מת על כדורסל, מיואש מכדורסל ישראלי

צפו בתקציר משחק הפתיחה. אם זה מעניין אתכם

כדורסל הוא הדבר שאני הכי אוהב בעולם, פרט למשפחתי. כמעט בכל שלב בחיי, החל מגיל עשר, עסקתי במשהו שקשור למשחק: שיחקתי, אימנתי או כתבתי עליו. אני אובססיבי למשחק. את יום הכיפורים האחרון, למשל, לא הקדשתי למרתון של "משחקי הכס" או "שובר שורות", אלא לצפייה במשחקים של מכללת דייוידסון במסע המופלא שלה בטורניר ה-NCAA ב-2008, עם כוכבה דאז סטפן קרי ומאמנה הגאון בוב מקילופ (ועם קוראינו שומרי המסורת הסליחה). בתווך התעדכנתי בתוצאות האחרונות בדירוג שחקני ה-NBA של ESPN. חזיתי גם בדקות הראשונות של האימון הפתוח של קליבלנד קאבלירס, כדי לבחון את תרגילי ההתקפה של דייויד בלאט, ונכנסתי לבדוק מי לעזאזל משחק בלימוז', היריבה הראשונה והחלשה של מכבי תל אביב ביורוליג. אוקיי, ההגדרה "אובססיבי" אינה מתאימה; "תמהוני" הולם יותר.

רק בתחום אחד של כדורסל איני מצליח להתעניין בקיץ הזה: ליגת העל. כשהחל גביע ווינר, גיליתי שפספסתי כמעט את כל ההחתמות. פעם העיניים היו מוצאות בעצמן את הדרך למדור הכדורסל בוואלה! ספורט, אך לא בקיץ האחרון. גיליתי ערימה של שחקנים זרים חדשים ששמעתי על חלקם כששיחקו במכללות; מצאתי את דמונטז סטיט, שהיה לפני שנה בהפועל תל אביב, בקו האחורי של מכבי חיפה, לצד בחור בעל מבנה גוף וגובה של מתעמל קרקע, שעונה לשם ברודי אנגלי; לפתע הבחנתי שהבחור העגלגל במדי הפועל תל אביב הוא יינסי גייטס, אשתקד בהפועל אילת. גיליתי קבוצות חדשות לגמרי בחולון ובגלבוע/ גליל – וזה לא שהייתי קשור כל כך רגשית לקודמות. ניסיתי לשווא לחפש איזה שחקן צעיר שהתקדם, שם חדש ומסעיר שלא הכרתי או טקטיקה מרתקת וחדשנית של אחד המאמנים. אפילו הגמר בין ירושלים למכבי תל אביב לא הצליח להעיר אצלי משהו. הכדורסל היה שכונתי וחסר סדר, היכולות של השחקנים – ישראלים וזרים כאחד – היו ידועות ולא מפתיעות, ושתי הקבוצות נראו לא טוב, למרות הניצחון המפתיע לכאורה של האדומים. פתאום הבנתי: אני מת על כדורסל, אבל כבר לא כל כך אוהב כדורסל ישראלי.

שלא תבינו אותי לא נכון: גם השנה אשב מול הטלוויזיה או אלך למגרשים בימי ראשון ושני. בשלב מסוים, כנראה בהקדם, אשתלט על רשימות הזרים הארוכות. יש לקוות שאעשה זאת לפני שיגיעו חדשים כדי להחליף את המאכזבים מבין אלו שהתחילו את העונה – ויהיו חילופי זרים רבים, כמו בכל עונה. אלא שאעשה זאת בעיקר מכוח האינרציה, מתוך איזושהי מחויבות פנימית שלא לזנוח את הענף שאהבתי.

הסיבה הטריוויאלית ביותר לזניחת ליגת הכדורסל היא התחרותיות, אבל זה לא הסיפור. מאז שהתחלתי לעקוב אחרי כדורסל ישראלי, בערך ב-1984, מכבי הפסידה את האליפות ארבע פעמים בלבד. כבר התרגלתי לכך שהעניין בליגה לא טמון בזהותה של האלופה. תמיד היו סיבות אחרות לאהבה: קבוצה שאתה אשכרה אוהב לראות, אם לא לאהוד, סתם מכיוון שבסיס השחקנים המוכשר ממשיך בשורותיה במשך כמה שנים ברציפות (כמו הפועל גליל עליון, הפועל ירושלים או הפועל תל אביב של שלהי שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90); שחקנים צעירים שמגיעים משום מקום ונכנסים לך ללב, החל מגיא גודס בן ה-16 ועד לגל מקל; מאמנים מתוחכמים שאפשר ללמוד מהם, כמו פיני גרשון, דייויד בלאט וארז אדלשטיין, או סתם טיפוסים צבעוניים וכריזמטיים, כמו צביקה שרף, אפי בירנבוים ורלף קליין המנוח.

שלא לדבר על תשוקה, עצבים, לחץ ואפילו מכות. פה דני גוט נותן מרפק, שם ארי רוזנברג מטריף מישהו עם טראש טוק, עמי נאווי נופל על הפרקט וליאור ארדיטי שולח נוגרה לכליות של איזה זר. שלא לדבר על כוכבים ישראלים אמיתיים, שלא נופלים מאף אמריקאי, כמו דורון ג'מצ'י, מיקי ברקוביץ', חיים זלוטיקמן, אמיר כץ, עודד קטש, דורון שפר ועוד רבים.

כל זה נגמר מזמן. שחקנים ישראלים בכירים אין כמעט בכלל, ואלו שיש – יוגב אוחיון, גיא פניני, ליאור אליהו, יותם הלפרין ורביב לימונד – אנושיים מדי, פגיעים מדי, לא יציבים דיים. אחרי הזרים בלתי אפשרי לעקוב, וסגלי הקבוצות מתחלפים כליל מדי עונה, ולעתים במהלכה. שחקנים צעירים הפסיקו לגדול כאן. כששחקן צעיר עולה לשחק פתאום, אתה יודע שאת הזריקה הראשונה שלו הוא יחטיא, שהוא ייתן יותר מדי כבוד לוותיקים ושהמאמן יעיף אותו אחרי הטעות הראשונה, כי אחרת יפטרו אותו. והמאמנים? הם יודעים הרבה יותר כדורסל מאשר מקביליהם לפני 20 שנה, מעודכנים בחידושים הטקטיים האחרונים בארצות הברית ובאירופה, אבל אין לכך כמעט משמעות. הם צריכים להדריך קבוצה שנבנתה מאפס בקיץ, עם חבורת אמריקאים שמרובם אפשר לבקש לשמור ולמסור, אבל לא לדרוש את המצרכים הבסיסיים האלו, והצלחתם תלויה לחלוטין בבחירת הזרים. באווירה כזאת, אין סיבה לצפות לחידושים טקטיים. הכדורסל יהיה בדרך כלל נרפה למדי, אנוכי, חסר תשוקה. לא בגלל שמישהו – מאמן או שחקן – רוצה בכך, אבל באווירה המדכדכת שמרחפת מעל הענף, כמעט אי אפשר אחרת.

והכי גרוע: אם תשאלו כמעט כל עסקן או מאמן ישראלי מה הוא חושב על הליגה, תשמעו דברים דומים. הם לא יגידו זאת לציטוט, אבל כשתדברו איתם בארבע עיניים, תיתקלו בדרך כלל באדם עייף, ציני וחסר תקווה, שרק רוצה לשרוד במקצוע אוכל יושביו. הפסקתי לאהוב את ליגת העל בכדורסל כי האנשים שאחראים לה אוהבים אותה עוד פחות ממני.