צפו במשדר "משחק מקדים" לקראת המשחק במילאנו
בצוות המקצועי של מכבי תל אביב היו מרוצים כשהבינו שהיריבה המסתמנת בטופ-16 היא ארמאני מילאנו. לא רק משום שמילאנו הרבה פחות טובה, מוכשרת ומנוסה מיתר הקבוצות שהגיעו להצלבה עם יתרון הביתיות צסק"א, ריאל וברצלונה (במובן הזה, מילאנו היא היריבה הנוחה ביותר שמכבי הייתה יכולה לקבל) אלא גם בגלל סגנון המשחק המוכר של האיטלקים: כדורסל שבנוי, במידה רבה, על הזריקות של הגארדים והפורוורדים מחוץ לקשת ושניתן, כך משוכנעים במכבי, לעצור עם פתרונות טקטיים שאינם מורכבים מדי.
בהיעדרו של אלסנדרו ג'נטילה, במכבי יודעים מיהם השחקנים עם הידית המסוכנת: קית' לנגפורד (41.2% מבחוץ בטופ-16); קרטיס ג'רלס (47.8%!); סי.ג'יי וואלאס (38.5%); ודיוויד מוס (34.8%). דניאל האקט עושה יותר נזקים בחדירות מאשר בזריקות מ-3, וממילא היד שלו לא יציבה (30.8% בטופ-16).
יוגב אוחיון, ריקי היקמן וטירייס רייס אמורים להפעיל לחץ בלתי-פוסק על הגארדים של מילאנו ולהכריח אותם לכדרר ולחדור לצבע; דווין סמית', ג'ו אינגלס, גיא פניני ודיוויד בלו אמורים להידבק לפורוורדים המסוכנים ולמנוע מהם מבטים פנויים. בטופ-16, וואלאס וג'ראלס קלעו מתוך הקשת באחוזים נמוכים יותר מאשר מבחוץ (30% ו-46.7% בהתאמה) וגם מוס (47.6%) ולנגפורד (51.1%) לא הבריקו. מכל מקום, בשקלול סטטיסטי, הם מסבים נזקים גדולים יותר בזריקות מ-3 מאשר מ-2.
לפיכך סימנו במכבי את המספר 31: בהפסדים שלה העונה, מילאנו קלעה מבחוץ ב-30.8%; בניצחונות נסקה ל-39%. בדרך כלל, כשנתקעה על 35% ומטה, לא ניצחה. 31% ומטה אמורים להבטיח למכבי ניצחון.
דיוויד בלאט מדבר עם השחקנים שלו בימים האחרונים לא רק על הגנה, אלא גם על התקפה. מכבי רוצה לשחק הערב כדורסל מהיר. היא רוצה לרוץ ולשים נקודות על הלוח כי החשש הוא שסקור נמוך ישחק לטובת המילאנזים בכל זאת, הם משחקים בבית, ואם המשחק ייגרר לדקות הכרעה צמודות החשש הוא שהקהל יפעיל לחץ על השופטים ומכבי תמצא את עצמה בעמדת נחיתות. לכן בלאט הבין שלא רק ההגנה צריכה לעבוד הערב; גם ההתקפה חייבת להגיע. הלקח הזה נלמד גם מהאופן שבו מכבי פתחה את שלוש סדרות היורוליג הקודמות: היא הפסידה במשחקי הפתיחה מול לבוראל, פנאתינייקוס וריאל, כשבאף אחד מהם לא הצליחה לקלוע יותר מ-73 נקודות (70, 73 ו-53 בהתאמה).
כשמדברים על ההתקפה של מכבי מדברים על הכוח המרכזי שלה בדומה למילאנו: הקליעה הקטלנית של הפורוורדים שלה מ-3. במכבי אומרים שהניסיון וקור הרוח של דיוויד בלו, דווין סמית' וגיא פניני צריכים לבוא היום לידי ביטוי. בלעדיהם ברור שהקבוצה לא תוכל לחלץ ניצחון מהפורום הלוהט בן 12,500 הצופים; מגרש שהצליחה רק ריאל מדריד הגדולה לצאת ממנו עם ניצחון העונה (בסיבוב הראשון).
***
הסדרה הזו מזכירה רולטה רוסית כי לכולם ברור שבסופו של דבר תנצח הקבוצה שתקלע טוב יותר מבחוץ. ב-71% מהמשחקים של מכבי העונה ניצחה הקבוצה שקלעה באחוזים גבוהים יותר מחוץ לקשת. ובכלל, ההיסטוריה של מכבי בסדרות יורוליג מוכיחה שהשלשות הופכות להיות חשובות יותר במשחקיה, ובכל ככל שהעונה מתקדמת.
בארבע השנים האחרונות, מתוך 16 משחקי פלייאוף, רק פעם אחת קרה שמכבי הפסידה משחק שבו קלעה באחוז גבוה יותר מהיריבה מבחוץ (משחק מספר 2 בסדרה מול ריאל אשתקד), ורק פעם אחת ניצחה למרות שהיריבה קלעה משלוש טוב ממנה (משחק מספר 2 בסדרה מול לבוראל ב-2011).
שלשות הופכות קריטיות יותר ככל שהעונה מתקדמת, אבל בשנים האחרונות הן הפכו אולי לאלמנט ההתקפי החשוב ביותר. בתחילת המילניום קבוצות הטופ-16 זרקו בממוצע בין 18 ל-19 זריקות משלוש למשחק (18.7 זריקות מ-3 ב-2004, לעומת 38.2 זריקות מ-2). ב-2008 כבר זרקו קבוצות הטופ-16 21 כדורים מ-3 לעומת 36.5 מ-2, וב-2010 20.9 פעמים מ-3 לעומת 37.2 פעמים מ-2.
סגנון המשחק החדש שאירופה אימצה לה, מסיבות שונות (פיחות במעמד הגבוהים הקלאסיים, האצת קצב המשחק, הגברת ייבוא השחקנים מארה"ב וניצול קשת השלוש הקרובה באירופה לעומת ארה"ב, ועוד), הביאו לביקורות קשות מצד מאמנים ופרשנים. המשחק, נטען, הפך למלחמת ארטילריה. הלחץ הביא את פיב"א ויול"ב להחליט בקיץ 2010 על הרחקת קשת השלוש בחצי מטר (מ-6.25 ל-6.75 מ'). השינוי הזה הביא לשינוי דרמטי בפילוח הזריקות ובאחוזי הקליעה בעונה שלאחר מכן, עונת 2010/11 (קבוצות הטופ-16 זרקו לפתע רק 19.8 פעמים בממוצע מ-3 ו-39 פעמים בממוצע מ-2; אחוזי השלשות ירדו מ-36.2% ב-2010 ל-33.2% ב-2011), והטראומה השפיעה גם בעונת 2012 (19.1 ניסיונות מ-2 לעומת 40.2 ניסיונות מ-3 בשלב הטופ-16).
נדמה היה שהשינוי אכן כפה על האירופאיות לחזור ליסודות הישנים, ואולם בעונה שעברה הוכיחו גם הקלעים האירופאים שהתרגלו. הקבוצות חזרו להפציץ מחוץ לקשת (בטופ-16 של 2013 זרקו הקבוצות 20.9 פעמים בממוצע מ-3 ו-38.8 פעמים מ-2), באחוזים משופרים לעומת שתי עונות המעבר למרחק החדש (כעת 35.9% מ-3), והעונה נמשכה המגמה והביאה לשיא של 21.3 ניסיונות מ-3 לעומת 39 ניסיונות מ-2 לקבוצה בממוצע בטופ-16.
***
מה שמוזר הוא שגם מכבי נכנעה למגמה הזו. דיוויד בלאט ויתר, במידה רבה, על הכדורסל הנשלט שלו. השאלה היא האם מדובר בכורח היינו, בתהליך בלתי-נמנע לאור אופי הסגל שבנה העונה; או בחלק מתהליך רחב יותר שעובר בלאט ברמה הפילוסופית. בקדנציה הקודמת שלו במכבי עמד יחס הזריקות של הקבוצה ביורוליג על 40.4 זריקות מ-2 לעומת 14.5 זריקות בלבד מ-3 ב-2002, ו-45.6 זריקות מ-2 לעומת 17.2 זריקות מ-3 ב-2003; אבל בקדנציה הנוכחית של בלאט בקבוצה נרשמת ירידה קבועה בכמות הזריקות מ-2 לעומת עלייה בזריקות מ-3: ב-2011, העונה המוצלחת ביותר של בלאט עם מכבי, היה היחס 45 לעומת 18.5 לטובת הזריקות מ-2; ב-2013 ירד ל-41.1 לעומת 18.9; והעונה 37.3 זריקות בממוצע מ-2 ביורוליג לעומת 21.8 זריקות מ-3. במלים אחרות, מעולם לא אימן בלאט במכבי קבוצה כזו של גאנרים.
"בבסיס שלו דיוויד אוהב תנועתיות, ושכולם 'במשחק' ונוגעים בכדור", אומר אחד השחקנים שעברו תחת בלאט במכבי בשנים האחרונות. "נראה לי שגם הוא בעצמו מסתגל לסגנון הזה שהשתלט על אירופה. הוא מבין שהוא לא יכול להישאר מקובע על שיטה אחת. רואים העונה שהוא עושה התאמות, וחלק מזה זה הגברת כמות הזריקות מבחוץ לעומת הכנסת הכדור פנימה".
מאמן הכדורסל דני גוט, סקאוט מכבי תל אביב לשעבר, טוען שהסיבה היא אחרת. גוט, גיסו של בלאט, עבד עם המאמן במכבי, בנבחרת רוסיה ובמקומות נוספים; הוא מכיר היטב את הסגנון של בלאט וטוען ששיטת המשחק הנוכחית אין משמעותה פשיטת רגל מקצועית או של איזו הארה פילוסופית שחווה בלאט אלא פועל יוצא של הנסיבות, של הסגל שנבנה, ושל השינויים שהתרחשו בו במהלך העונה.
"ברגע שמכבי איבדה את שון ג'יימס, שהיה יותר משמעותי מסופו, מטבע הדברים היא משחק יותר 'עם הפנים לסל'", מסביר גוט. "אם היה למכבי קאדר של כמה גבוהים קלאסיים לא הייתה בעיה, אבל כשיש לך בעיקר שחקנים כמו בלו, פניני וסמית', שיכולים לקלוע מבחוץ, אתה חייב כמאמן למקסם את היתרונות שלהם. עם מה שיש אני חושב שדיוויד מוציא את המיטב. בסה"כ מכבי משחקת חלק מהמשחק עם גבוה דומיננטי כמו סופו וארבעה קלעים סביבו, ובחלק אחר בלי שחקן פנים משמעותי בכלל. יש הרבה קבוצות ביורוליג עם כלים התקפיים טובים משל מכבי שלא הצליחו להגיע לטופ-8, וזו הוכחה שהסגל הזה מוציא מעצמו ברמה המקצועית את המקסימום. אבל אני גם לא חושב שאין בכלל באלאנס. מכבי לא זורקת הרבה מ-2, אבל כן קולעת משם באחוזים גבוהים, בגלל התנועה בהתקפה וההתעלות של סופו וטיוס".
האם הסגנון הריסקי הזה יכול לקחת את מכבי לפיינל פור? מאמן נבחרת ישראל היוצא אריק שיבק סבור שכן לפחות כאשר היריבה משחקת בסגנון דומה.
"אל תשתכח שגם כשסופו משחק, הוא מקבל בערך 15 דקות, ובמנות של 4-5 דקות בכל פעם", מדגיש שיבק. "זה אומר שלמכבי יש שחקן מטרה אמיתי בצבע רק בחלק קטן מהמשחק, וביתר הזמן אין לה כלום. פשוט כלום. טיוס הוא לא שחקן לואו-פוסט במונחים של הטופ של אירופה. הוא לא מושך אש בהגנה וגורם לקבוצות האחרות לעשות דאבל-טים ולפתוח קלעים בחוץ. כשסופו משחק וזה קורה, מכבי מאוד מאומנת בלהזיז את הכדור ולהגיע לקליעות חופשיות מהפינות, אבל כשזה לא קורה אין משחק חוץ-פנים. לכן זה אפילו חכם, מבחינת מכבי, לשחק על שחקני הפרימטר שלה, לפחות ביחס לסגל שנבנה השנה. יכול להיות שמראש מכבי הייתה צריכה להיבנות אחרת, ואני חושב שאם במקום ז'יז'יץ', שהוא יותר שחקן פיק-אנד-פופ, היה מגיע שחקן פנים גדול, למכבי היו יותר אופציות. ראית בשבוע שעבר את צסק"א, קבוצה שיש לה באלאנס בכל רגע נתון. למכבי יש בעיקר קליעה מבחוץ כשסופו על הספסל. ועם זה היא צריכה ללכת עד הסוף".
ohad@walla.net.il