היינץ קון היה נהג מונית בן 60 ומשהו מדואיסבורג. תומך נלהב בדוקטרינה המזרח אירופאית של אחרי שנות מלחמת העולם השנייה, שהיה מאושר לתרום את חלקו. כיצד עשה זאת? בשנות ה-70 המאוחרות הוא היה אחראי לעקוב אחרי כ-20 פליטים מזרח גרמנים ש"בגדו" במולדת - הצליחו לברוח ומצאו בית חם במערב גרמניה. אבל כשהכדורגלן הצעיר לוץ אייגנדורף ערק, הוא הפך לתיק המרכזי והכמעט יחידי של קון.
על פי ההנחיות שיצאו ממשרדי השטאזי (המשטרה החשאית של מזרח גרמניה), קון חילק את זמנו בין ביתו בדואיסבורג לבית מלון בקייזרסלאוטרן, שם אייגנדורף שיחק. חייו של האחרון, הפכו להיות גם חייו של המרגל. הוא עקב אחריו לכל מקום, התחזה לאוהד של הקבוצה המקומית והגיע לכל אימוני הבוקר, תיעד, צילם ודיווח על כל פעולה של הבוגד. קון העביר למזרח דיווחים על סוג הרכב בו אייגנדורף נוהג, רשימות על הדרכים בהן הוא נוסע, על הנשים איתן הוא יוצא, על הפאב בו הוא מבלה בשעות הערב. כל פרט קטן בשגרת יומו של קשר קייזרסלאוטרן נרשם והועבר לשטאזי, אפילו תמונות של מנעול הדלת בביתו.
כך התנהלו חייו של לוץ אייגנדורף במערב גרמניה. ארבע שנים בהן צילם של היינץ קון ושל 25 מרגלים מזרח גרמנים נוספים ליווה אותו לכל מקום, ארבע שנים בהן למעלה מ-50 אנשי שטאזי עסקו רק בתיק שלו, ארבע שנים שהגיעו לקיצן ביחד עם חייו, אחרי תאונת דרכים מסתורית במרץ 1983.
מתוך כמות של כשלושה מיליון מזרח גרמנים שהצליחו להימלט למערב לאורך עשרות שנים, היו כ-600 ספורטאים. מעצם היותם נושאי הדגל של הספורט המזרח גרמני לפני ההימלטות מערבה, הם נחשבו לבוגדים גדולים בהרבה מאשר עוד אזרח פשוט. לפיכך חלק מהם חיו בפחד מתמיד. הם הבינו שעוקבים אחריהם, שאולי יבקשו לנקום בהם כולם הרי הכירו את הסיפורים והשמועות על הפעילות של המשטרה החשאית, גם על אדמת המערב. רובם לא העזו להשתתף בתחרויות במזרח אירופה מחשש לנקמה, חלקם נחשדו כלוקים בפרנויה. לוץ אייגנדורף לעומת זאת, מעולם לא גילה חששות.
אייגנדורף היה אחד משחקני הכדורגל הכי מבטיחים במזרח גרמניה וכתוצאה מכך גם אחד מחביביו של ראש השטאזי, חובב הכדורגל אריק מילקה . כבר בגיל 18 הפך לשחקן הרכב בדינמו ברלין וב-1978 היה חלק מהנבחרת הצעירה של מזרח גרמניה, שהגיעה למקום השני באליפות אירופה. באותה שנה כבר ערך בכורה בנבחרת הבוגרת ובשני המשחקים הראשונים שלו במדיה, נגד בולגריה וצ'כוסלובקיה, כבש שלושה שערים. אייגנדורף הפך לאחת מהתקוות הגדולות של הכדורגל המזרח גרמני, דבר שמסביר את גודל תחושת הבגידה אחרי שהוא ערק למערב, מסביר גם את האובססיה שמילקה פיתח כלפיו.
במרץ 1979 דינמו ברלין המזרח גרמנית יצאה למשחק ידידות נדיר נגד קייזרסלאוטרן. על פי דרישת המשטרה החשאית, רופא הקבוצה, ד"ר קורט פולטרוק, העביר חוות דעת פסיכולוגית על כל אחד מהשחקנים תוך שהוא מתמקד בשאלת האפשרות שהם ינסו לברוח. לוץ אייגנדורף? ד"ר פולטרוק היה משוכנע: "אין שום סיכוי שהוא יבגוד במדינה".
אחרי משחק הידידות, האוטובוס של דינמו עשה את דרכו מזרחה ועצר בעיר גיסן, כדי שהשחקנים יוכלו לרכוש לעצמם מוצרים מערביים ולפנק את קרוביהם במתנות. כולם חזרו לאוטובוס בשעה היעודה, כולם מלבד אייגנדורף. סברה אחת היא שהבריחה שלו הייתה ספונטנית, אחרת גורסת שכמה בכירים בקייזרסלאוטרן היו בסוד העניינים וסייעו לו להימלט בצורה חלקה. הוא השאיר בברלין אישה גבריאלה, וילדה בת שנתיים- סנדי.
דינמו ברלין הייתה בת הטיפוחים של אריך מילקה, והכדורגלנים שלה נשאו באחריות גדולה. כשאייגנדורף ברח, ראש השטאזי נפגע אישית והחליט על תכנית פעולה מהירה. כבר באותו ערב גבריאלה נחקרה על ידי המשטרה החשאית. היא נשאלה על הקשרים של בעלה עם אנשים מהמערב, מי הם חבריו הקרובים, איך נראו חיי הנישואין שלהם.. אבל גם לגבריאלה האומללה היו שאלות - היא הרי לא ידעה שלוץ יעזוב אותם. אחרי שעות של חקירה היא חזרה לביתה, רק כדי לגלות שסנדי איננה.
שלושה ימים ארוכים ומורטי עצבים עברו עד שגבריאלה קיבלה את בתה בחזרה. בתקופה הבאה היא חיה חיי אשמה עד שתוכח חפותה. סוכני השטאזי עקבו אחריה, הטרידו אותה, לא נתנו לה מנוח. באורח פלא, בדיוק באותו זמן קשה, כשהיא הייתה צריכה נחמה וכתף לבכות עליה, הופיע מכר מהעבר, פטר הומאן שמו.
ההתאהבות הייתה מהירה ואחרי שלושה חודשים השלטונות סייעו לה להתגרש מלוץ ללא נוכחותו, ולהתחתן עם הומאן. כמה שנים לאחר מכן יתברר שהבעל החדש היה למעשה סוכן שטאזי שנשלח לפתות אותה ולהתחתן איתה, רק כדי שיוכל לנהל מעקב בלתי פוסק אחרי שגרת חייה בתקווה לגלות שביב מידע שקשור בדרך כזו או אחרת לבוגד הגדול לוץ אייגנדורף.
בינתיים במערב לוץ אייגנדורף היה עסוק בקריירת הכדורגל שלו ובהתפכחות מהחלום על איחוד עם אשתו ובתו. קייזרסלאוטרן הציעה לדינמו ברלין פיצוי כספי ושזו תחתום על טופס שחרור, אבל המזרח גרמנים סירבו בתוקף ואופ"א הכניסה אותו למסגרת של שנת הסגר. אייגנדורף חבר לצוות האימון של קבוצת הנוער ואחרי ששנת ההקפאה תמה, הגשים חלום והפך לשחקן בונדסליגה מן המניין. בשנתיים וחצי בקייזרסלאוטרן, אייגנדורף שותף ב-53 משחקים וכבש שבעה שערים. בעונת 1981-82 הגיע עם השדים האדומים עד לחצי גמר גביע אופ"א, כשבין היתר שותף כמחליף ב-0:5 הגדול על ריאל מדריד ברבע הגמר.
לכל אורך אותה תקופה, אייגנדורף הוצב תחת מעקב צמוד של סוכני שטאזי. הוא לא ידע וככל הידוע גם לא חשד. את החיים במערב הוא ניצל עד תום; נסע ברכבי ספורט נוצצים, בילה בלילות ובכל הזדמנות שרק הייתה לו, התבטא נגד המשטר במזרח גרמניה. בניגוד לאחרים, הוא לא חשש. אולי בגלל שהיה תמים ולא ידע שכל מילה שהוא אומר, נשמעת גם בברלין. "השטאזי עקב גם אחרי והיו רגעים בהם חששתי לחיי. התנהלתי בשקט, אבל לוץ רצה לצעוק", סיפר שנים לאחר מכן המאמן יורג ברגר, שבעצמו ערק ב-1979, "הזהרתי אותו שהם לא יסכימו להשלים עם ההתנהגות שלו, אבל הוא לא הקשיב".
לקראת עונת 1982-83, אייגנדורף נמכר לאיינטרכט בראושנווייג תמורת כ-400 אלף מארק. בשלב הזה המרגל היינץ קון כבר שיחרר אחיזה, אבל המעקב של סוכנים רבים אחרים נמשך. אחד מהם היה קארל היינץ פלגנר, מתאגרף לשעבר שהכיר את לוץ מחיי הלילה במזרח ברלין. השניים הפכו לחברים טובים ופלגנר סיפר לאייגנדורף שהוא ישב בכלא במזרח גרמניה ולאחר מכן נזרק מהמדינה כי לא היה "אזרח טוב". זו הייתה האמת לאמיתה, אבל רק חצי ממנה.
בפועל, פלגנר אולץ לעבוד בשירות השטאזי לאחר שהובטח לו שרק אחרי שיבצע כמה משימות, יותר לבת זוגו להצטרף אליו. אחת מהמשימות הייתה אייגנדורף. כשפלגנר המזדקן עמד למשפט ב-2010 באשמת שוד של בית מרחקת בדיסלדורף, הוא ניצל את ההימצאות על דוכן העדים כדי לספר: "הייתי אמור להרוג את לוץ אייגנדורף. כבר קיבלתי את החוזה, אבל לא ביצעתי אותו". השטאזי חדר כל כך עמוק לחייו של הכדורגלן, עד שאחד מחבריו הטובים ביותר היה בעצם מרגל שהוטל עליו להרוג אותו. והוא לא ידע.
ב-5 במרץ 1983, לוץ אייגנדורף ישב על הספסל של בראונשווייג וראה את הקבוצה שלו מפסידה 2:0 לבוכום. אחר כך יצא לאכול עם כמה מחבריו לקבוצה ובהמשך נסע לפאב האהוב עליו. קצת אחרי השעה 23:00, כשעשה את דרכו הביתה ברכב האלפא רומאו שלו, הוא סטה מהכביש והתנגש בעץ. בדם שלו נמצאה כמות גדולה מאוד של אלכוהול. יומיים לאחר מכן מת בבית החולים. הוא היה בן 26. השלטונות במזרח גרמניה אפשרו להוריו, יורג ואינגבורג, לנסוע להלוויה בקייזרסלאוטרן והם לא חזרו יותר נשארו במערב ליד קבר בנם ולא הסכימו לדבר על מותו עם כלי התקשורת.
באותה עונה אייגנדורף סבל מפציעה ארוכה וגם אחרי שהתאושש, התקשה למצוא מקום בהרכב של בראונשווייג. בגרמניה חשבו אז שההיקלעות של הקריירה שלו למבוי סתום דיכאה אותו, דרדרה אותו לטיפה המרה ובדיעבד הביאה למותו. חרף העדויות של מספר אנשים שהוא שתה מעט בירה ולמרות שבדם שלו נמצאה כמות שמצריכה שתייה של חמישה בקבוקים לפחות, חקירת המשטרה קבעה שהסיבה הייתה נהיגה בשכרות. המחאות של אשתו השנייה ג'וזי, שאמרה שוב ושוב שבעלה מעולם לא היה שתיין גדול, לא עזרו. גם לא הדיבורים של מזרח גרמנים לשעבר אחרים, שהיו משוכנעים שלשטאזי יד ורגל במוות של לוץ.
אחרי נפילת חומת ברלין, מאות אלפי מסמכים של השטאזי נחשפו לעיני מי שרק ביקש לראות, ביניהם גם כאלו מתיק אייגנדורף. העיתונאי-סופר-דוקומנטריסט, ד"ר הריברט שוואן, התאהב בתיאוריות הקונספירציה סביב מותו של אייגנדורף, התחיל לחקור ודג סיפור ריגול עסיסי. אלפי מסמכים מהתיק של הכדורגלן המת נעלמו כלא היו, אבל אלו שנמצאו רמזו בבירור על תכנית להרוג אותו.
במסמכים הופיעו מילים כמו "לסנוור", "להרעיל" ו"גז", ומבחינת כמה חוקרים אדוקים של הפרשה לא היה ספק: אייגנדורף פגש סוכני שטאזי מחוץ לפאב ונבהל. הם רדפו אחריו כדי שיאיץ וליד עיקול מסוכן בכביש, הגיע מולו רכב נוסף שסינוור אותו במכוון. הוא איבד שליטה, סטה מהכביש ופגע בעוצמה בעץ. הם הרעילו את הדם של בכמות אלכוהול נוספת, אולי לפני שמת ואולי אחרי, אולי גרמו לו לשתות אותו ואולי הזריקו לו לווריד. כך או כך, זהו רצח.
מאז שנות ה-90 המוקדמות ועד היום, עשו עיתונאים והיסטוריונים מאמצים כבירים כדי לגרום למשטרה ולפרקליטות לפתוח את תיק לוץ אייגנדורף ולחקור, אבל זה לא הניב פרי. סוכני שטאזי לשעבר סירבו לדבר, אחרים כבר מתו ובין כה וכה החוקרים לא ששו לחקור שוב מקרה ישן שתמיד הפיק הרבה יותר שאלות מתשובות. הדעה הרווחת היא שכדורגלן נבחרת מזרח גרמניה לשעבר נרצח כמו בסצנה שנשלפה מסרט ריגול, אבל מותו כנראה יישאר לנצח בגדר תעלומה.
