נו, מה יהיה? יש מצב לאיזה רבע אחרון מעניין בגמר המערב הזה? הסדרה הזאת מתחילה להזכיר את הגמר משנה שעברה, בו משחקים 2-5 הסתכמו בהחלפת בלו-אאוטים. הבשורה הטובה היא שאז הגיע משחק 6. לא יכול להיות שסדרה כל כך איכותית, הפכפכה ומרתקת תסתיים בלי לפחות משחק אחד בלתי נשכח, נכון?
אחרי שסרג' איבקה עמד במוקד הניתוח של שני המשחקים הקודמים, הפעם כבר אי אפשר שלא לדבר על אחד המוטיבים החשובים ביותר בסדרה הזאת - הביתיות. למרות שסן אנטוניו היא תמיד קבוצת חוץ נהדרת, למרות ש-OKC הגיע לגמר הקונפרנס כשמאזן החוץ שלה בפלייאוף טוב ממאזן הבית, למרות שבסיבוב הראשון נדמה היה שלאולם בו מתקיים המשחק כמעט אין משמעות, בסדרה הזאת הבית הוא חתיכת מבצר.
הקבוצה הביתית הייתה הסיפור החשוב בכל אחד מחמשת המשחקים. אלה היו חמש תצוגות ביתיות קרובות לשלמות, כל קבוצה בדרכה, מסוג התצוגות שגורמות ליריבה להרגיש שזה לא יום בו ניתן לגנוב ניצחון חוץ, שעדיף לחכות להזדמנות אחרת. אבל הזדמנות כזאת עוד לא הגיעה. הקהל בשני האולמות נפלא והשחקנים המקומיים ניזונים ממנו, הביתיות מוסיפה גם את הנוחות של האולם המוכר ובדרך כלל גם כמה שריקות ביתיות. בסדרה שהמוקד שלה הוא הקרב בין ההתקפה של הספרס להגנה של OKC, קרב שכמעט בכל פוזשן מוכרע ע"י סנטימטרים של הבדלי מיקום וחלקיקי שנייה של מהירות תגובה, הסטייה הקלה במחט שיוצר האולם הביתי יכולה לעשות הבדל של 20-30 נקודות.
דאנקן: "זאת הסדרה הכי מטורפת שהייתה לי"
הספרס הביסו את הת'אנדר 89:117 ומובילים 2:3 בסדרה
ההבדל בין מאמן שמנסה לנצח למאמן שרוצה לנצח
מסתבר שזה נכון גם כאשר איבקה משחק. ההתאמה ההתקפית של גרג פופוביץ' תרמה לכך. הוא ויתר על השילוב בין טים דאנקן לטיאגו ספליטר, צמד הגבוהים המסורתיים, ולכל אורך המשחק נשאר רק עם אחד מהם. מאט בונר הוזנק לחמישייה במטרה לרווח את משחק ההתקפה, לאחר פלייאוף שלם בו תפקד רק כשחקן גרבאג' טיים. ההעדפה של בונר על בוריס דיאו הנהדר נבעה, כנראה, מהרצון של פופ לא להפריד בין דיאו למאנו ג'ינובילי, צמד הפרופסורים המטורפים שלו שאוהבים להיכנס ביחד ושיתוף הפעולה ביניהם הוא מהמוצלחים שאי פעם ראיתי.
סקוט ברוקס מעדיף לשים את קנדריק פרקינס על טים דאנקן, מה שאומר שאיבקה נאלץ לצאת החוצה מול בונר, אותו אסור לעזוב חופשי על קו השלוש (לפחות בתיאוריה, הלילה הזריקות לא נכנסו לו). כך נוצר הצעד הנוסף שהוא צריך לבצע כדי להגיע לעזרה בצבע, אפילו שני צעדים ביחס למצב בו הוא שומר על ספליטר שלא מהווה איום מחוץ לצבע. ברוקס יכול להעביר את איבקה אל דאנקן (ואולי גם לעבור להרכב נמוך יותר עם שחקן חוץ במקום פרקינס), אבל זה לא יהיה פתרון אידיאלי. במצב כזה, איבקה ייקח חלק בהגנה על הפיק נ' רול של פרקר ודאנקן, בעוד שמול הספרס הוא אפקטיבי במיוחד כשהוא מגיע לעזרה מול הפיק נ' רול. יהיה לו הרבה יותר קשה למנוע מפארקר להגיע לטבעת ככה.
ההתאמה ההגנתית של פופ הייתה להעביר את קאווי לאונרד מקווין דוראנט לראסל ווסטברוק. דני גרין קיבל את דוראנט, ולאחר מכן ג'ינובילי, בעוד שפארקר שמר על רג'י ג'קסון. הסיבה לכך היא שפארקר לא מצליח להתמודד עם ווסטברוק וגרין לא זריז מספיק, לכן פופוביץ' מעדיף להשתמש בשומר הטוב ביותר שלו כדי להפריע לגארד האקספלוסיבי. דוראנט אמור להיעלב קצת ממצב בו הספרס מעדיפים לטפל קודם כל בווסטברוק, בטח כשזה אומר שג'ינובילי שומר עליו לדקות ארוכות. פופ מאמין בהגנה הקבוצתית שלו מול KD ומוכן לקבל ממנו כמה סלים כל זמן שזה אומר שהוא מצליח למנוע מווסטברוק נתיב לטבעת. ראסל דפק דאנק מהדהד על הראש של קאווי, אבל זה היה הסל היחיד שלו בצבע כל המשחק.
שתי ההתאמות של פופוביץ', ששיפרו מאוד את התפקוד של הקבוצה שלו בשני הצדדים, חברו גם כדי ליצור חור מאוד מסוים בהגנה ש-OKC מיהרה לנצל בצורה מאוד מרשימה. לאחר כשלוש דקות הם החלו לבצע פיק נ' רול צידי בין ג'קסון לאיבקה, עליהם שמרו החוליות החלשות בהגנה של הספרס - פארקר ובונר. כך הם ניצלו את הניסיון להחביא את פרקר על ג'קסון שהוא חודר נהדר, את הרגליים האיטיות של בונר ואת ההתמקדות של שאר ההגנה בווסטברוק ודוראנט שהשאירה את הצבע די פנוי. פעמיים ג'קסון הגיע לטבעת לליי-אפ, בפעם השלישית דני גרין הגיע לעזור והשאיר את דוראנט לשלשה פנויה.
אך מה שנראה כמו מהלך מנצח שמכניס את פופוביץ' לבעיה נעלם בהמשך המשחק. מיד לאחר שלוש ההתקפות האלה פופ לקח טיים-אאוט והוציא את פארקר למספר התקפות, בהמשך ההרכבים השתנו. למחצית השנייה פופ העלה את דיאו במקום בונר עם הוראה לתקוף את הפיק נ' רול ולא לתת לג'קסון לחדור. בפעם הראשונה ג'קסון איבד את הכדור, בשנייה הצליח להעביר לאיבקה שקלע, בהמשך ההתקפה נתקעה והת'אנדר לא חזרו למהלך הזה. ברבע השלישי ג'קסון גם החל להרגיש את הקרסול הפגוע שלו ולא היה אפקטיבי כל המחצית השנייה. הכשירות של ג'קסון והיכולת שלו לנצל חורים ולהכריח את פופ להגיב עשויה להיות נקודת מפתח במשחק השישי.
ההתאמות והתגובות האלה חשובות גם להבנת המשחק החמישי וגם כהכנה לשישי, אבל בתמונה הגדולה יותר מה שהכריע את המשחק החמישי זו עלייה משמעותית ברמת האינטנסיביות והביצוע של הספרס. השחקנים של פופ התנפלו על כל ריבאונד, נקודת חולשה בשני משחקי החוץ, וניצחו בגדול בקרב הזה. כשהם היו עם הכדור בצבע הם היו מרוכזים מאוד, זיהו מתי ניתן לקחת שנייה נוספת כדי ליצור מצב זריקה נוח יותר, סחטו עבירות וניצלו כל רגע של רפיון בהגנה של OKC.
זה היה משחק ענק של הוותיקים שהראו את חשיבות הניסיון. דאנקן, מאנו ודיאו החליטו שהם לא נותנים לצעירים האתלטיים בצד השני להוציא אותם משיווי משקל הפעם וקלעו ביחד 19 מ-31 מהשדה, גם פארקר השתלט על כמה דקות ברבע השני בדיוק בזמן הנכון. אלה גם השחקנים שהתעלו כשהסדרה מול דאלאס הסתבכה, ככה שחקנים גדולים מגיעים למשחקים החשובים ביותר בעונה.
הניצחון הזה היה חשוב במיוחד לספרס גם ברמה המנטאלית. קודם כל, כדי לשבור את המבנה של הסדרה מ-2012 שמעכשיו כבר לא מדברים עליה. אך מעבר לסדרה ההיא, גם ההפסדים בעונה הרגילה ישבו להם בראש וחיזקו את התהייה אם OKC עם איבקה מצליחה לנטרל את ההתקפה שלהם. אחרי ההצגה הלילה השחקנים של פופ לא אמורים לפחד משום דבר ולהגיע לאוקלהומה סיטי בניסיון לסגור את הסדרה תוך ידיעה שגם במקרה של הפסד תהיה להם הזדמנות לסגור את הסיפור באולם הביתי הקטלני ביותר בפלייאוף הזה, אולם שאם הם ימשיכו לשחק בו כפי שהם שיחקו מאז המשחק השביעי מול דאלאס יביא להם אליפות.
אבל זה עדיין לא זמן לסכם את הסדרה. הת'אנדר כבר יצאו פעם אחת בפלייאוף הזה מפיגור 3:2 (בסיבוב הראשון מול ממפיס) והוכיחו אופי מרשים מאוד במשחקים שאסור להפסיד. עכשיו תורו של ברוקס להגיב, ומעבר להרכב נמוך בלי פרקינס נשמע מתבקש. בונר הוא לא שחקן שינצל יתרון גובה על קרון באטלר, בצד השני הוא התקשה מאוד לרדוף אחרי באטלר על קו השלוש בדקות בהן שיחק מול הרכב נמוך. המצב יהיה שונה אם דיאו יפתח בחמישייה. אבל בהנחה שסן אנטוניו תמשיך להשתמש בקאווי על ווסטבורק, הסיפור מבחינת OKC אמור להיות פשוט - הגיע הזמן של קווין דוראנט להשתלט על משחק בסדרה הזאת.
