המדור ייפתח במשפט משבית שמחות וחורש רעות: על פניו, אין שום דבר מיוחד באליפות הנוכחית של מכבי תל אביב. היא הבטיחה אותה עם 13 נקודות הפרש, אבל את זה עשתה גם בעונה שעברה, מחזור אחד מוקדם יותר. המאזן שלה צנח בשבועות האחרונים מיותר מ-82 אחוז, הספק חסר תקדים, לכ-78 אחוז יפה, אבל פחות נדיר. גם הטיעון של "הייתה לנו עונה ארוכה" אינו תקדימי הפועל תל אביב של 2009/10 לקחה דאבל אחרי שהגיעה לשלב 32 הגדולות של הליגה האירופית, בדיוק כמו מכבי תל אביב, שוויתרה מראש על הגביע, ועם סגל הרבה יותר קצר.
אלא שכשמחברים את כל הנתונים הללו מבינים את גודל ההישג של מכבי תל אביב. מעולם לא הייתה כאן קבוצה כל כך דומיננטית בעונה שבו קיימה קמפיין אירופי ארוך ומוצלח. מכבי חיפה 2002/3 ו-2009/10 איבדה את התואר על הפרש שערים לאחר שהגיעה לשלב הבתים בליגת האלופות, אף שהייתה ללא ספק הקבוצה הטובה ביותר בארץ. הפועל תל אביב 2001/2 שילמה את מחיר ההצלחה המרגשת באובדן התואר, וזו של 2009/10 ניצחה, כאמור, בשלוש החזיתות, אבל מוצדק ככל שהיה התואר שלה, אי אפשר להתעלם מהקיזוז שסייע לה לעשות זאת.
מכבי תל אביב 2013/14 לקחה אליפות בישראל, בהפרש ענק, בעונה שבה כל תקדימי העבר הצביעו על מאבק צמוד בהרבה על התואר. היו לה לא מעט מכשולים וצמתים מסוכנים לעבור, היא צלחה מיני משברים (ההדחה מליגת האלופות, העזיבה של דאבור, הפציעה של יצחקי והתשישות שהתגברה ככל שנמשכה העונה) וידעה תמיד לצאת מחוזקת. היא הפגינה חסינות, קשיחות וחוסר עבירות. היא לא הייתה הכי יפה, אבל כן הייתה הכי חזקה.
היא הייתה הכי מכבי תל אביב שאפשר להיות.
זו הייתה אליפות שנטתה לא מעט למכניות. מכבי תל אביב הייתה רחוקה מלנצוץ, אבל השיטתיות שלה הרגה את היריבות. מה שנראה לשדרים ופרשנים כמסירות חסרות תכלית באמצע המגרש היה פעולת התשה מתוכננת, שבה הקבוצה שמנגד רודפת אחרי הכדור עד שנשמתה יוצאת. אחוזי השליטה של הצהובים בכדור הגיעו במשחקים מסוימים ל-65, 70 ואפילו 75. כשהכדור לא אצלך יותר משני שליש מהזמן, רוב הסיכויים שבסופו של דבר תספוג והיריבות של מכבי תל אביב ספגו לבסוף. הקבוצה של פאולו סוזה לימדה מחדש מהי המשמעות של ההחזקה בכדור, גם כשהיא באה על חשבון אסתטיקה.
באופן כללי, אסתטיקה היא עניין של טעם. סוזה הוא מאמן שדוגל בסגירה אבסולוטית של מרכז המגרש בלי לתת לקשרים שמנגד לנשום. במבחן התוצאה השיטה שלו עמדה, אבל אם יתבקשו אוהדי מכבי תל אביב להצביע על משחקים בלתי נשכחים מהעונה הזו בזכות הכדורגל (דרבי ה-2:3, למשל, לא נכנס לקטגוריה הזו), הם יצביעו על ה-0:3 בקרית אליעזר במחזור הרביעי ואולי, אולי על עוד משחק. הצהובים הבקיעו השנה ארבעה שערים או יותר בשני משחקים בלבד, לעומת תשע (!) פעמים שבהן עשו זאת בעונה שעברה. מצד שני, מכבי תל אביב של אשתקד לא הייתה יציבה כמו זו של השנה ונטתה לטלטלות קיצוניות ביכולת במשך יותר מסיבוב וחצי.
מבחן היופי של מכבי תל אביב יעמוד על הפרק החל מהעונה הבאה. אוהדים נהנים בשתי האליפויות הראשונות, במסע אל השלישית הם מתחילים לפהק. ככה זה עם שושלות, הן פחות מרגשות ככל שהן נבנות, וכולנו זוכרים את מפגן ה"אליפות בלי מאמן" הלא מוצדק של אוהדי מכבי חיפה נגיד רוני לוי (היום הם מבינים, כנראה, יותר מתמיד את העוול שעשו לו) . עם סוזה או בלעדיו, יהיה מעניין לראות האם מכבי תל אביב תידרש בעונה הבאה לחזור למפגני החמישיות, או שהיעילות שוב תספק את אוהדיה.
"עם סוזה או בלעדיו" זו שאלה רלוונטית עבור מכבי תל אביב. מספר שעות לפני הזכייה בתואר השני ברציפות, קיבל אוסקר גרסיה מנה הגונה של מזל והעלה את ברייטון בדקה ה-90 לפלייאוף באנגליה. גרסיה עדיין מאוד אהוד בקרב האוהדים. אפילו הבוקר, סביר להניח שסקר רנדומלי יאשר שהם אוהבים יותר את הספרדי מאשר את סוזה. אוסקר יותר סימפטי, משרה רוגע ונעימות, וכפי שמראים הנתונים בטבלה למטה, לקח אליפות מרשימה לא פחות. רק שלאוסקר, מלבד העובדה שהקבוצה שלו לא נטלה כלל חלק באירופה, לא היה כמעט מה להפסיד. לסוזה היה רק מה להפסיד.
הסיטואציה של הפורטוגלי לא הייתה פשוטה. הוא הגיע לאחר מהלך בזק של אוסקר, שמכבי תל אביב לא הייתה מוכנה אליו גם אם היה באוויר (סרט שחזר על עצמו עם דאבור). הוא בא כשההכנות לעונה כבר היו בעיצומן, לא היה לו יותר מדי זמן לבחור את הסגל ולהכניס את הקבוצה לתלם. בנוסף, הלחץ לשמור על התואר היה גדול וקפיצת המדרגה לעונה תובענית יותר לא הייתה מובנת מאליה. יכול להיות שכל הדינמיקה הייתה משתנה בלי אותה השעיה של מטאליסט חרקוב, שהכניסה אותו אוטומטית לשלב הבתים בליגה האירופית והשכיחה את כישלון ההעפלה לליגת האלופות, אבל סוזה הוכיח בהמשך שהוא ראוי למזל הזה.
כעת, אחרי שעמד במטרה, השאלה היא האם סוזה יישאר. נראה שבניגוד למקרה אוסקר, הפעם עזיבה עשויה להיות מהלך של שני הצדדים, בעקבות הרושם שלג'ורדי קרויף לא קל לעבוד אתו. וזו רק שאלה משנית, משום שהשאלה העיקרית היא מה יקרה אם סוזה אכן יעזוב. איזה רושם תשאיר מכבי תל אביב אם שני מאמנים זרים שהגיעו לעבוד אצלה נוטשים בתוך שנה?
התשובה המתבקשת היא שהמהלך לא טוב, שניחוח של אופורטוניזם ידבוק במכבי תל אביב. מועדון, כך לימדו אותנו, צריך תוכנית בנייה לטווח ארוך ומאמן שיראה מעבר לעונה אחת. מצד שני, מכבי תל אביב מתחילה לבנות לעצמה את המוניטין שהיו חסרים לה כל כך הרבה שנים, של טים טו ביט, של הבריון השולט בשטח. במציאות כזו, מאמנים, גם זרים, מתחילים להבין שהמערכת עוזרת להם לא פחות משהם עוזרים לה. לכן, אל תתפלאו אם בעתיד הלא רחוק מכבי תל אביב תנחית פה גם מאמן עם שם ורזומה גדולים יותר מאלה של סוזה ואוסקר.
זה עדיין לא אומר שלה ולו תזיק עוד עונה אחת ביחד.
עוד קטנה: הפועל באר שבע
הטור הזה מוקדש למכבי תל אביב, אבל אי אפשר להתעלם מהקבוצה שהקיזה לה לא מעט דם העונה. מתחילת הפלייאוף צברה הפועל באר שבע חמש נקודות מ-24 אפשריות. זהו מאזן לא ראוי, גם אם יש לו נסיבות מקלות הפועל באר שבע, עם סגל מוגבל, בוודאי ביחס למכבי תל אביב, מיצתה יותר ממאה אחוזים מיכולותיה במשך שני סיבובים והתפרקה כשהבינה שהתואר כבר לא יגיע אליה. אלא שכעת היא רחוקה בסך הכול שלוש נקודות והפרש של שלושה שערי זכות מעירוני קרית שמונה. העונה שלה נפתחת מחדש.
ההבדל, לכאורה, סמנטי. לשתי הקבוצות כבר מובטח מקום באירופה, ועם זכייה צפויה בגביע המקום השני פחות ידבר לקבוצה של ברק בכר, שרק לפני שנתיים חגגה אליפות היסטורית. אבל באר שבע לא יכולה לוותר על הסגנות, היא פשוט לא יכולה. ההבדל בין מקום שני למקום שלישי עצום. הסגנות היא הקעקוע לכך שבאר שבע הייתה הטוענת לכתר השנה, שזו הייתה עונת הפריצה. מקום שלישי מזכיר יותר מכל את ההתפרקות.
הקלישאה אומרת שלא זוכרים את הסגן של בר כוכבא, אבל במקרה הזה היא לא תופסת. באר שבע הסתכלה לאורך שני סיבובים שלמים למכבי תל אביב בעיניים בלי להשפיל מבט. היא חייבת שתהיה לה מזכרת שתשמש השראה לעונות הבאות. המקום השלישי לא ישמש לה מזכרת כזו.
