בזמן שדיברתם על הדסימה: לקראת גמר ליגת האלופות

בוידאו: בפורטוגל מחזיקים אצבעות לשחקן אחד: כריסטיאנו רונאלדו

דאבל של אתלטיקו, עם אליפות היסטורית וגביע אלופות סנסציוני, יכול להיות סיפור בלתי נשכח. אבל צריך לומר את האמת: הרוב המכריע של האנשים בליסבון – אוהדים, עיתונאים, פרשנים, רוכלים של חולצות כדורגל – מדברים בעיקר על הדסימה. על הגביע העשירי שריאל מדריד כל כך רוצה לפתוח אתו את הפרק החדש בהיסטוריה המפוארת שלה. יומיים מסביב לאירוע הזה ממחישים רק עד כמה כולם מחזיקים אצבעות לסינדרלה המקסימה של סימאונה, אבל בפועל הראש מוכוון רק לדבר אחד – גביע של ריאל מדריד. להזכירכם, הקבוצה שסיימה במקום השלישי העונה בספרד.

דוגמה קטנה לכך ניתן היה לקבל במסיבת העיתונאים. כבר בשאלה השנייה, עיתונאי ממקסיקו אומר לטיאגו שכדי לזכות בגביע החשוב מכל, צריך יותר מלב. משמע, לכם יש רק לב, תשוקה, אבל מה תעשו עם זה נגד ריאל הגדולה? אלא שהתשובה של טיאגו אמרה בעצם הכול. "אם נעשה את הדברים כמו שעשינו אותם העונה, לא תהיה לנו בעיה".

הדברים הללו לא רק משקפים את הביטחון האדיר שיש לשחקני אתלטיקו תחת סימאונה (טיאגו: הוא כמו אלוהים בשבילנו). אלא גם חושפים נקודה חשובה הרבה יותר – גם לגמר הזה אתלטיקו תגיע מנקודת המבט הכי חשובה מבחינתה – זו שפחות סופרים אותה. זו שפחות מתייחסים אליה. לפילוסופיה של דייגו סימאונה זה לא פחות ממושלם. בכושר לא אידיאלי, אתלטיקו צריכה יותר מכל דבר את היחס הזה. את הזלזול הקל, את המחמאות הרומנטיות לילד הקטן שאיש לא לוקח עדיין ברצינות מספקת.

"יש לנו שחקנים גדולים, זה לא משנה לנו אם אנשים חושבים שאנחנו האנדרדוג", אומר הקשר טיאגו לוואלה! ספורט, בעניין הזה. גם הוא, כמו המאמן שלו, מסתכלים בעיניים מאוד נחושות לעיתונאים ששואלים על ריאל מדריד, על רונאלדו, על הדסימה. ייקח זמן עד שמהפכת אתלטיקו תחלחל באמת לתודעה של אנשי הכדורגל. בזמן הזה אפשר לקחת עוד תואר.

עוד לקראת גמר האלופות

סימאונה יודע: הקרב הזה עם ריאל יהיה שונה (21:45, ספורט5 ו-HD)

שליחנו בליסבון פגש את דניאל בריילובסקי, שמהמר על המנצחת

מדוע דייגו סימאונה הצליח כל כך באתלטיקו מדריד

סרחיו ראמוס חזר לנצוץ בריאל ברגע הנכון

למרות שמדובר בשתי קבוצות שדי שוות ברמתן, מבט על שני האימונים המסכמים מסביר מעט את ההבדל בין ריאל לאתלטיקו, ומלמד היטב על השוני בין שתי הפיינליסטיות. מצד אחד, סוג של פסטיבל שמבטא את הגבול הדק בין אובססיה לחלום על הגביע העשירי של ריאל. מצד שני, אימון קרבי במיוחד של היחידה הלוחמת של סימאונה. אפשר גם לראות את רמת האימון של דייגו סימאונה. אם ריאל מדריד פותחת את האימון שלה בתרגול פשוט של הנעת כדור, עם שני שחקנים באמצע מעגל, אצל סימאונה הדברים מעט מתקדמים יותר. הקבוצה מתרגלת הנעת כדורגל בתנועה, חמישה שחקנים בכל קבוצה, שחקנים שמחליפים מקומות לאורך ריצה של 40 מטר.

אימון מסכם שפתוח לתקשורת הוא אמנם מבט זניח, אבל אפשר גם לראות כך קצת מסוד הקסם של המאמן העולה מארגנטינה. יש שם המון אהבה למשחק, כפי שאפשר לראות דרך הזמן שהוא מנצל להקפיץ כדור על העקב. יש שם ירידה פסיכית לפרטים, כפי שאפשר לגלות בדרישה שלו מכל שחקן לעלות קצב גם בחימום הבסיסי והפשוט ביותר. הוא קצת מתאמן איתם, קצת משחק איתם, ובעיקר נמצא בכל נקודה. קרלו אנצ'לוטי היטב לתאר זאת במסיבת העיתונאים שלו, כאשר אמר שלסימאונה יש "כימיה יוצאת דופן עם השחקנים שלו". כימיה כזו יהיה קשה לפצח.

אלא שאת המחמאה הגדולה ביותר למהפכת סימאונה, אפשר לחוש דרך השאלות שהעיתונאים האנגלים שואלים. או יותר נכון – השאלות שהם לא שואלים. מכל המדינות הזרות, לתקשורת האנגלית יש ייצוג די גדול, אבל איש מהם, להבדיל מרוב האנשים שנכחו במסיבת העיתונאים של אתלטיקו, לא שאל מהו סוד הקסם של האיש. הכול, רק לא ההוא ממונדיאל 1998, זה שרימה קצת עם דיוויד בקהאם. כתב אחד אפילו ביקש מסימאונה התייחסות לדברים שאמר פפ גווארדיולה, לפיהם לריאל מדריד יש את התקפת המעבר הכי טובה בעולם. "אני לא מתייחסים להתייחסויות של אנשים אחרים", ענה מאמן אתלטיקו. הוא יודע שכמה שהעיתונאים האנגלים לא ידברו עליו, ככה הם בעצם מודים בגדולה שלו. הגדולה שלו שקשה להם להכיר בה. הוא גם מבין שככל שאנשים אחרים שואלים לגבי סוד הקסם של הקבוצה שלו, הם בעצם מתקשים להבין. הם עדיין לא מעכלים. הם הרבה יותר מוכנים לגביע של ריאל. זה עדיין נראה להם הרבה יותר הגיוני. וזו, כאמור, נקודת המבט הכי טובה עבורו להתחיל את הגמר הקשה מאוד שמצפה לו כאן, באצטדיון האור בליסבון.

"לפני מספר שנים שאלו כמה משחקני ריאל את מי הם מעדיפים – את מוריניו או ויסנטה דל בוסקה", מספר שדר רדיו ספרדי לוואלה! ספורט. "כולם אמרו בפה מלא – דל בוסקה".

מהסיפור הקטן הזה אפשר גם ללמוד לא מעט על האיש שהצליח להביא את ריאל מדריד לגמר שהיא כל כך חלמה עליו – קרלו אנצ'לוטי. "היום ריאל מדריד מזדהה עם המאמן שלה", אומר סרחיו ראמוס, ומי כמוהו יכול להבין את האנלוגיה לדל בוסקה. אנצ'לוטי אולי ממחיש איזה סוג של מאמנים מצליחים בדרך כלל בריאל – שקטים, צנועים, מנומסים, אנשים שלא רוצים את התהילה, עם עדיפות לבעלי שיער שיבה. את הצניעות הזו אפשר היה גם להרגיש בדרך שבה אנצ'לוטי התייחס לבאיירן מינכן בחצי הגמר, בחוסר הפחד שלו לבוא מעמדת הקבוצה הנחותה יותר. העמדה שבריאל מדריד שונאים כל כך. ולכן הם גם חטפו סטירה אחרי סטירה בשלבי הנוק אוואט המוקדמים של ליגת האלופות. כשקבוצה כל כך שחצנית ואצילית מזריקה לדם שלה מאמן שחצן, זה תמיד מתכון לנפילה. זה תמיד פתח לחסרון. אנצ'לוטי, כמו דל בוסקה, היה בדיוק התיקון שחסר לקבוצה הנוצצת הזו.

כך היה עם דל בוסקה, ואם יש מישהו שיכול לשחזר את ההישגים הכבירים של מאמן נבחרת ספרד, זה אדם שנראה קצת כמוהו, מתנהג קצת כמוהו, מדבר קצת כמוהו ונראה קצת שונה מכל מה שריאל מדריד מסמלת. במסיבת העיתונאים שלו ניתן לראות כמה תבונה של איש מבוגר וצנוע יש בו. להבדיל מסימואנה, הוא מביט בשחקנים שלו תוך כדי שהם עונים תשובות די בנאליות לשאלות קצת בנאליות. הוא קשוב, הוא אכפתי, הוא נעים ("זו עונה ראשונה בקריירה שלי שלא היתה לי בעיה עם אף שחקן שלא היה מרוצה"), וממש, אבל ממש לא אכפת לו שכולם שואלים על הדסימה, בזמן שהוא יכול לעשות היסטוריה ענקית כמאמן כאשר יזכה בשלושה גביעי צ'מפיונס. ועוד במתכונת הקשה של ליגת האלופות הנוכחית. בוב פייזלי לקח שלושה גביעים, אבל זה היה בתקופה שקצת היה יותר קל לזכות בגביע. בעידן הנוכחי אף קבוצה לא הצליחה לאסוף שני גביעים ברציפות. בעידן הזה אנצ'לוטי יכול לעשות דבר בלתי ייאמן. חבל רק שפחות מדברים על זה.

הדבר הכי מדהים בהקשר הזה הן השאלות המעטות באיטלקית. האמת? לא היתה אף אחת כזו, וגם מעט עיתונאים מאיטליה הגיעו לגמר. ערב הישג אישי כזה, אתה מצפה שמדינת כדורגל כמו איטליה תשלח יותר נציגים לסיקור ההיסטוריה. אבל כנראה שאנצ'לוטי של איטליה הוא קצת כמו אנצ'לוטי של ספרד. התואר האישי הוא החלק המשני בהצגה שלו. הוא מספק לא מעט תובנות של אדם שראה הכל ("הדבר הכי מפחיד אותי בגמר הוא הבלתי צפוי", "ב-2007 חשבתי שזה הגמר האחרון שלי, עכשיו אני חושב שזה הגמר האחרון שלי, ולכן אני פשוט נהנה", "זה משחק שבו האינדיבידואלים לא יקבעו"), אבל לא מצפה לקרדיט של סופרסטאר. גם כשהוא מספר ש"יש לי חלום שנשחק כמו במינכן", אתה בטוח שהוא לא עושה זאת כדי להזכיר למישהו את הישגיו. אלא כדי ששחקניו יזכרו, בדרך האבהית שלו, את הישגיהם הם, ויבואו עם המטען הנכון לגמר.

לכן גם אנצ'לוטי הוא אולי הסיפור הלא חשוב הכי חשוב בגמר הזה של ריאל. ופחות בגלל ההישג האישי. אותו עיתונאי מתחילת הקטע סבור, כמו מספר עיתונאים ספרדים, שהמאמן האיטלקי "יעזוב את ריאל ככל הנראה אם לא יזכה בגביע". וכך, בדרך שמאפיינת קבוצה שזרקה בטעות כמה נכסים שלה, ריאל עוד עלולה לאבד את המאמן שהכי מתאים לה. את הגרסה הכי קרובה לדל בוסקה, הגרסה המתקדמת לטייפ קאסט של המאמנים שמאזנים את המועדון הזה. הדסימה, הגביע העשירי, הוא כמובן סיפור גדול יותר מאנצ'לוטי. זה יהיה אולי פתיחת פרק חדש בעידן ריאל מדריד. גביע שכנראה ישים חותמת אחרונה למסע החיסול להצלחת ברצלונה אליו יצא המועדון עם הבאת רונאלדו ואחר כך מוריניו. אבל כל זה יהיה שווה הרבה יותר אם הגביע העשירי ישאיר בברנבאו את המאמן הכי טוב שעבר במועדון מזה הרבה מאוד שנים. את ויסנטה דל בוסקה. סליחה, את קרלו אנצ'לוטי.