לנפץ את המיתוס? על התמודדות עם עזיבת מאמן אגדי

למה בחרתי בכתבה? אלי גוטמן מסביר: מעניין אותי להבין, היסטורית, איך מתנהל מועדון אחרי עזיבה של מאמן אגדי, מאמן שהופך למיתוס עוד בחייו. מהי באמת ההתנהלות הנכונה במצב לא פשוט שכזה. האם הדרך שלו נשארת. איפה מתרחשות הטעויות שמובילות לכישלון השינוי. מאלכס פרגוסון, דרך גי רו, ועוד מאמנים ענקיים שהם לאו דווקא מתחום הכדורגל. נסו להסביר לי את סודות התופעה

אלי גוטמן: עורך אורח של וואלה! ספורט

כשביל שאנקלי הגיע לליברפול בדצמבר 1959, היא דישדשה בתחתית הליגה השנייה, סבלה מצרות כלכליות ומקרחות ביציעי אנפילד. הסקוטי הקשוח הכניס מיד רוח חדשה שהחזירה את האוהדים בהמוניהם בזכות עיקרון אחד - פשטות. שאנקלי העממי פיתח קשר ייחודי עם הקהל, יצר קשר אישי עם רבים מהאוהדים, והקפיד לפשט את החיים גם לשחקניו. אצל "שאנקס" לא היו הסברים טקטיים מעמיקים ולא אימונים מורכבים, רק הוראות פשוטות שהתמקדו בהעדפת מסירות קצרות על פני שיטת הכדורים הארוכים האופיינית לליגה האנגלית.

המייטי רדס חזרו בסערה לליגה הראשונה, ובזכות היכולת המופלאה של שאנקלי לזהות כישרונות גדולים בקבוצות קטנות ולקנות אותם בזול, גם התארים החלו להגיע: שלוש אליפויות, שני גביעים וגביע אופ"א אחד. ב-1974 שאנקלי הודיע במפתיע על התפטרותו, והמליץ ליו"ר פיטר רובינסון למנות במקומו את ג'ק צ'רלטון, אחיו הגדול של בובי צ'רלטון ומאמן מידלסברו באותה תקופה. אלא שרובינסון בחר בסופו של דבר בבוב פייזלי, עוזרו הוותיק של שאנקלי, שהכיר את המועדון לעומק והיה תושב קבוע בחדר הנעליים המפורסם באנפילד, בו ישב צוות המאמנים המפולפל על כוס וויסקי ודיבר שעות על כדורגל. במרסיסייד מספרים ששאנקלי הופיע לאימונים הראשונים של המנג'ר החדש והחל לחלק הוראות לשחקנים, עד שקיבל רמזים עבים שהפצירו בו לתת לפייזלי לעשות את עבודתו. והוא עשה אותה טוב בהרבה מכפי שהיה ניתן לצפות.

פייזלי היה גם הוא אדם פשוט בבסיסו, והוא שימר את הקשר ההדוק עם האוהדים והתחושה המשפחתית של המועדון, אבל הוסיף לכך ידע טקטי עצום. ליברפול הפכה תחתיו לאימפריה של ממש, עם שש אליפויות ושלוש זכיות בגביע אירופה לאלופות, וגם הוא ידע לקנות בזול יהלומים לא מלוטשים, ולמצוא תחליפים הולמים לכוכבים שעזבו (כמו רכישת קני דלגליש במקום קווין קיגן). כשפייזלי עזב ב-1983 ההנהלה כבר לא חיפשה מחליפים מבחוץ, ומינתה במקומו את ג'ו פייגן, עוד אחד מעוזריו האלמותיים של שאנקלי, שקטף את גביע אירופה לאלופות כבר בשנתו הראשונה והמשיך את המסורת של חדר הנעליים.

כתבות נוספות בפרויקט:

חשיבות הרוח הקבוצתית בנבחרות ספורט

המאמנים שהלכו עם האמת שלהם עד הסוף

האם הישגים גדולים באמת שינו את הענף?

חלק ניכר מהאגדה של אריגו סאקי נובע מהפריצה המטאורית שלו. הוא מעולם לא שיחק ברמות הגבוהות, עבד כמוכר נעליים והחל את דרכו כמאמן במעמקי הליגות הנמוכות באיטליה, עד שקיבל הזדמנות מפארמה, אותה העלה לליגה השנייה, והרשים את סילביו ברלוסקוני כשהדהים את מילאן בסיבוב השני של הגביע. באפריל 1987 הבוס הראוותני פיטר את נילס ליידהולם והחליף אותו זמנית בעוזרו הצעיר פאביו קאפלו, שעמד על הקווים עד לסיום העונה, אבל בקיץ הוחלף על ידי סאקי האלמוני, שמיד הניח את היסודות לאימפריה של 'גראנדה מילאן'.

סאקי הביא לסן סירו את רעיונות הטוטאל פוטבול שלו, את ה-4:4:2 הלוחץ על כל המגרש, ואת הטריו ההולנדי של מרקו ואן באסטן, רוד חוליט ופרנק רייקארד. כבר בעונתו הראשונה הוא החזיר לרוסונרי את הסקודטו, ובשנתיים שלאחר מכן הניף את גביע אירופה לאלופות אחרי שני קמפיינים אירופאיים מופלאים בזה אחרי זה. לאחר עונה פחות מוצלחת ב-1991 הוא עזב לטובת נבחרת איטליה, והפעם ברלוסקוני נתן את המושכות לקאפלו, שבינתיים החזיק בכמה תפקידים במועדון, והמשיך להדריך את קבוצת הנוער שלו.

כמו במקרה של פייזלי, גם כאן ההחלטה לקדם אדם מתוך המערכת השתלמה בגדול, כשקאפלו שמר על מרבית המרכיבים שהולידו את ההצלחה של מילאן, והוסיף בהדרגה את השינויים שלו. דון פאביו הקפיד על ה-4:4:2 של סאקי ובהתחלה גם על השלד ההולנדי, אבל ידע לזהות גם את הצורך להוסיף ולשנות, כשצירף שחקני רכש כמו ז'אן פייר פאפן, דז'אן סאביצ'ביץ' וזבונומיר בובאן, הנהיג שיטת רוטציה חדשנית ודהר לארבעה תארי אליפות בחמש שנים. הסגנון שלו כבר היה מחושב יותר והמשחק של הרוסונרי היה יותר יעיל ופחות שוטף, אבל הניצוץ של סאקי תמיד היה שם, והוא נצץ יותר מתמיד ב-0:4 הבלתי נשכח על ברצלונה הגדולה של יוהאן קרויף בגמר האלופות ב-1994.

המיתוס של רד אאורבך גדול בהרבה מהמורשת שהותיר אחריו כמאמן הסלטיקס. האיש והסיגר היה למעשה חלוץ הכדורסל המודרני, שפיתח את יסודות המשחק הקבוצתי, הכניס לענף הסטטי חידושים כמו התקפות מתפרצות ושימש השראה לדורות של מאמנים. אאורבך הגיע לבוסטון ב-1950, והחל לקצור תארים כעבור שבע שנים, כשביל ראסל נחת בגארדן. סביב הסנטר הדומיננטי בנה אאורבך שיטה מאוזנת להפליא, בה כל אחד מהכוכבים שהקיפו אותו מצא את מקומו, והירוקים השתלטו במהירות על ה-NBA, עם תשע אליפויות בעשר שנים.

ב-1966 אאורבך עזב את מקומו על הקווים והתמנה לג'נרל מנג'ר של הסלטיקס. לפיכך הוא גם היה האיש שנדרש לבחור את מחליפו, ולדבריו ההחלטה היתה קלה ביותר: "האיש היחיד שיכול לאמן את ראסל פרט אליי, הוא ראסל". אז הקפטן הוותיק הפך למאמן-שחקן, ולמרות שבעונתו הראשונה הוא הפסיד את התואר לסיקסרס של ווילט צ'מברליין, בשנתיים שלאחר מכן הסלטיקס חזרו לשלוט בליגה הטובה בעולם, תוך התבססות על אותם עקרונות שהציב אאורבך. "בוסטון סלטיקס היא לא קבוצת כדורסל, היא דרך חיים", הכריז אאורבך, שבתפקידו החדש המשיך לאתר את השחקנים המתאימים ביותר לשיטה.

אחרי פרישתו של ראסל ב-1969 הסלטיקס בנו את עצמם מחדש, קטפו עוד שתי אליפויות ב-1974 וב-1976, והוסיפו עוד שתיים ב-1981 וב-1984, כשבסיום עונה זו אאורבך עבר לתפקיד נשיא המועדון איתו היה כל כך מזוהה, ואותו הפך למעשה לבית ספר לכדורסל. אחרי ראסל הדריכו את הקבוצה טומי היינסון, טום סאנדרס, דייב קאוונס וקיי סי ג'ונס, כשבין שאר תלמידיו לשעבר של אאורבך שהפכו למאמנים ניתן למצוא גם את דון נלסון, ביל שרמן, פול ווסטפאל, פול סיילאס, דון צ'ייני, וגם לארי בירד וקווין מקהייל - כולם הכירו היטב את ריח הסיגר של אאורבך, וכולם למדו ממנו את החשיבות של הקבוצתיות.

בכדורסל המכללות לא חסרים מאמנים שמחזיקים באותה משרה במשך עשרות שנים, וכשמאמן שהפך לפנים של המכללה פורש כמעט בלתי אפשרי להחליפו. בטוח כשמדובר בג'ים קלהון, שהגיע לקונטיקט ב-1986 כשלהאסקיז החלשים היו רק ארבעה ניצחונות בטורניר המכללות ב-35 שנים. ב-26 השנים הבאות יוקון השתייכה בקביעות לצמרת עולם הקולג'ים,וההצלחה כולה הייתה שייכת למאמן הזועף שלא חסך נזיפות, צרחות וגם קללות משחקניו. קלהון גיבש קבוצות קשוחות ואגרסיביות שהביאו לו שלוש אליפויות (1999, 2004 ו-2011), כשבין הכוכבים שגידל ושלח ל-NBA נמצאים ריי אלן, ריפ המילטון, רודי גיי, קמבה ווקר, קרון באטלר, בן גורדון, אמקה אוקאפור, צ'רלי וילנואבה, קליף רובינסון ודוניאל מארשל.

ב-2012 הוא פרש בגיל 70, והמליץ לראשי המכללה למנות במקומו את עוזרו קווין אולי. רכז העבר האלמוני, המוכר דווקא בישראל כחבר המשופם של דורון שפר לקו האחורי של יוקון בשנות התשעים, מעולם לא שימש כמאמן ראשי, ורק שנתיים קודם לכן תלה את הנעליים אחרי קריירה אפרפרה בת 13 עונות במדי 11 קבוצות NBA שונות. הוא אומנם קיבל את התפקיד, לתפקיד, אבל הוחתם באופן חריג בכדורסל המכללות על חוזה לעונה אחת בלבד, בעוד שקלהון נותר במערכת כ-'יועץ מיוחד', והיה נדמה שבסטורס לא הולכים עד הסוף בהימור על אולי, אבל הוא התברר כבחירה המושלמת.

אולי, שסיים את האימון הראשון שלו תחת קלהון ב-1991 בדמעות, דגל בגישה שונה לחלוטין ביחסו לשחקניו, אבל הצליח לשמור על הקשיחות המפורסמת של קונטיקט על הפרקט. המאמן הצעיר לא ביצע שינויים משמעותיים בשיטת המשחק ובמערכי האימון, אבל בניגוד לקלהון הדרך שלו להטריף את שחקניו הייתה ביצירת לכידות חברית, תוך הדגשת גאוות הקבוצה כערך עליון. בשנתו הראשונה בתפקיד יוקון הייתה מושעית מטורניר המכללות, אבל עדיין הציגה מוטיבציית שיא והעמידה מאזן מפתיע, ובעונה החולפת היא כבר חזרה בסערה לריקוד הגדול, וכנגד כל הסיכויים עשתה את כל הדרך לתואר האליפות הרביעי שלה, והראשון בלי קלהון.

ז'ליקו אוברדוביץ' נחשב לאגדה עוד לפני שנחת באתונה ב-1999. ככה זה כשאתה מאמן ראשי רק שמונה שנים וכבר מחזיק בשלושה גביעי אירופה לאלופות עם שלוש קבוצות שונות - פרטיזן ב-1992, בדאלונה ב-1994 וריאל מדריד ב-1995. בפאו קיוו שאוברדוביץ' יחזיר להם את התואר היוקרתי בו זכו לראשונה ב-1996 בדרך לתחנה הבאה שלו, אבל לא חלמו שקוצר התארים הנודד יישאר ירוק 13 שנים, במהלכן הוכתרו כאלופי אירופה עוד חמש פעמים (2000, 2002, 2007, 2009, 2011) זכו בלא פחות מ-11 אליפויות ו-7 גביעים ביוון, והיו מאוהבים מעל הראש בשועל הסרבי.

והאהבה הייתה הדדית. אוברדוביץ' התחבר בקלות לטמפרמנט של המקומיים, דיבר איתם ביוונית שוטפת וגידל עבורם אלילים בזה אחרי זה. המאמן הממולח היה מפורסם ביכולותיו כמוטיבטור וכאשף טקטי, אבל בפנאתינייקוס הוא גם הצליח להפוך שחקנים טובים מאוד כמו דימיטריס דיאמנטידיס, פרגיסקוס אלברטיס, ואסיליס ספאנוליס ומייק באטיסטס לסופרסטארים של ממש. כשעזב ב-2012 אחרי שהמועדון קיצץ משמעותית בתקציב רצו האוהדים לראות במקומו את עוזרו הנצחי דימיטריס איטודיס, שהיה שותף מלא להצלחות שלו ב-13 שנותיו באואקה, אבל במשפחת ינאקופולוס בכלל הציעו את התפקיד לשרונאס יאסיקביצ'יוס, ואחרי שהליטאי סירב התפשרו על ארגיריס פדולאקיס.

המאמן שהגיע מפרישטרי אומנם שיחק בעבר שש עונות במדי הירוקים, אבל לא הצליח לכבוש את לב האוהדים וההנהלה. גם אחרי שהחזיר לפאו את האליפות למרות שהעמיד קבוצה חדשה כמעט לחלוטין בשנתו הראשונה, השלים דאבל וזכה בגביע גם אשתקד, הוא פוטר במהלך העונה, בטענה שהציג כדורסל הגנתי ומשעמם שלא מתאים לסטנדרטים של המועדון. במקומו מונה אלברטיס, אחד הסמלים הגדולים של שושלת אוברדוביץ', במטרה להחיות מחדש את הקסם של הימים ההם, אבל אוהדי פאו כבר הבינו שאוברדוביץ' יש רק אחד.

כשג'ו פייגן עזב את ליברפול בעקבות אסון הייזל ב-1985, אלכס פרגוסון הוזכר כמועמד להחליפו, אך בסופו של דבר קני דלגליש הועדף על פניו, וכעבור מספר חודשים הסקוטי מאברדין נחת באולד טראפורד. הוא קיבל מועדון פאר לשעבר שלא זכה באליפות 18 שנה והמשיך לדשדש גם תחת פרגוסון, שניצל מפיטורים בזכות הזכייה בגביע ב-1990. אבל ההמשך מוכר לכולם: פרגי צירף 37 תארים נוספים ב-23 השנים הבאות, כולל 13 אליפויות ושתי זכיות בליגת האלופות, שבר את שיאו של מאט באזבי כשהחזיק 26 שנה בתפקיד מאמן השדים האדומים, שהגיעו ל-20 אליפויות ועקפו את ה-18 של היריבה המושבעת ליברפול.

ההצלחה המסחררת איפשרה לסר אלכס לעשות ככל העולה על רוחו במועדון - להעלות בבת אחת דור של צעירים חסרי ניסיון, לרכוש כוכבים בסכומי עתק, למכור שחקני מפתח - האשראי היה בלתי מוגבל, והיציבות בצמרת הייתה בלתי נתפסת: ב-21 העונות האחרונות שלו, יונייטד מעולם לא סיימה מתחת למקום השלישי ורק פעמיים (2002 ו-2005) סגרה עונה שלמה מבלי לזכות בתואר כלשהו. הוא לא פיתח טקטיקות מהפכניות במיוחד, אבל תמיד ידע להוציא את המיטב ממה שעמד לרשותו וידע לצאת מכל משבר שאי פעם עמד בפניו. כשפרש ב-2013 וקיבל תפקיד ייצוגי בהנהלה היה לו מבחר עצום של מחליפים פוטנציאליים שטופחו על ידו לאורך השנים, אבל הוא בחר להמליץ דווקא על דייויד מויס.

בניגוד למקרה של שאנקלי וליברפול, ביונייטד הלכו עם פרגוסון, וכדי למתן את הביקורות על המינוי של הג'ינג'י שהגיע מאברטון הם העניקו לו חוזה ללא פחות משש שנים. אבל הבעיה של מויס לא הייתה חוסר היכרותו עם המועדון, אלא העובדה שהוא מעולם לא אימן בקבוצה גדולה, ויונייטד שלו חשבה ושיחקה כמו קבוצה קטנה. כשההפסדים החלו להיערם התברר שלמויס אין את האישיות הדומיננטיות הדרושה להתמודד עם הלחץ העצום, וגם פרגוסון לא היה יכול להצילו מפיטורים. אחרי תקופת מעבר קצרה תחת ריאן גיגס, הונחת הקיץ לואי ואן חאל על תקן הרס"ר הכל יכול שקיבל יד חופשית לעשות הכול, בדיוק כמו האיש אותו כל יושבי אולד טראפורד מפנטזים לראות במקומו, כמובן עם המסטיק הנצחי בפיו.

ב-1961 שיכנע גי רו בן ה-22 את נשיא אוקזר למנות אותו למאמן-שחקן, ועם השנים הוא הפך להרבה יותר מעוד מאמן אגדי - הוא פשוט הפך לאימפריה של איש אחד. רו לקח מועדון קטנטן בליגה הרביעית מעיר בת פחות מ-40,000 תושבים עד לליגה הראשונה, אליה טיפסו ב-1980, ובה נשארו עד פרישתו ב-2005, בסיום 44 שנות כהונה, כולל שתי הפוגות קצרות. הגאונות שלו הפכה את אוקזר למועדון היעיל באירופה, כשהחוש הייחודי שהיה לו לאיתור כישרונות צעירים ויהלומים בליגות נמוכות צמצם למינימום את הצורך בשחקני רכש, והאקדמיה שהקים הפכה לפס ייצור של כוכבים.

אריק קאנטונה, אנצו שיפו, באזיל בולי, לורן בלאן, ג'יבריל סיסה, פיליפ מקסס ועוד ועוד שמות גדולים התפתחו תחת עיניו הבוחנות של רו, ובשנות התשעים השועל מבורגונדי החל לבוא על שכרו ולקצור תארים. ב-1994 הוא זכה לראשונה בגביע הצרפתי, כעבור שנתיים הוא חגג אליפות מתוקה וסגר שנה היסטורית כשהשלים דאבל, ובשנה שלאחר מכן דהר עד רבע גמר ליגת האלופות. ב-2003 הוסיף גביע נוסף, ואחרי שהניף את הגביע הרביעי שלו ב-2005 הודיע על פרישה מאימון בגיל 66. כעבור שנתיים חזר להרפתקה קצרצרה של ארבעה משחקים כמאמן לאנס, אחריה פרש סופית, אבל צילו המשיך לרחף מעל סטאד אבה דשאן.

מחליפו ז'אק סנטיני פוטר כעבור שנה בלבד, ובצרפת דיווחו שהסיבה לכך הייתה סכסוך בינו לבין רו, שעדיין משך בחוטים מאחורי הקלעים, לגבי מידת מעורבותו של המאמן החדש בהעברות שחקנים. במקומו הגיע ז'אן פרננדז, שהחזיק בתפקיד חמש שנים ואף החזיר את אוקזר לליגת האלופות ב-2011, אבל דווקא אז הראה לו הנשיא החדש ז'רארד בורגואה את הדרך החוצה, והמועדון החל לקרוס, נשר לליג 2 ואשתקד כמעט ירד לליגה השלישית. לפחות על פי הנשיא הקודם, אלן דוז'ו, האחראי לכך היה רו, שחתר תחת כל אחד מששת המאמנים שעמדו על הקווים באוקזר מאז פרישתו. "אומנם אין לו תפקיד רשמי במועדון, אבל הוא נמצא כמעט כל יום במתחם האימונים", אמר דוז'ו. "זה בלתי אפשרי לאמן את אוקזר תחת צל כזה".

בין אם ההאשמות הללו נכונות או לא, מספיק לקרוא את הציטוט הבא של רו כדי להבין את התמונה כולה: "כשהנשיא אמר לי להפסיק להגיע לאימונים כי פרננדז טוען שאני מפריע לו לפתח את הרעיונות שלו, הרגשתי שהאדמה רועדת מתחת לרגליי. שקלתי ללכת לעמוד בפני משאית נוסעת. כן, שקלתי להתאבד. לא עשיתי את זה כי יש לי משפחה קרובה, ולא יכולתי לעשות את זה לילדים שלי, אבל הייתה לי ממש תחושה של שכול".