת ליגת העל על עקביות מרשימה לאורך שנים: בעונת 2002/3 (האחרונה בה ניתן למצוא סטטיסטיקות מדויקות על דקות ונקודות בליגה), הרבה לפני שנולד החוק הרוסי, שיחקו הישראלים 98.8 דקות בממוצע למשחק, קלעו 35.8 נקודות והשיגו 32 נקודות מדד מספרים מרשימים יותר מבעונה החולפת. בעונת 2005/6, העונה שלפני הכנסת החוק, שיחקו הישראלים 90.5 דקות בממוצע. דווקא בעונת 2012/13, תחת החוק הרוסי, מספר הדקות של הישראלים צנח ל-87 "בלבד" בממוצע למשחק. כלומר, הרף ממילא גבוה, ונותר יציב פחות או יותר לאורך השנים, בין אם ישנם חוקים הנוגעים ישירות לכדורסלן הישראלי ובין אם לא.
במה, אם כן, ליגת העל נבדלת מן הליגות האחרות? אם בוחנים זאת ביחס לשתי הליגות עימן ביצענו השוואה קודם לכן, הספרדית והטורקית, מגלים את הצד השלילי: בעוד שם השחקן המקומי הצעיר משמעותי ומשחק דקות רבות באופן קבוע, אצלנו הוא נותר הרחק מאחור. אלו שמפליגים בזכרונות על גיא גודס שהצטיין בליגה הבכירה בעודו בן 16, או על עדי גורדון שפרח כבר בגיל 18, יודעים על מה הם מדברים. חתך הגילאים של הישראלים המצטיינים בליגה עולה באופן הדרגתי. הנה זה במספרים:
בעונת 1995/6, הגיל הממוצע של 20 הישראלים הבולטים בליגה (בנקודות) עמד על 26.7. לפני קצת יותר מעשור, בעונת 2003/4 הזכורה לטובה, הגיל הממוצע של 20 הראשונים (בנקודות מדד) צמח ל-27.8. והנה, הפלא ופלא, בעונה שעברה, זינק הממוצע ל-29.3. אם כך, כיצד תיראה טבלת הגילים בעוד עשור מהיום? מפחיד רק להעלות על הדעת. בינתיים, הצעירים שמקבלים דקות על בסיס קבוע הם בודדים, כמעט יחידי סגולה. כך זה נראה, למשל, בעונה שעברה (יצוין שבליגות המוזכרות בטבלה משתתפות יותר קבוצות מבליגת העל, מה שמטבע הדברים מעלה את המספרים שלהן. בכל זאת, הפער גדול מכפי שהוא אמור להיות):
***
כשבוחנים את רמת ההשפעה של הישראלים בליגה ויציבותם לאורך שנים לעומת הירידה בתפוקה של הצעירים מביניהם, מתבקש לשאול במה, אם בכלל, סייע לנו החוק הרוסי? האם יש בו נחיצות אמיתית? ככל שעובר הזמן, הולך ומתבהר כי אלה לא הזרים שעוצרים את השחקן הישראלי, ובפרט את השחקן הישראלי הצעיר. אם כבר, מה שעוצר אותו זה החוקים שהישראלים עצמם ממציאים או מאמצים.
אחד הביטויים הבולטים ביותר להשפעות החוק הרוסי הוא מספר המתאזרחים הגואה. הם אמנם נחשבים ישראלים לכל דבר, אך מעצם היותם מתאזרחים מגיעים לליגה בגיל מבוגר יחסית, מה שללא ספק נוגס בנתח של הצעירים המקומיים ואף מסייע למגמת ההזדקנות הכללית של השחקן הישראלי בליגה.
ב-2005/6, העונה שלפני אימוץ החוק הרוסי, היו רק שישה מתאזרחים בכל הליגה. רק אחד מהם נכלל בין עשרים הקלעים הישראלים הבולטים באותה עונה. בעונה שעברה, לשם השוואה, שטפו את הליגה כ-13 מתאזרחים ממוצע של יותר מאחד לקבוצה. ארבעה מהם נכנסו לרשימת עשרים הקלעים הישראלים הבולטים. את העונה הקרובה יפתחו 14 מתאזרחים בכל קבוצות הליגה, וחלק גדול מהם אלכס טיוס, סילבן לנדסברג, אייזק רוזפלט, זאק רוזן ועוד אמורים להיות הישראלים הבולטים ביותר בקבוצותיהם.
"פעם פחות הזדקקנו למתאזרחים. לא הייתה חובה לתת לשחקן הישראלי דקות בכל מחיר", אומר מאמן הפועל חולון אלעד חסין. "כיום, עם החוק הרוסי, יותר ויותר קבוצות מעדיפות לסמוך על שחקן מבוגר יותר, עם יותר נסיון, אפילו שהוא מתאזרח. הצורך בישראלים תורמים ומנוסים הרבה יותר גדול. לכן מספר המתאזרחים עלה, לכן ישראלים ותיקים נשארים בליגה יותר זמן, ולכן צעירים משחקים פחות".
אז מה היה לנו? מצד אחד: נתונים מעודדים על ליגה שבניגוד לסטיגמה, כבר שנים ארוכות חלק גדול ממנה מבוסס על טהרת המקומיים. מצד שני: מספרים מדאיגים על שחקנים ותיקים שנמתחים עד קצה גבול היכולת, וצעירים מדוכאים בחסות חוק שנוי במחלוקת.
"אני מאמין שהכדורסל הישראלי הולך בדרך הנכונה", אומר אלעד חסין, ומנסה לספק שורה תחתונה אופטימית. "יש מגמה של הצערה בליגה. מהדור של טל בורשטיין או עידו קוז'יקרו לא נשאר הרבה והדור הבא מתחיל לקחת פיקוד. שחקנים כמו רפי מנקו, אדם אריאל, שון דאוסן ואחרים ייתנו את הטון בכדורסל שלנו בשנים הקרובות. זה יתחיל כבר מהעונה הנוכחית. יש הרבה מה לתקן צריך ליצור ליגה שתהיה מורכבת מקבוצות בת למועדוני ליגת העל, צריך להמשיך לבנות אקדמיות לשחקני נוער. אלה שני דברים שייקחו אותנו קדימה. אם נלך בכיוון הזה, עוד נהיה מעצמת כדורסל אמיתית".
