למה בחרתי בכתבה? אלי גוטמן מסביר: הטים ספיריט הוא בעיני הדבר הכי חשוב לנבחרת. הוא הדבר שמוביל נבחרות להצלחות והוא גם זה שגורם להן לכישלונות. אני רוצה לדעת איך זה עובד, וכמה זה באמת נכון, גם כדי שהשחקנים שלי יקראו זאת ויבינו לפני תחילת הקמפיין.
אלי גוטמן: עורך אורח של וואלה! ספורט
נכון ל-2014, אחוז המהגרים בקרב האוכלוסייה השוויצרית התקרב בצעדי ענק ל-30, הגבוה ביותר, באופן משמעותי, מבין כל מדינות אירופה. שליש מתוך אותם 30 אחוזים, כמעט מיליון אנשים, כלל לא היו חלק מאזרחי האיחוד האירופי, אלא מהגרים שהגיעו "מבחוץ", מסיבות כאלה ואחרות. מדובר היה בעיקר ביוצאי יוגוסלביה המפורקת ובטורקים. המדינה, שגם כך מחולקת בתוך עצמה לאזורים שונים ולארבע שפות רשמיות, החלה להיבהל ובפברואר האחרון נחקקו מספר חוקים חדשים שבבסיסם עמדו הגבלות נוקשות מאוד בכל נושא ההגירה.
אלא שאז הגיע המונדיאל. במשחק הפתיחה שלה בברזיליה, שוויץ נקלעה לפיגור במהלך המחצית הראשונה מול אקוודור. בדקה ה-48 הצליח אדמיר מחמדי, שוויצרי ממוצא מקדוני, להשוות את התוצאה מיד לאחר שעלה מהספסל. מחליף אחר, האריס ספרוביץ', שוויצרי ממוצע בוסני, שגם הוא נכנס כמחליף, הצליח להשלים את המהפך וניצח את המשחק בדרמטיות בדקה ה-93. גוקאן אינלר, שוויצרי ממוצא טורקי, ששימש כקפטן הנבחרת בטורניר היוקרתי, אמר בסיום: "זה מאוד פשוט. כולנו משחקים עבור שוויץ. אף אחד לא יודע מה יקרה בעתיד, אבל כולנו מרגישים שוויצרים ומכבדים אחד את השני. העוצמה שלנו כנבחרת מגיעה מהרוח הקבוצתית. אנחנו מנצחים יחד ואנחנו מפסידים יחד".
ובשנים האחרונות, שוויץ בעיקר מנצחת. הנבחרת נמצאת בעשירייה הראשונה של דירוג פיפ"א ועלתה לכל שלושת המונדיאלים האחרונים. כובש שער השוויון מחמדי הסכים עם הקפטן שלו: "אנחנו אף פעם לא מוותרים. המוראל שלנו והרוח הקבוצתית הם גורמים שמכריעים משחקים לטובתנו". עם כל הכבוד לבעיות בחברה השוויצרית, לזו הישראלית יש הרבה מה ללמד אותה על פילוג פנימי. ובכל זאת, בימים בהם נבחרת הכדורגל שלנו מתחילה עוד קמפיין מוקדמות, במטרה לצאת מהמדבר הספורטיבי אחרי למעלה מארבעה עשורים, אולי כדאי לנו להעיף מבט לשוויץ ולהבין עד כמה הנחלת רוח קבוצתית בריאה יכולה לתרום להצלחות בספורט המודרני.
באופן כללי, נושא הרוח הקבוצתית כיכב במונדיאל האחרון, דבר לא מפתיע בהתחשב בחיבור שנוצר בתוך הנבחרות הבריאות במהלך חודשיים אינטנסיביים כאלה שכוללים את ההכנה לטורניר ואת המשחקים עצמם. לאחר הזכייה בתואר אמר שוער גרמניה מנואל נוייר: "זה מדהים, כי כל מי שמסביב לנבחרת, המאמנים, הצוות וגם השחקנים שהיו פצועים ולא שיחקו איתנו בטורניר, כולם יחד עזרו להפוך את הנבחרת הזו לקשוחה ובגלל זה זכינו. בגלל הרוח שיצרנו כאן. הייתה לנו עוד קבוצה שלמה שעמדה מאחורי הקבוצה שלנו לכל אורך הדרך".
נוייר לא סתם פנה גם למי שמסביב ולא רק לנבחרת עצמה. חלק גדול מהרוח הקבוצתית נבנה בתרבות ממנה מגיעה כל נבחרת ולא בהכרח במה שקורה בין שחקני הסגל והצוות המקצועי. כך למשל, לפני ההופעה הראשונה של ארצות הברית במונדיאל, התייצב הנשיא אובמה מול המצלמה ופרסם סרטון עידוד קצר. קונדוליסה רייס וסגן הנשיא ג'ו ביידן הצטלמו עם חולצת הנבחרת. כאשר הקהילה נמצאת מאחורי הנבחרת שמייצגת אותה ומאמינה בערכים דומים, הנבחרת שואבת פעמים רבות מהמעגל החיצוני לפנימי.
אם נשוב לרגע לסיטואציה בה נמצאת בדרך כלל נבחרת ישראל, נגלה שאולי כדאי, לטובת החבורה בכחול-לבן, להתחיל לחשוב מה היא סופגת מהתרבות הכללית ובעיקר מהתרבות הספורטיבית ממנה היא מגיעה ואיך כל זה קשור לניסיון לבנות אחדות ורוח קבוצתית. כך למשל, נבחרת הכדורסל של ישראל ובוודאי שנבחרת הטניס מגיעות מרקע תרבותי שהוא לכאורה בריא יותר ופחות אלים. האם בשל כך קל להן יותר להתאחד סביב רעיון מסוים? סביב רוח מסוימת מנחה? עם התוצאות אי אפשר להתווכח ושתי הנבחרות הללו מביאות לאורך השנים הצלחות הרבה יותר משמעותיות לישראל מאשר נבחרת הכדורגל.
אובמה בעד הנבחרת שלו:
מצד שני, אפשר כמובן להציג את המקרה של נבחרת אנגליה כטיעון נגדי. נבחרת שלושת האריות מגיעה מרקע תרבותי איכותי ביותר, רקע שמבין ספורט, מבין את חשיבות הקשר שבין תרבות לספורט ושל תרבות הספורט. למרות זאת ולמרות שהנבחרת כמעט תמיד מייצרת רוח קבוצתית בריאה ואופטימית בתוכה, היא לא מגיעה לשום מקום ונכשלת פעם אחר פעם. דניאל סטארידג', חלוצה של ליברפול, חלם באוקטובר שעבר, מיד לאחר שאנגליה העפילה למונדיאל: "אנחנו מאוד מאוחדים. אנחנו עובדים קשה כקבוצה וזה יכול לקחת אותנו רחוק מאוד בטורניר".
אנגליה עפה כבר אחרי שני הפסדים לאיטליה ואורוגוואי בשלב הבתים וסיפקה עוד הופעה עלובה על הזירה המרכזית של הכדורגל העולמי. סטיוארט ג'יימס, כתב ה"גארדיאן" שליווה את הנבחרת לברזיל, נדהם לגלות במהלך המפגש מול האורוגוואים איך אוהדים דרום אמריקאים אחרים, קולומביאנים במקרה הספציפי הזה, תומכים בשכנות שלהם, בניגוד מוחלט למצב באירופה, שם שוררת שנאה גדולה בין מחנות האוהדים של אנגליה לגרמניה או של גרמניה להולנד וכו'.
"אנחנו מרגישים גאווה דרום אמריקאית", סיפר לו אחד האוהדים, "יש לנו כאן רק עשר מדינות ולכם באירופה יש הרבה יותר ועדיין זכינו כמעט באותה כמות של גביעי עולם כמוכם. אנחנו הקולומביאנים נלחמנו עם צ'ילה במשך 100 שנה. הם גנבו לנו את הים. אבל בכדורגל, כל עוד הם לא נגדנו, אנחנו רוצים שהם ינצחו".
אותה גאווה דרום אמריקאית היא סממן בולט בבניית הרוח הקבוצתית הבריאה. כל אחת מהנבחרות שייצגה את היבשת במונדיאל האחרון הרגישה כאילו זה הטורניר הביתי שלה, ולא רק של ברזיל. כאילו היא צריכה לשמור על הקרקע שלה מפני "פלישת האירופאים" או שאר היבשות האחרות. ליאונל מסי הילל את הרוח הקבוצתית של נבחרת ארגנטינה שלא נשברה בשמינית הגמר והצליחה להשיג את שער הניצחון הדרמטי בהארכה מול שוויץ. חוסה פקרמן וג'קסון מרטינס השמיעו דברים דומים על "האחדות" שעזרה להם לנצח את חוף השנהב במחזור הפתיחה ובברזיל אי אפשר לשכוח את שחקני הנבחרת בוכים ועושים הכול כדי שניימאר הפצוע יהיה חלק מהחגיגה בחצי הגמר. מבחוץ זה אולי נראה לנו קצת מוגזם או מגוחך, אבל מבפנים, פעמים רבות זה יוצר גורם מאחד שמביא הצלחות גדולות.
מי שבולטת בעיקר בנושא הזה היא נבחרת אורוגוואי. הסלסטה מייצגים מדינה קטנטנה במונחים גלובאליים, פחות מ-3.5 מיליון תושבים. זה לא מפריע להם לרגע, בעיקר בגלל היכולת להרכיב באופן תמידי נבחרת עם האופי האורוגוואי הטיפוסי, הקשוח והלא מתפשר. השמות עצמם פחות חשובים ולנבחרת היו דורות זהב לצד דורות חלשים הרבה יותר, אבל היא יודעת איך להגיע לטורניר עם הרוח הנכונה. במונדיאל הקודם היא סיימה רביעית, הפעם הגיעה לשמינית הגמר ובחמש מתוך ששת טורנירי הקופה אמריקה האחרונים הגיעה לרביעייה הגדולה. האופי עובר משחקן לשחקן, ממאמן למאמן ובאורוגוואי לא נותנים לו לדעוך לעולם.
אל מול היכולת הדרום אמריקאית לייצר רוח קבוצתית בריאה בדרך כלל, אפשר להציב את הנבחרות האפריקאיות, שמייצגות את הצד השני של התמונה. נקודת המוצא בין שתי היבשות די קרובה, כאשר רוב שחקני הנבחרות הגדולות בכל יבשת פזורים להם ברחבי אירופה ומתכנסים רק אחת לזמן מה להופעה במדים הלאומיים. אולם בעוד הדרום אמריקאים תמיד מלאי גאווה, הנבחרות האפריקאיות עדיין נוטות להתפרק בקלות רבה מדי. כבר בשנת 2000, בכתבה ב"אקונומיסט" הדרום אפריקאי נכתב: "אפריקה מייצרת המון שחקנים טובים, אבל מעט מאוד נבחרות טובות. באפריקה משוגעים על כדורגל, לפחות כמו בכל מקום אחר בעולם. אבל התשוקה לא הופכת להצלחות".
דוגמה טובה אירעה לפני המונדיאל, כאשר לא פחות משלוש נציגות של היבשת השחורה, קמרון, גאנה וניגריה, נקלעו לסכסוכים פנימיים בין הנבחרת להתאחדות בשל בעיות בחלוקת הבונוסים ודברים דומים. ההתעסקות בבעיות שמסביב במקום ההתאחדות סביב המטרה והנבחרת הייתה כל כך בולטות, עד שאיש לא הופתע לראות את קמרון וגאנה מסיימות אחרונות בבית המוקדם שלהן. ניגריה עוד העפילה לשמינית הגמר ושם כבר נעצרה. ייתכן שלמרות הכול יש עקומת למידה לגבי חשיבות הרוח הקבוצתית בנבחרות האפריקאיות וכך למשל, שחקני מאלי חזרו והדגישו במהלך אליפות אפריקה בינואר 2013 עד כמה הם מאוחדים מאי פעם סביב הרצון שלהם לשמח את אזרחי המדינה, שהיו נתונים במלחמה עקובה מדם. הנבחרת סיימה במקום השלישי עם מדליית הארד.
כמובן שרוח קבוצתית איננה שייכת לעולם הכדורגל בלבד. נבחרת הדייויס של ישראל כבר הוזכרה כאן ככזו שייצרה לא מעט הצלחות לאורך השנים והמפעל כולו הוא מקרה מבחן מעניין. הטניס בבסיסו הוא ספורט אינדיבידואלי (או מקסימום ספורט לזוגות) ולאורך רוב העונה שחקני הסבב מטיילים בעולם בגפם. והנה, למרות העובדה הזו ולמרות שגביע דייויס איננו מפעל יוקרתי ביותר, בטח שלא כמו המונדיאל (הגרנד סלאמים נמצאים הרבה מעליו למשל), השחקנים שמגיעים להשתתף בו תמיד נוטים לדבר על הייחוד שבתחושה של להיות חלק מנבחרת ולייצג את המדינה.
מארין צ'יליץ', אלוף ארצות הברית הטרי שנוהג להתייצב במדי נבחרתו קרואטיה, הסביר את המחויבות שלו: "הרוח הקבוצתית שווה הכול ומביאה אותנו להישגים גדולים. אתה נמצא שבוע שלם עם שאר השחקנים והצוות וכל המדינה על הגב שלך. זו אחריות ענקית ויותר לחץ מרוב המחשקים בקריירה, אבל זה נהדר. זו אחת ההרגשות הכי נעימות בעולם הטניס". מיכאל לודרה הצרפתי הוסיף בנושא: "כשאתה מגיע לנבחרת, פתאום כל שחקן שם את האגו שלו בצד לטובת הכלל". יחד עם זאת, ייתכנו גם יוצאים מן הכלל. נבחרת רוסיה עם מראט סאפין וניקולאי דוידנקו הגיעה להישגים ואף זכתה במפעל ב-2006 למרות שהשניים לא דיברו זה עם זה מחוץ למגרש.
לסיום, עולה השאלה מה תפקידו של המאמן בכל נושא יצירת הרוח הקבוצתית. כמה מהאחריות מוטלת על האדם שצריך לקשר בין הגורמים שמעליו, לשחקנים שתחתיו ולתרבות שסביבו. ד"ר ז'אן קוט, חוקר קנדי, פרסם לפני כמה שנים מאמר בשם: "תפקידו של המאמן ביצירת סביבה חיובית בקבוצת כדורגל צעירה - השאלה היא איך לאמן ולא מה לאמן". המאמר אומנם לא מתייחס לנבחרות בוגרות אלא לקבוצות בגילאי ילדים ונוער, אולם בכל זאת ניתן להסיק ממנו לא מעט לגבי תפקיד המאמן ביצירת הרוח הקבוצתית הבריאה והנכונה.
"המאמנים ניצבים בפני אינספור לחצים. הם צריכים לנצח, אבל במקביל גם לטפח את הכישרונות שמשחקים אצלם", כתב קוט, "כל מאמן שומע אינספור עצות לגבי מה הוא צריך לעשות, אבל העיקרון שתמיד עמד במבחן הזמן הוא יצירת קשר בריא בין המאמן לשחקנים שלו. בתוך כל קבוצה מתקיים מיקרוקוסמוס למה שקורה בעולם שבחוץ והמאמן צריך לדעת לנתב את זה למקומות הנכונים והבריאים. הוא צריך להכניס לשחקני שלו גאווה קבוצתית, לעודד רוח קבוצתית ולפתח את המחויבות שלהם לקהילה אליה הם משתייכים".