זה לא יכול לעבור

בשיאו של המשבר בין יו"ר ההתאחדות אבי לוזון לשרת הספורט לימור לבנת, התייצבו רוב ראשי קבוצות ליגת העל לצידו של הקולגה ממלאבס. הגישה הזו עוררה לא מעט תהיות בנוגע לסדר העדיפויות של אותם בעלים. כמה הם נכונים לשינוי אמיתי בענף וכמה הם מוכנים לחנוק ליגה שלמה בשביל איש אחד. למרות שרובם לא התייצבו כדי להסביר זאת, דבר אחד עוד כן עמד לזכותם: הם לא היו מוכנים לבגוד בחבר שלהם לשעבר. הם לא רצו לתת את הראש שלו לאיש, יהיה מה שיהיה. ההתנהלות הכוחנית מדי של לבנת לא עזרה לנו להבין מה בעצם קורה כאן מאחורי האשליה הרומנטית.

ומה בעצם קרה כאן, יכולנו להבין בצורה הכי טובה דווקא השבוע, אחרי ההתפרצות של אבי לוזון לעברו של קובי מוסא במשחק של מכבי פתח תקווה מול רמת השרון. כי אחרי התפרצות כזו, כל ראשי הליגה היו צריכים לעמוד כאיש אחד ולזרוק את אבי לוזון ממשרדי ההתאחדות לכדורגל. את ההגנה שלהם עליו אז, בימי המשבר, עוד ניתן היה להבין. אבל העובדה שהם ממשיכים הלאה אחרי הפרה כה בוטה של כללי הספורט הבלתי כתובים מלמדת שהסדר הקיים פשוט נוח להם.

עוד מליגת העל

במכבי תל אביב יודעים: "חייבים למחוק מהר את המשחק בסכנין"

מרקו בלבול מועמד להיות עוזרו של סטנוייביץ' בחיפה

וגם אלי טביב מעוניין במרקו בלבול

שלומי דורה מועמד להמשיך בהפועל חיפה

לוזון, בהתנהגותו הדוחה במשחק, ירק לכל אוהד כדורגל ישראלי בפנים בעצם החוצפה שלו לפעול כך. כי גם אם כולנו הסכמנו להעלים עין מהאהדה המטורפת שלו למכבי פתח תקוה, איש מאיתנו לא היה מוכן שזה יוביל להתנהגות שיכולה להשפיע על הספורט עצמו. להפחיד שחקן פעיל. להפחיד שחקנים לעתיד. להפחיד שופטים. זו פשוט הפרה בוטה גם עבור מי שמוכן לחיות עם יו"ר עם זיקה ברורה למועדון שהוא אוהד שרוף ואח שלו הוא בכלל בעלים. זו חציית גבול לא מסומן. זה צעד אחד רחוק מדי. אם זה לא היה קורה נגד קבוצה כמו רמת השרון, האפקט של הזוועה הזו היה הרבה יותר ברור לכם.

אחרי התנהגות כזו, אותם אנשים שתמכו בלוזון אז היו צריכים להוציא הודעה ולומר: לזה אנחנו לא מסכימים. עם פנייה לשחקן יריב תוך כדי משחק אנחנו לא יכולים להשלים. אנחנו כאן קודם כל כדי לשמור על קדושתו של רוח הספורט. אלא שבעצם ההסכמה בשתיקה, כאילו לא קרה כלום, אנו מבינים שרוח הספורט לא באמת מעניינת אותם. לכן עדיין מעבירים כאן משחקי אליפות למגרשים גדולים יותר. לכן אין שעות מסודרות לנוחיות האוהד. לכן אין חניה, ואין כרטיסי ילד וחייל, ואין באמת בקרת תקציבים. מה שלכם נראה כמו שכונה, לרוב הבעלים בליגת העל נראה כמו שגרה. כמו הדבר עצמו. מין ספורט חצי מקצועני, שפועל לפי היגיון של מסעדת פועלים שעובדת כבר 80 שנה באותה צורה. בלי שום רצון להתרחב ולהזמין אליה מחדש קהלים שעדיין רוצים להיכנס ולטעום.

המדור המצוין 4-4-2 של ענבל מנור זרק בשבועות האחרונים רעיון מעניין: שמכבי חיפה תנסה לגנוב את מהארן ראדי ממכבי תל אביב, כל עוד הסיכום בין הצדדים לא הופך לחתימה רשמית. זה אכן השחקן שמכבי חיפה צריכה וזו באמת התהילה שכדורגלן כמו ראדי ראוי לה, במועדון בכיר שאין בו שחקן שדורך לו באופן מוגזם על המשבצת. במקום לחתום לעונה אחת, ראדי עדיין יכול להוציא חוזה ארוך יותר, החוזה הטוב האחרון בגילו (32 ביולי הקרוב), וגם לכוון למעמד מתאים.

האם יש עדיין חזרה מהסיכום עם מכבי תל אביב? כנראה שכן, אבל זו כבר שאלה אחרת. בכל מקרה, יש קבוצה שחשוב להוסיף לסיפור, עם או בלי קשר לראדי: הפועל באר שבע. ראדי הוא בדיוק הקשר שיכול לתת את העוצמה הנדרשת לקישור של באר שבע, אבל יותר מכך: הוא, כמו שחקנים אחרים במכבי תל אביב, יכול להיות הצהרת הכוונות של באר שבע לשנים הבאות: להפסיק להיות נחמדים למכבי תל אביב. אלא להתחיל לגנוב לה שחקנים. לשרוט, לנשוך, להתחפש, להתגנב, ולפועל כמי שרואה במכבי תל אביב יריב ולא חבר.

זו צריכה להיות אחת מהנחות העבודה של באר שבע לקראת הקיץ. היחס הנחמד מדי למכבי תל אביב במהלך העונה חייב להיפסק. אומרים שבאר שבע פוזלת לגל אלברמן, כמו גם מכבי חיפה, אבל למרות שזה נראה נסיון להלחיץ את מכבי תל אביב, זה צריך להיות בדיוק הכיוון של אלונה ברקת. להתחיל לשגע את מכבי תל אביב. לגנוב לה שחקן כהצהרה. לשגע שחקנים אחרים ולנסות לנצח את מכבי תל אביב לא רק על המגרש. לעתים ניצחונות על המגרש מושגים גם בזכות ניצחונות ערמומיים מחוץ למגרש. להביא את מליקסון זה מצוין, אלונה. אבל כל עוד לא החלשת את היריבה המרכזית שלך זה עלול להיות לא מספיק.

ספק רב אם יוסף אבו לאבן יהפוך יום אחד לכוכב המדהים שהוא נראה בשבת מול מכבי פתח תקווה. קבוצות עוד ישמרו עליו טוב יותר, מאמנים עוד יתייחסו אליו ברצינות רבה יותר. אבל אבו לאבן הוא לא השחקן הראשון שמצליח ברמת השרון. היו שם ערן זהבי, שהרוויח את הביטחון ככדורגלן צעיר בדיוק באותו מגרש, וגם אסי בלדוט, קובי מוסא ולא מעט שעברו שם לרגע או גדלו במועדון, ומצאו חדוות יצירה לא שגרתית. כי לא משנה כמה המועדון הזה בעייתי, לא משנה שהיו"ר דני לאופר לא ראוי לכהן בראש הקבוצה, לא משנה שאין קהל ואין עתיד – על דבר אחד רמת השרון לעולם לא ויתרה – על החיבוק והחום שהיא העניקה לאלו ששיחקו אצלה.

בשבוע שעבר סיפר כאן נאור פסר ממכבי פתח תקווה כמה כיף לכדורגלן לשחק במקום נעים כל כך. לנו, אלו שמסתכלים בקנקן ולא במה שיש בתוכו, קשה להבין זאת, בטח שלקנקן קוראים רמת השרון. אבל זה סוד הכוח של הקבוצה שלא ירדה בעונה הראשונה שלה בליגת העל, בעונה שעברה התברגה בפליאוף העליון והעונה היא מסרבת להיכנע למרות שיש לה את כל הסיבות הטובות. רמת השרון היא קרית שמונה בקטן – חממת כדורגל מצוינת לאלו שלובשים את החולצה שלה. את הקבוצה הזו מאמן אדם אלמוני בשם חיים שאבו, אבל זה בעצם אומר הכל: דמות שצמחה במועדון, שמכירה כל גיד ונים בקבוצה, שמודע היטב לסוד ההצלחה והרגלי העבודה, וכמוהו גם חלק מהשחקנים: לא לגמרי מוכרים, לא ממש מתאימים על הנייר לליגת העל – אבל כבר ממש לא סופרים את הסטיגמות שלכם.

כיצד ההיסטוריה תשפוט את עידן ג'ורדי קרויף, נדע רק בעוד כמה שנים. אבל דבר אחד ההיסטוריה כבר אומרת לנו: מכבי תל אביב הזו היא אחת היחידות בתולדות המועדון שסוגרת אליפות שנייה ברציפות. קדמו לה הקבוצה של דרור קשטן ב-1996 והקבוצה של תחילת שנות ה-50. לקבוצה הכי מעוטרת בישראל, זה מעט מדי. אליפות שנייה ברציפות מלמדת על עוצמה, על שלטון מאוד ברור, ותנודות חלשות יותר בין הישג להישג. עם כל הכבוד שיש לנו לקבוצות הצהובות ששלטו כאן לאורך עשורים שונים, השושלת של קרויף עשויה להבטיח בדרבי הקרוב הישג שהוא לא לגמרי שכיח.

בעונה הבאה, ההישג הזה יכול להפוך היסטורי. השושלת של קרויף עדיין לא נהנית מאלמנטים מיתיים כמו קבוצות אדירות אחרות שעברו במכבי, אבל אם היא תהפוך לראשונה בהיסטוריה הצהובה שלוקחת שלוש אליפויות ברציפות היא תשיג לה מקום מכובד מאוד בנצח. היא תסביר גם לילדים שיקראו בויקיפדיה בעוד 20 שנה איזה ערך היה לקמפיין של קרויף: השלטון הבלתי מעורר בישראל. הקבוצה הקודמת שעשתה זאת היתה מכבי חיפה של רוני לוי, עם טריפל שהדגים אז יותר מכל את העליונות הבלתי ניתנת לערעור של יעקב שחר. שחזור ההישג הזה על ידי מכבי תל אביב בעונה הבאה ימחק באופן סופי את מה שהושג אז וייתן לכך את מסגרת הזמניות והחלקיות הסופית. עוד אליפות אחת תהפוך את שושלת קרויף ממהפכנית להיסטורית, לכזו שאולי תתחיל לקרוא תיגר מבחינת הזיכרון הציבורי על שושלות קודמות שעברו במכבי תל אביב.