בווידאו: מכבי תל אביב חוגגת את העלייה לפיינל פור
תכנית המשחק
מילאנו היא זו שביצעה מספר התאמות טקטיות בהמשך ללקחי משחק מספר 3. המשמעותית מכולן הייתה להתייחס לריקי היקמן כאיש שצריך לעצור בכל מחיר. והמחיר, מבחינת לוקה באנקי, הוא לצוות אליו את דיוויד מוס מההתחלה ולספסל את דניאל האקט באופן שיאפשר חלוקת כוחות ושמירה בין שניהם. במקביל, תוך שהוא מודע לבעיות ההגנתיות של קית' לנגפורד, העביר אותו באנקי לשמור על פניני בפתיחה. מילאנו גם הראתה פתרונות שונים במעט בכל הנוגע לטיפול בחסימות, ויתרה הלכה למעשה על האזורית שכשלה רק לפני יומיים וניפתה את צ'רלה, נטל התקפי מובהק, מרוטציית החילופים.
הגו טו גאי
התחלנו עם הפתרונות ההגנתיים של מילאנו להיקמן, ונשאר עוד קצת עם הגו טו גאי המפתיע של מכבי. דווקא מול מוס האיום פתח היקמן עם 2 שלשות מהירות, אבל את המחצית הראשונה סיים האיש-שקיבל-טיפול-הגנתי-מהאקט-ומוס-כאילו-שהוא-ספנוליס עם 0 אסיסטים, זריקה 1 (בלתי מוצלחת) ל-2 נקודות ו-0 זריקות עונשין, כשהוא נתקע על אותן 6 נקודות מהפתיחה. וכל זה בלמעלה מ-18 דקות. במחצית השנייה נפרץ הסכר, והאיש שהגיע מפינלנד התחיל בריקודים והוסיף למאזנו 10 נקודות ו-5 אסיסטים, כשהוא מצליח להדליק ולהתניע את החבורה מסביבו ואת 11,000 מזילי הריר בטריבונות. אגב, היקמן שיחק אמש 38:12 דקות, רק 6 שניות פחות משיאו העונתי (למרות שהסתבך בבעיית עבירות ברבע השלישי), ו-10 דקות יותר מהממוצע העונתי שלו.
מכבי ת"א עלתה לפיינל פור, סיקור מיוחד:
מכבי תל אביב בפיינל פור אחרי 66:86 על מילאנו
בלאט: "הישג מדהים. עשינו דבר גדול"
מכבי תל אביב בפיינל פור: ציוני השחקנים והמאמן
מכבי תל אביב בפיינל פור: סיכום סטטיסטי של העונה
מכבי תל אביב בפיינל פור: הרגעים המכריעים העונה
כמה יעלה לכם לטוס לפיינל פור במילאנו?
המחצית הראשונה אמש בנוקיה נראתה כמי שלקוחה הישר מהסיוטים של דיוויד בלאט. ההגנה הקשוחה שהפגינה הקבוצה שלו רק 48 שעות לפני כן לא נראתה בסביבה, ומילאנו של קית' לנגפורד הצליחה לייצר 43 נקודות בעשרים הדקות הראשונות (למרות אחוזי קליעה מזעזעים מקו העונשין: 2-7 בלבד). ויותר מהמספרים, נדמה היה שמכבי תל אביב שוב מוצאת עצמה חשופה בכל חדירה של גארד איטלקי לצבע. אולי בגלל שניתן דגש רב מדי על נושא הקליעה לשלוש של האיטלקים. אולי בגלל רגליים מעט כבדות בפתיחה. אבל הבעיה המרכזית של הצהובים במחצית הראשונה התגלתה דווקא בקטגוריות ההאסל, כלומר נתוני המוטיבציה והלחימה שלא מוצאים ביטוים בדף הסטטיסטיקה, כשדווקא מילאנו היא זו שמצליחה להגיע לכדורים המתים והאבודים. בהתקיים כל הבעיות הללו, כשלנגפורד עושה במגרש ככל אשר על רוחו וכשמכבי מצליחה לסיים 20 דקות עם 35% עלובים לשתי נקודות, פיגור 8 נקודות בלבד הקביל לחצי ניצחון.
וחצי הניצחון השני הגיע מיד עם פתיחת המחצית השנייה. 2 הדקות המדוברות ביותר בסדרה עד כה היו אלו אשר סיימו את משחק מספר 1. הפעם היו אלה שתי הדקות הראשונות של הרבע השלישי, בהן הצליחה מכבי לייצר בליץ ולהשוות את התוצאה. אז נכון שהאיטלקים הצליחו להחזיק מעמד בשיניים, איכשהו, ולסיים את הרבע השלישי ביתרון 2 נקודות, אבל זה כבר היה כרוניקה של מוות ידוע מראש. הסימביוזה בין הטירוף ההגנתי למכבי לבין האטרף הדתי ששכן בהיכל יצרה שילוב שכמעט ובלתי אפשרי להתמודד מולו, אלא אם היריב שייך לשפיץ המחודד ביותר של היבשת. ארמאני ג'ינס מילאנו היא קבוצה נחמדה ומוכשרת, אבל לשפיץ הזה היא ממש לא שייכת. בדיוק כפי שברצלונה מודל 2007/08, נטולת נבארו, לא הצליחה לחצות את מחסום יד אליהו ולמנוע מהקבוצה של צביקה שרף ו-וויל ביינום לעשות את הדרך לפיינל פור במדריד. להבדיל, למשל, מפנתינאיקוס מודל 2011-12 של ז'ליקו אובראדוביץ' ודיאמנטידיס, שהגיעו למשחק מספר 4 ביד אליהו ועשו את מה שהם יודעים.
דובר רבות על יכולת ההתפוצצות של מילאנו בכל הנוגע לקליעה מבחוץ, אבל את הדגש ההגנתי הוציאה מכבי לפועל דווקא על שחקני הפנים. חמשת הגבוהים של מילאנו (סמואלס, לאוול, קאנגור, מלי ו-וואלאס) הצליחו לייצר אמש 12 נקודות. הממוצע העונתי המשותף שלהם הוא כמעט 29 נקודות למשחק. אז נכון שלמעט סמואלס אין שם באמת משחק של גב לסל, אבל הגנת יחיד מוטרפת של ביג סופו (כן כן), אלכס טיוס, דווין סמית' ודיוויד בלו לא אפשרה לביגמנים של האיטלקים להבקיע שער גם כשנדמה היה שהם במצב של קרש סל. ככל שהתקדם המשחק ובמקביל לתחושת החנק שחשו האיטלקים מול האגרסיביות ההגנתית של מכבי, החל להשתחרר גם משחק ההתקפה של הצהובים. זה התחיל בריקודים של היקמן, המשיך בשליטה המוחלטת של הצמד טיוס את סמית' מתחת לסלים (10 ריבאונד התקפה משותפים) והסתיים עם מטח שלשות (4 מ-4 ברבע הרביעי) שסימן מט סנדלרים ופיינל פור.
הרבה מאוד ביקורת נמתחה העונה על דיוויד בלאט, כולל בטורים כאן. ניתחנו בפינצטה החלטות, התנהלות וביצועים וטענו שאפשר ורצוי היה לעשות לא מעט דברים אחרת. דבר אחד מעולם לא הושמט, והוא העובדה שמאמנה של מכבי תל אביב הוא אחד הטובים באירופה. גם בימים בהם נראתה הקבוצה שלו נורא וגם כשהיא הפכה רשמית (לפחות עד ליום שישי) לסינדרלה של היורוליג. הקלישאה הכי בסיסית גורסת שתפקידו של המאמן הוא להביא את הקבוצה שלו לשיא ברגע הנכון. וכשהקבוצה שלך משחקת את הכדורסל הכי טוב ומרשים שלה במשחק על כל הקופה לא נותר אלא למחוא כפיים. בלאט זיהה, בדיוק ברגע הנכון, שאל מול יריבה מוכשרת אך פריכה כמו מילאנו, תפקידו המרכזי לא יהיה להמציא שיטה טקטית שתהמם את עולם הכדורסל. כל שצריך הוא לחבר בין חבורה מחויבת ומאמינה לבין מגרש ביתי שיוצא מדעתו. והחיבור הזה התבצע, בשני משחק הבית השבוע, באמצעות כדורסל פלייאוף קשוח ואגרסיבי, כמעט ונטול מניירות והתחכמויות. כדורסל שאפשר לחבורה בינונית ונטולת כריזמה לטפס מעל לתקרת הזכוכית שלה.
אה, רגע, ויש עוד עניין קטן אחד, שנוגע לאימפריית הכדורסל של מכבי תל אביב.
בהמלצתו של פרשן הכדורסל אודי הירש, מתבקשים הגולשים לבצע לרגע סימולציה: ניקח את סגל השחקנים של מילאנו. ניקח את סגל השחקנים של מכבי תל אביב. ונחליף ביניהם את המדים. ניתן להם לספוג, כל מחנה בנפרד, את עוצמת המועדון החדש שלו. ועכשיו נציב אותם לסדרת משחקים על כל הקופה. מכבי תל אביב, גם אם הקו האחורי שלה יהיה האקט-לנגפורד-ג'רלס ותתמודד מול היקמן-רייס-אוחיון שלובשים את המדים האדומים של ג'ורג'יו ארמאני, תנצח שוב. ואם אתם לא בטוחים, אז אפשר גם להחליף בין המאמנים.
כי יש קבוצות, יש מועדונים ויש אימפריות. ומכבי תל אביב היא אימ-פריה ששייכת לחוג המצומצם ביותר שקיים. אלו ששוות הרבה יותר מהתקציב שלהן או מחומר השחקנים. אלו שיכולות לעשות (כמעט) כל טעות אפשרית, אבל למצוא בסופו של יום את הדרך להצטיין. בדומה לאימפריות כמו פנאתינאיקוס או אולימפיאקוס, שמצליחות לגרור יריבות עדיפות (בהרבה) למשחק מספר 5 כנגד כל הסיכויים. מי שלא ישב או עמד אמש ביד אליהו הישן לא יוכל להבין זאת, אבל את האימפריה הספציפית והצהובה הזאת, בקולוסיאום הביתי שלה, לא היה ליריבה שלה אמש שום סיכוי להפיל.
ואגב, אם למרות הכול לא יצליחו היווניות להפתיע ולהעפיל לפיינל 4, סביר שהסיבה תהיה היעדרו של ניקולו מלי שכזה משורותיה של צסק"א או ריאל מדריד, שברגע אחד של הפסקת חשמל מנטלית, שהיווה את השיא של 2 הדקות מהגיהינום עבור הקבוצה שלו, נתן למכבי תל אביב את חצי ההזדמנות שהיא הייתה צריכה. ואימפריות לא צריכות יותר מחצי הזדמנות.
ועכשיו מה, מה עכשיו? החבורה הבינונית והמושמצת של דיוויד בלאט רחוקה משחק אחד בלבד מגמר הפיינל פור. ולא, אנחנו לא מדברים בהכרח על חצי הגמר שיערך במילאנו. אנחנו מדברים על משחק 5 שיתקיים מחר במוסקבה.
