למה בחרתי בכתבה? אלי גוטמן מסביר: אני רוצה ללמוד יותר ממדינות, נבחרות וספורטאים שעלו לטורניר גדול ומשמעותי. האם זה באמת שינה את עתיד הענף בכל מקרה ומקרה, ולמה. אני רוצה לחקור זאת בעיקר כדי להבין האם זה מה שיקרה לישראל כאשר היא תעפיל לטורניר גדול.
אלי גוטמן, עורך אורח בוואלה! ספורט
"לי היא השחקנית המשפיעה ביותר בעשור האחרון והאחראית יותר מכל אחת אחרת על התפשטות טניס הנשים בעולם", כך אמרה בפברואר האחרון יושבת ראש ה-WTA סטייסי אלסטאר בהתייחסה לנה לי. הטניסאית הסינית בת ה-32, שפרשה בספטמבר השנה בשל פציעה בבררכה, הפכה ל"חלוצה שפתחה את דלתות הטניס בעבור מאות מיליונים של אנשים בסין ובאסיה כולה", לפי הגדרתה של אלסטאר.
ואכן, נכון לשנת 2014 בסין יש 14 מיליון שחקני טניס פעילים - פי שניים מכמות השחקנים שהיו פעילים לפני חמש שנים בסך הכל ופי 14 מהכמות שהייתה ב-1988. כמו כן, כשלי ערכה את הבכורה שלה בסבב ה-WTA אי שם בשנת 1999, לא היה בסין אפילו טורניר אחד, כשבאסיה כולה נערכו שישה בסך הכל מדי שנה. ב-2014, לשם השוואה, יש כבר שמונה טורנירי נשים שנערכים בסין והיא המדינה שמארחת הכי הרבה טורנירים בכל שנה. ללי יש 23 מיליון עוקבים ברשת החברתית של סין "וייבו" והיא קבעה שיא צפייה כש-116 מיליון סינים צפו בה זוכה ברולאן גארוס ב-2011.
למעשה, ניתן לקרוא ללי בכינוי שאי אפשר לקרוא לספורטאיות וספורטאים גדולים ומצליחים ממנה: מהפכנית. הסינית בת ה-32, שהגיעה למקום ה-85 בדירוג פורבס של האנשים המשפיעים ביותר בעולם בדירוג שהתפרסם ביוני השנה, הפיצה את הבשורה והפכה את הטניס מענף לא מוכר בסין לענף ספורט פופולארי ומשמעותי במדינה, עם קרוב למיליארד ועוד 400 מיליון תושבים.
עושה רושם שלי, כמו בן ארצה יאו מינג בכדורסל, היא הדוגמה המוצלחת ביותר בעולם לספורטאי או ספורטאית שההצלחה שלהם שינתה סדרי עולם בצורה מובהקת כל כך במדינות מהן הם מגיעים. כשמסתכלים על האפקט שיכול להיות להצלחה של נבחרת ישראל בכדורגל על הכדורגל הישראלי ועל ההצלחה שלו בעתיד, כמובן שאין שום מקום להשוואה בין ישראל לסין. זה באמת כמו להשוות בין פיל לנמלה. יחד עם זאת, מעניין לקחת מספר מקרי בוחן אחרים של מדינות שמעט יותר דומות לישראל - בעיקר מבחינת כמות האוכלוסייה - על מנת לבדוק איך הצלחה של נבחרת, קבוצה או ספורטאי על ופנומן השפיעה על אותה מדינה.
יצוין כי לא באמת ניתן לערוך השוואה מוחלטת או מדעית בין המדינות. ישנם אינספור פרמטרים שמבדילים בין מדינות ובין היכולות של ספורטאי לגדול, להתקדם ולהצליח. פרמטר אחד הוא פוליטי ולרוב נוגע כמובן להשתייכות לאימפריה גדולה שהתפרקה, כמו יוגוסלביה שהפכה לסרביה, קרואטיה, בוסניה, סלובניה, מקדוניה, מונטנגרו וקוסובו. כך שעל פניו, מעצמות ספורט אדירות כמו סרביה או קרואטיה הן מדינות עם אוכלוסייה קטנה מישראל, אך בפועל הן מדינות שצמחו מתוך האימפריה היוגוסלבית; מתוך המסורת, המוסדות והידע המקצועי שהיה קיים בה. היא הנותנת גם לגבי מדינות כמו צ'כיה (לשעבר צ'כוסלובקיה) ורומניה שהייתה שייכת לגוש הקומוניסטי.
הפרמטר השני שמקשה מעט על ההשוואות הוא הפרמטר התקציבי. במדינה כמו ישראל משאבים רבים מופנים לצבא ולמערכת הביטחון. כאן לא המקום להתווכח על חלוקת העוגה התקציבית, רק לציין גם את זה כגורם שמפריע ומעכב ספורטאים להגיע להצלחות לעומת עמיתיהם באירופה למשל. הפרמטר השלישי נוגע לנתונים פיזיים וגנטיקה. זה נושא למחקר וכתבה אחרים לחלוטין. בשורה התחתונה, גם בגנטיקה ובנתונים הפיזיים יש הבדל בין הישראלי לאירופי המצליח. כמו כן, קיים גם פרמטר גאוגרפי של קירבה למרכזי ספורט גדולים באירופה למשל שמסייע לספורטאי האוסטרי או השוויצרי למשל, כמו גם תנאים גאוגרפיים אחרים שיכולים לעזור לו.
חרף כל אלה, וחשוב לציין את כל ההבדלים הללו, קיבצנו מספר שלושה מקרים ממדינות שגודל אוכלוסייתן דומה לשל ישראל או אף קטן ממנו ובדקנו כיצד השפיעה הצלחה ספורטיבית על המדינה ועל ההצלחה באותו ענף ספורט. איך לפעמים גם עילוי ספורטיבי אחד מסוגל לשנות מדינה שלמה. המקרים הנבחנים הם: ההצלחה של מרטינה נברטילובה ואיבן לנדל וההשפעה על הטניס הצ'כי, נבחרת רומניה הגדולה של שנות ה-90' והקופץ לגובה הקטארי מוטאז בארשים.
טניס בצ'כיה
נבחרת הדיוויס של צ'כיה הפסידה השנה בחצי הגמר לצרפת. הפסד שקבע שאחרי שני תארים ברציפות, הצ'כים ייאלצו לאבד את הכתר לטובת שוויץ או אותה צרפת. בגביע הפדרציה, צ'כיה זכתה בשניים משלושת התארים האחרונים ובסוף השנה הנוכחית היא תארח את גרמניה בגמר כדי לנסות לזכות בתואר שוב. את שתי הנבחרות מובילים שני שחקני על בסבב, בדמותם של אלופת ווימבלדון פעמיים פטרה קביטובה ותומאש ברדיך.
אלא שבגביע דיוויס או פדרציה אין שום סיכוי לזכות עם טניסאי אחד בשפיץ העולמי, וקשה מאוד להצביע על זוכה באחד מהמפעלים שלא הציגה עומק ושפע של טניסאיות/ים איכותיים. כך גם צ'כיה, שמיוצגת על ידי שמונה טניסאיות בטופ 100 העולמי ו-17 בטופ 300, כמה מהן צעירות ומבטיחות מאוד. בגברים, הייצוג מעט יותר צנוע כשפרט לברדיך, שמדורג היום במקום השישי בעולם והפך לחבר קבוע בטופ 10 העולמי, אפשר למצוא בטופ 100 גם את לוקאש רוסול (26), ראדק סטפאנק (45) וייז'י וסלי הצעיר והמוכשר (78).
המשותף בין כל הטניסאים הללו, שמגיעים ממדינה של 10.5 מיליון תושבים, הוא שכולם גדלו על שעות של צפייה במרטינה נברטילובה בנשים ואיבן לנדל בגברים. אמנם שני טניסאי העבר, שחולקים ביניהם 26 תארי יחידים בטורניר גרנד סלאם, היו קורבן של המלחמה הקרה ומצאו מקלט בארצות הברית, אבל גם כך ההשפעה שלהם על הילדים הצ'כים הייתה עצומה.
צפייה בטניסאיות צ'כיות היא תמיד תענוג ומעין תמונת ראי של נברטילובה עצמה. הן כמעט תמיד שמאליות, רזות וגבוהות ומכות עם הרבה עוצמה. הדוגמאות הבולטות והמוצלחות ביותר הן כמובן לוסי ספארובה וקביטובה. באתר הרשמי של האחרונה, למשל, כתוב: "אביה של פטרה נהג להקרין לה קטעי וידאו של מרטינה נברטילובה משחק בווימבלדון, מה שריתק אותה למסך".
כאן, גם נכנס ציטוט של קביטובה עצמה, שאומרת: "יש לי כל כך הרבה כבוד למרטינה, צפיתי בה בטלוויזיה כשהייתי ילדה וכך למדתי על ווימבלדון ואיך צריך לשחק על דשא. נחמד לדעת שהיא תומכת בי והיה מיוחד לראות אותה במגרש המרכזי בווימבלדון כשזכיתי בתארים". בהמשך, מוסיפה קביטובה: "2012 הייתה שנה מיוחדת מאוד לטניס הצ'כי, כשזכינו בגביע דייויס ובפדרציה בבית. התמיכה שקיבלנו מהקהל הייתה מדהימה והיה מיוחד מאוד לראות כמה הטניס חשוב למדינה הזאת. אני מקווה שנוכל להמשיך לגרום לילדים ללכת לשחק טניס".
ראדק סטפאנק אמר בעבר על איבן לנדל: "הוא היה המודל לחיקוי שלי כשהייתי ילד. הייתי צופה בכל המשחקים שלו בטלוויזיה. הוא שינה את הטניס בדרכים רבות". אחרי שצ'כיה זכתה בגביע דייויס ב-2013, אמר סטפאנק - אז המדורג 37 בעולם: "הנבחרת שזכתה ב-1980 כשצ'כוסלובקיה הורכבה מהאלילים שלנו, הם היוו השראה עבורנו. הם היו האגדות ועכשיו אנחנו מצטרפים אליהם".
עוד כתבות בפרויקט עורך אורח:
חשיבות הרוח הקבוצתית בנבחרות ספורט
איך מתמודדים עם עזיבת מאמן אגדי
המאמנים שהלכו עם האמת שלהם עד הסוף
רומניה בכדורגל
לפני 20 שנה היה תור הזהב של הכדורגל הרומני. הנבחרת הגיעה לרבע גמר הגביע העולמי ב-1994, כשהיא מנצחת את ארגנטינה של דייגו סימאונה, גבריאל באטיסטוטה, אריאל אורטגה, פרננדו רדונדו ודייגו מראדונה 2:3 בשמינית הגמר. בנבחרת הרומנית שיחקו אז כוכבים ענקיים כמו דן פטרסקו, גיורגי פופסקו, פלורין ראדוצ'ו, דורינל מונטאנו, איאן לופסקו, איליה דומיטרסקו וכמובן שמעל כולם גיורגי חאג'י הגדול. בסופו של דבר, רומניה הודחה על ידי שבדיה לאחר דו קרב פנדלים. חלק מהדור הזה, בראשות חאג'י, הצליח להוביל את הנבחרת גם לרבע גמר יורו 2000 בהולנד ובלגיה, כשכוכבים צעירים יותר כמו כריסטיאן קיבו, אדריאן מוטו ואחרים מצטרפים אליהם.
אלא שדווקא, או אולי באופן טבעי, אחרי שדור השחקנים המבריק הזה פינה את הבמה, הכדורגל הרומני שקע. מאז אותו טורניר ב-2000, רומניה הגיעה לטורניר גמר אחד בלבד - יורו 2008 באוסטריה ושוויץ - ובו קיבלה בית מוות עם הולנד, איטליה וצרפת, ונפרדה מהטורניר כבר שם עם שתי נקודות. ביולי 1997 דורגה רומניה במקום הרביעי בדירוג פיפ"א, כשהיא מקדימה מעצמות כדורגל כמו גרמניה, הולנד, רוסיה, אנגליה, איטליה, צרפת, ארגנטינה ועוד רבות. ביוני 2012, כמעט 15 שנה אחרי אותו דירוג מרשים, היא הגיעה לשפל במקום ה-52 בדירוג פיפ"א אחרי נמושות כמו פנמה, ארמניה, לוב, ויילס וסקוטלנד. בדירוג האחרון שפורסם דורגה רומניה במקום ה-26.
גם ברמת המועדונים הכדורגל הרומני הידרדר לתהומות עמוקים ביחס למה שהיה בעבר, כשגם פרשות שחיתות רבות מעיבות על הליגה המקומית. אחת מפרשות השחיתות האחרונות, למשל, גרמה לגיורגי פופסקו להיכנס לכלא לשלוש שנים לאחר שהורשע בהלבנת כספים ועבירות מס דרך עסקאות העברות שחקנים. מי שמנסה לשנות את המצב הוא אותו גיורגי חאג'י בדיוק שהביא את רומניה לצמרת הכדורגל העולמית כשחקן. כוכב ברצלונה וריאל מדריד לשעבר פתח אקדמיה לגידול שחקנים צעירים בנוער של ויטורול קונסטנצה. בינתיים, גם הניסיון של חאג'י במחלקת הנוער של המועדון לא ממש נושאת פירות או מקדמת צעירים. הרומנים, כרגע, מתנחמים בעיקר מההצלחות של הטניסאית המובילה שלהם סימונה האלפ.
קפיצה לגובה בקובה
בימים אלה ממש מנסים מוטאז בארשים ובוגדאן בונדרנקו לקבוע שיא עולם חדש בקפיצה לגובה. את השיא הקודם, 2.45 מטר, קבע חאבייר סוטומאיור הקובאני. בתוך כל הקרב הזה, הפייבוריט לשבור את השיא הוא בארשים. האתלט הקטארי בן ה-23 (1.92 מטר, 70 קילוגרם) סוחב על כתפיו הרזות מאוד תקוות רבות של מדינה קטנטנה, בה מתגוררים רק מעט יותר משני מיליון תושבים. בארשים הוא בעצם האתלט הקטארי "האמיתי" הראשון שהפך לכוכב עולמי גדול, והוא מהווה סוג של סנונית ראשונה עבור המדינה ששואפת להפוך למעצמה ספורטיבית.
כיום, ובעיקר באתלטיקה, קטאר מצליחה להעביר לשורותיה ולאזרח בזריזות אתלטים ממדינות אחרות, שמעולם לא דרכו במדינה. לכן, היחיד שיכול להוות איזשהו מודל לחיקוי עבור הילדים המקומיים שמחפשים דמות דומה להם הוא בארשים. אלא שהקופץ הנהדר לגובה, שמחזיק בשיא של 2.43 מטר, לא מצליח בינתיים למנף את ההצלחה לכדי מימדי הערצה גדולים במדינה שלו. כמו כן, גם הספונסרים לא ממש זורמים וההצלחה האדירה של בארשים לא מתוגמלת כפי שהייתה יכולה להיות במדינה אחרת, אולי דווקא בכזו שמורגלת לשיאים ואתלטים מחוננים. רק לאחרונה התלונן מאמנו הפולני של סגן אלוף העולם כי אין לבארשים מספיק תמיכה וספונסרים מקומיים, בעוד הקטארי הצעיר אמר במבוכה: "רק כדורגל מעניין, רק בזה משקיעים כסף".
הבעיה עם בארשים היא העובדה שהוא מגיע ממדינה קטנה עם כמות תושבים קטנה מאוד, כשגם מרבית התושבים הם אנשי עסקים עשירים מאוד, עובדים זרים או אמריקאים ואירופאים שעברו לגור בקטאר בגלל תנאי החיים שם. לכן, בתחרות ליגת היהלום שנערכה בקטאר השנה אפשר היה לחוש באיזשהו באזז סביב בארשים, אבל זה לא היה טירוף שמצפים מקהל ביתי שיעניק לאתלט ברמה שלו, בטח כשמדובר בפוטנציאל אדיר לשבירת שיא עולם היסטורי. למעשה, נראה שבארשים הרבה יותר פופולארי בעולם הרחב מאשר במדינה שלו, כשרק לאחרונה רצו ברשת אינספור תמונות אילוסטרציה בהן גולשים "הראו" איך בארשים קופץ מעל בניינים, גשרים ואפילו מעל צ'אק נוריס. גם הקטארי החביב שיתף עם זה פעולה בטוויטר.
למרות הכל, נראה שבארשים לא ממש מתאכזב מהאדישות היחסית במדינה שלו ומרבה לדבר על חשיבות המדינה בהצלחות שלו. לפני שנה וחצי כשקבע גובה של 2.39 מטר בתחרות דיימונד ליג בלוזאן הוא אמר: "כמובן שזה משהו גדול עבור ההיסטוריה של המדינה שלי, האנשים כאן מעריכים את זה מאוד. מדליית הארד שלי בלונדון 2012 העניקה הזדמנויות רבות לתושבי המדינה. אנשים אפילו מזהים אותי ברחוב ומראים הרבה הערכה, הם שמחים מאוד לראות אותי. בשבילנו כמדינה זה להראות את הדגל שלנו. לפעמים אפילו מבקשים ממני חתימות". כשנשאל על ההבדל בין מדליית הארד שלו מאולימפיאדת לונדון לבין אלו של אחרים בעבר, כאלו שלא ממש היו קטארים, הוא אמר: "כל המדליות מיוחדות, אבל כשאתה נולד וחי במדינה במשך כל חייך, אתה חש את זה בנשמה שלך. זה שונה לחלוטין והאנשים מרגישים את זה. עכשיו אנחנו יכולים להראות שגם אתלטים שנולדו בקטאר יכולים להגיע לרמה עולמית גבוהה ולזכות במדליות".
בסופו של דבר, ובהיעדר שוק פוטנציאלי אמיתי, מנסים לשווק את בארשים לעולם הערבי כולו ובנובמבר אשתקד הוא נבחר לספורטאי השנה של העולם הערבי. עד שזה יקרה, נראה שבארשים יהפוך לפרצוף של קטאר, שתנסה להראות שהיא לא רק יכולה לארגן טורנירים (או לקנות אותם, תלוי את מי שואלים ומתי), אלא גם להצמיח ספורטאי על.